הכלבים נבחו עת ארוכה עד שטוואנה סלמון, לבוש בפריאו (Pareu) צבעוני – הבגד הפולינזי המסורתי – ומקושט בחגורות עלים, ירד במדרגות הבקתה לקבל את פנינו. הבקתה שלמרגלות המצוקים הכהים של האי היתה מוקפת גן רחב ידיים של דקלי קוקוס. רוח הערב הביאה עימה ריחות של פרחי היביסקוס, לימונית־בר ווניל. הצללים התעבו, דהו והפכו ללילה טרופי כחול, מעוטר בכוכבים הבהירים של הים הדרומי.
הנופים האלה, שתוארו בספריו של הסופר האנגלי לואיס סטיבנסון ובציורים של הצייר הצרפתי פול גוגן, הוציאו מוניטין ל"איי גן העדן" ומשכו לאיזור נוסעים והרפתקנים. לכן, כמו רבים מתושבי האי טהיטי (Tahiti) שבפולינזיה הצרפתית (French Polynesia), זורם בעורקיו של סלמון דם מעורב. הוא נושא שם משפחה שקיבל מאחד מאבותיו, שהיה יהודי. אביו היה נורווגי. אבל הצ'יף הקשיש מקפיד על גינוני מלכות, כי מצד אימו הטהיטית הוא נצר למשפחת המלוכה של האי.
"לפניהם עמד גבר, שעורו הבהיק כנחושת קלל. למותניו חגר כפות דקלים, וכל גופו היה מכוסה בכתובת קעקע", מתאר אריך קסטנר את הצ'יף הפולינזי בספרו "שלושים וחמישה במאי". הספר, שנכתב בשנות השלושים כסיפור ילדים, היה למעשה סאטירה מושחזת היטב על הדימויים האקזוטיים של האדם הלבן. בעת שנכתבו שורות אלה ידעו כולם כי אמנות הקעקועים של הילידים באיי הדרום נשכחה ואבדה.
בעשור האחרון, במסגרת החיפוש אחר שורשיהם, חוללו סלמון ועמיתיו, האמנים המקעקעים ששמרו על מיומנותם בסתר, תחייה של המסורת העתיקה. בזכותם, שוב מקשטים כיום הסמלים המסורתיים, הכתובים בעור, פולינזים רבים, מחופי הזהב של הוואי ועד לקרחוני ניו־זילנד.
בגדי הפאר של משפחות האצולה
סיפורי המיתולוגיה, שפת המאוהי (Maohi), הדגמים הסמליים על גבי אריגי הטפה (Tapa) ודגמי הקעקועים הם רק חלק מהעדויות למוצאם המשותף של הפולינזים. ארכיאולוגים, בלשנים ואנתרופולוגים סבורים כי הם הגיעו מדרום־מזרח אסיה. לפני אלפיים שנה הפליגו אבותיהם למסעות שיט נועזים בסירות קאנו, שנשאו אותם לכל חלקי האוקיינוס השקט, המשתרע על פני שליש מכדור הארץ. הם היו המגלים הראשונים בהיסטוריה, יורדי ים ונווטים מוכשרים, שעשו דרכם בנתיבי ים בלתי נודעים, על פי השמש והכוכבים, דפוסי  | | צ'יף סלמון, מגדולי המקעקעים בני זמננו בפולינזיה, שהחזיר את האמנות המסורתית לטהיטי. אחד מאבותיו היה יהודי, אביו היה נורווגי ומצד אימו הטהיטית הוא נצר למשפחת המלוכה של האי |
הגלים, צורות העננים ומעוף הציפורים. במהלך מסעותיהם יישבו את הטריטוריה האחרונה עלי אדמות שנכבשה על ידי האדם. תוך כמה מאות שנים בלבד השמיעו בכל רחבי הים הדרומי את תרועת הקונכייה, הכרוז המסורתי, המשלבת בצליליה את הרוח הנושבת ואת המים האינסופיים.
הפולינזים הפכו לאדוניה של גלקסיה בת עשרות אלפי איים, הפזורים ככוכבים על פני "המשולש הפולינזי": במרכזו טהיטי, שבקבוצת איי החברה
(Society Islands), בקצהו הצפוני איי הוואי, בדרומו ניו־זילנד ובמזרחו האי המבודד ביותר בעולם – אי הפסחא
(Easter Island).
במסעות ההגירה הללו הם הביאו אל איי הדרום אגוזי קוקוס, זרעי עץ לחם, שורש טארו
(Taro), חזירים ותרנגולות – צמחים ובעלי חיים שהפכו לבסיס כלכלתם. קונכיות נדירות ונוצות צבעוניות של ציפורים טרופיות שימשו אותם לקישוט וכאמצעי תשלום. הם סגדו לרוחות ולכוחות טבע בעלי עוצמה, ושמרו על מערכת של איסורים פולחניים – טאבו
(Tapu או Taboo) – שהיו קשורים לבעלי חיים ולמקומות מקודשים. כוהנים שהפליגו בין האיים ניהלו את הפסטיבלים הדתיים. במקדשים תחת כיפת השמים הם הציבו את הטיקי (Tiki), צלמי האלים, וליוו את טקסי הפולחן שלהם בשירה ובריקודים.
החברה הפולינזית נשלטה על ידי ראשי שבטים, שפיקדו על צי ענק של סירות קאנו וריכזו בידיהם עושר רב. משערים כי מסורת הקעקועים נולדה בקרב מעמד זה של משפחות האצולה. בשפת המאוהי, המלה לכתובת קעקע היא "טה טאטו" (Ta tatau), כצלילי הטפיחות של מכשירי הדיקור המסורתיים. בטקסי חניכה ובגרות, שהיו כרוכים בסבל רב ונמשכו כמה חודשים, קעקעו על עורם של המתבגרים את סמלי המשפחה והשבט. כתובות הקעקע היו מקודשות ושימשו גם כקמיעות. הדגמים הגיאומטריים המשולבים בעיטורי צמחייה, אלים ובעלי חיים הגנו על בעליהם מרוחות רעות וממזל ביש.
באקלים הטרופי החם, על עורם של אנשים עירומים או לבושים בפריאו בלבד, היו הקעקועים בגדי הפאר של העילית החברתית. בספרה "טהיטי בעת העתיקה", מתארת ההיסטוריונית טיורה הנרי מלבושי קעקועים שקישטו את בני משפחת הצ'יף ושמונה סוגים של כתובות קעקע שעיטרו את הכוהנים, על פי מעמדם. לעיטורי העור, שהעידו על ייחוס אבות וגם על כוח סבל ואומץ, היתה חשיבות אסתטית והם נחשבו גורמי משיכה אירוטיים.
כשהגיע קפטן ג'יימס קוק לאיי הדרום, בשלהי המאה ה־18, היו רוב תושבי פולינזיה מקועקעים. מהאיורים של חוקרי הטבע שהצטרפו למסעותיו אפשר ללמוד שהיו הבדלים בסגנון הקעקועים גם בין המינים: הגברים קעקעו את רוב חלקי גופם, הנשים – רק חלקים מסוימים. הקעקועים על שפתיה, ירכיה ושדיה של אשה נעשו בטרם כלולותיה. וויליאם אליס, מאנשי צוותו של קפטן קוק, תיאר טקס בגרות של נערה בת טהיטי: "לאחר מספר שעות היה הכאב כה גדול, ודמעותיה כה רבות, עד כי נדרשו איומים וכוחן של כל חברותיה כדי למנוע ממנה לעזוב את המקום". גבר שהיה פורש מהטקס היה ממיט על עצמו קלון, וספק אם היה מתחתן.
בטהיטי ובאיי סמואה (Samoa) נהגו הגברים לקעקע את רגליהם, אחוריהם וגבם. במקומות אחרים, במיוחד באיי המרקיזה (Marquesas), נהגו לקעקע את כל הגוף וגם את הפנים. דגמים של קעקועי פנים, המכונים מוֹקוֹ (Moko), עיטרו צ'יפים מאיי הוואי ופסחא, ומאוּרים לוחמים בני ניו־זילנד. פגישת פסגה בגן עדן
במאה ה־19 הגיעו לדרום ספינות מסחר מאירופה, ואיתן מחלות שהכחידו קרוב למחצית מילידי "איי גן העדן". בעקבות הסוחרים, שבאו לנצל את משאבי הטבע שלהם, באו המיסיונרים, שביקשו את נשמתם. הם הרסו את מקדשיהם ואסרו על השירה, הריקוד והקעקועים.
"בחשכה של טה פו (Te po), הלילה הקדמון, הסתתר טוהו (Tohu), אל הקעקועים, יוצר הדגמים המורכבים והססגוניים של הדגים, וחיכה בסבלנות לשיר שוב את שירו. היו כאלה ששמעו את קולו", כותבת טיאה הירשון, תושבת טהיטי, בספרה "קעקועים", המתעד את התחייה של אמנות ציורי העור המקומית.
בביתו של טוואנה סלמון נפגשו במהלך חופשת הפסחא שלושה אנשים ששמעו את קולו של האל הקדמון. נסענו 23 אלף קילומטרים כדי לפגוש אותם. במרפסת הבקתה ישבו המארח, טוואנה סלמון, שהחזיר את אמנות הקעקועים לטהיטי; סולאפה פאולו, מקעקע בעל מוניטין מהאי סמואה; ואיניה טיילור, אמן קעקועים מאורי מניו־זילנד. היתה זו פגישת פסגה של גדולי המקעקעים בני זמננו בפולינזיה.
בעבר מילא אמן הקעקועים תפקיד פולחני וחברתי חשוב. הוא היה בעל מעמד  | דגמים של קעקועי פנים, המכונים מוֹקוֹ
(Moko), עיטרו בעבר צ'יפים מאיי הוואי ומאי הפסחא ובעיקר מאוּרים לוחמים בני ניו-זילנד. כיום, במסגרת עירוב הסגנונות ונדידת הרעיונות, הם הגיעו גם לטהיטי |
גבוה וזכה לתגמול נדיב: כשהוזמן לבצע את טקסי הבגרות או לחדש את צבעי הקעקועים, העניקו לו ולצוות עוזריו מגורים ומזון משובח. שכרו היה משולם בחזירים, יריעות טפה העשויות סיבי עץ דקים כנייר, ראשי אַלות וטובין אחרים. סלמון ועמיתיו, לעומת זאת, עברו דרך ארוכה עד שהתחילו לעסוק בגלוי באמנותם וזכו בהכרה. "שנים רבות זה היה לא חוקי. במקומות רבים גם היתה תדמית שלילית לאנשים מקועקעים", הסביר טיילור.
סלמון, שנולד בטהיטי וילדותו עברה עליו בארצות־הברית ובחוגי האצולה של הוואי, היה מקועקע בדגמים מסורתיים כבר מנעוריו. לאחר מכן, ככוריאוגרף ומנהל אמנותי של להקת מחול פולינזית, ערך מסעות מחקר ללימוד המקורות של תרבויות הים הדרומי. "הייתי עשיר, מפורסם, חבר של גדולי עולם", הוא סיפר, "אבל עזבתי הכל. היה לי חלום – לחדש את אמנות הקעקועים".
כשחזר לטהיטי, בראשית שנות השמונים, הפך לרוח החיה בשחזור של פסטיבלים מסורתיים. לאחד האירועים הזמין אמני קעקועים מאיי סמואה, שבהם נשמרה המורשת. המפגש המחודש של הקהל עם האמנות האבודה עורר התלהבות רבה. טוואנה, בעל ידע תיאורטי שהעניקו לו מוצאו המלכותי ומחקריו, למד מהאמנים הסמואים את שיטות העבודה. מאז קעקע מאות אנשים והעמיד דור של תלמידים.
סולאפה פאולו, בעבר מורה בקולג' קתולי, הוא בן לשושלת של מקעקעים מסורתיים מסמואה, שהחליט להקדיש את חייו לסמלים המעניקים לבני עמו תחושת זהות וגאווה. הוא מתגורר כיום בניו־זילנד וחוזר מדי פעם אל מולדתו, לקעקע גברים צעירים המגיעים מכל רחבי האי ומקהילות של מהגרים מחוצה לו. כמו סלמון, משתמש פאולו במסרקי דיקור העשויים שיני חזיר שהושחזו היטב והושרו בדיו המורכבת מאפר ומצמחים. מתכון הדיו הוא סודי, משתנה מאמן לאמן ובהתאם לצמחייה, ועל כן צבעי הקעקועים מגוונים – כחול, ירוק ושחור. למרות הקשר האמיץ שלהם למורשת העבר, הם לא מתחילים את הדיקור בתפילה לאל טוהו, הם אינם מגבילים את מלאכת הקעקוע לעונה שבין אוקטובר לינואר, כפי שנהגו האמנים הקדומים, ושניהם יודעים להשתמש גם במחט חשמלית.
טיילור, הצעיר שבחבורה, אפילו מעדיף את המחט. האמן המאורי, שהיה מעצב סרטים, הגיע לעיסוקו בעקבות עיצוב הסרט הניו־זילנדי עטור הפרסים "פעם היו לוחמים". לדבריו, הוא לא היה צריך מחקרים רבים על מנת לצבוע את גופם של שחקני הסרט בדגמים המסורתיים: "הדגמים האלה אינם איזו אמנות עתיקה – זה אנחנו! אפילו סבתא שלי עוד היתה מקועקעת. כשהייתי בתעשיית הסרטים, לא חשבתי שאהיה לאמן קעקועים. אבל הבנתי שהאמנות הזו חשובה יותר. היא התחייבות לשמר את הזהות ואת התרבות שלנו". כיום, הוא בעל הסטודיו היחיד בעולם לקעקועים מאוריים. היהלום האחרון בכתר האימפריה
טיאה הירשון, מוציאה לאור ומפיקת מוסיקה, היא אחת מהאינטלקטואלים והאמנים המקומיים שהתחנכו בתרבות צרפתית והתחילו לחפש בשלהי שנות השבעים את זהותם ואת שורשיהם הפולינזיים. כשחזר סלמון לטהיטי, נחוש בדעתו להחזיר לפולינזיה הצרפתית את אמנות הקעקועים, נסעו הירשון ובעלה איתו ועם טאווה, רקדן מלהקתו, לסמואה. הם חזרו מעוטרים בכתובות קעקע, אשר הפכו לאופנה לאחר שסלמון הזמין את האמנים שהכירו בסמואה לפסטיבל האמנויות המסורתיות בטהיטי.
היתה זו מהפכה, מפני שעד אז הכירו תושבי טהיטי רק את דגמי הקעקועים  | | בשוק של פאפיטה, טהיטי. ברחובות הראשיים ובשכונות הקטנות, בחנויות ממזוגות ובשווקים ההומים – בכל מקום בטהיטי פועלים כיום אמני קעקועים |
המערביים, שנחשבו חלק מעולמם של אנשי השוליים. בתחילה היתה הירשון האשה היחידה בחברת מכריה שהיתה מקושטת בעיטורי עור. נשים, יותר מגברים, חששו מהדימוי שייחסה החברה הבורגנית לקעקועים. עם הזמן, הלכו בעקבותיה רבות מחברותיה.
"ניסיתי להראות שהתופעה התרבותית הזו, החיפוש אחר הזהות הפולינזית ושימוש בקעקועים מסורתיים, חוצה מעמדות חברתיים", אמרה. היא ישבה בגן שבחצר ביתה ("לאחר שתעברו את הגשר, ליד השלט 'סכנה, עיקול בכביש', יש כמה עצי בננות ושער עץ אדום"). אשה יפה, בהירת עור ושיער, במשקפיים עם מסגרת מוזהבת, לבושה בפריאו ומעוטרת ברצועות קעקועים על פרק ידה, וקעקוע לטאה על גב כף רגלה.
ספרה של הירשון, "קעקועים", שפורסם בתחילת שנות התשעים, הוא הראשון שהוקדש לנושא. עד שראה אור, היתה אמנות הקעקועים הלכה שבעל־פה. המקורות המעטים שעמדו לרשות האמנים ולקוחותיהם היו תיאורי הנוסעים הראשונים ומחקר אנתרופולוגי שנערך באיי המרקיזה. "תחיית האמנות העתיקה היתה מלווה בהתפרצות של כוחות יצירה", היא מספרת. "אנשים שִחזרו דגמים, ערבבו סמלים, יצרו עיטורים. שפה חדשה נולדה. בתחילה היו הקעקועים הצהרה על זהות, אבל עד מהרה הם הפכו גם להצהרה פוליטית".
הילדים, שעד לפני 20 שנה הוכו בסרגל על קצות אצבעותיהם בבית הספר אם העזו לדבר בטהיטית, בגרו, ועתה הם רוצים להשתחרר מהחסות הצרפתית. אבל הצרפתים, כמו שהסבירו לי נופשים באי מורייה (Moorea), מתייחסים לפולינזיה הצרפתית לא רק כיהלום האחרון שנותר מכתר האימפריה, אלא כחלק מצרפת. מבט במפת הים הדרומי מלמד שמעורבים כאן גם אינטרסים מעשיים: השליטה בפולינזיה ובשני מחוזות נוספים בים הדרומי העניקה לצרפתים השפעה כלכלית ואסטרטגית בשטח הגדול משטחה של מערב אירופה כולה (ראו "מסע אחר" 9), והפכה את צרפת לכוח השני בחשיבותו באוקיינוס השקט, אחרי ארצות־הברית.
למרות היחס הדו־ערכי של תושבי המקום לצרפת, שמקורו בחינוך ובשפה הצרפתית, ובעיקר בתלות הכלכלית, צוברות בשנים האחרונות מפלגות העצמאות קולות רבים של מצביעים. בבחירות האחרונות שנערכו בטהיטי הן זכו ב־11 מתוך 41 המושבים באספת הנבחרים האזורית. הירשון, פעילה פוליטית בתנועה הקוראת לעצמאות, סבורה שההצלחה של המפלגות האלה היא תוצאה של שינוי תרבותי וגיבוש הזהות המקומית, וכי "סיפורם של הקעקועים הוא חלק מהתחייה של התרבות הפולינזית". סנפירי כריש וקעקועי MTV
ברחובות הראשיים ובשכונות הקטנות, בחנויות ממוזגות ובשווקים ההומים – בכל מקום בטהיטי פועלים כיום אמני קעקועים. "בקרו תחילה את היורשים, האחים סלמון, אחייניו של טוואנה", הציעה הירשון.
הסטודיו של ארומה ומאנו סלמון, "היורשים", נמצא בעיר פאפיטה (Papeete),  | | סולאפה פאולו, בן לשושלת של מקעקעים מסורתיים מסמואה, יודע להשתמש במחט חשמלית, אבל עובד גם בכלים מסורתיים: מסרקי דיקור העשויים שיני חזיר שהושחזו היטב והושרו בדיו המורכבת מאפר ומצמחים |
בדירה של בית מגורים בשדרות פומארה, בין מסעדות היוקרה של הטיילת. מוסיקה מחרישת אוזניים ופסלי טיקי עשויים גבס מקבלים את פני הלקוחות והמבקרים. הרבה חברים יש להם, לאחים סלמון, הבאים ויוצאים מהסטודיו, מעדכנים אותם בחדשות האחרונות ומדברים על סירות ומוסיקה. אמני הקעקועים הצעירים והאופנתיים הם גם שייטי קאנו וחברים בלהקת רוק. "החיים טובים", קובע מאנו, האח הצעיר, "העבודה נפלאה והלקוחות תמיד מרוצים".
הם מקעקעים זה את זה מאז שהיו ילדים. אמם, גם היא בת למשפחת המלוכה בטהיטי, נישאה לאביהם המאורי ונסעה אחריו לניו־זילנד. בגיל עשר שבו האחים לפאפיטה. הם מרגישים קרובים יותר למשפחת אמם ומעדיפים את דגמי הקעקועים המקומיים. אחת מזרועותיו של מאנו מכוסה אמנם בדגמים מאוריים, מחווה למורשתו של אביו, אבל שאר חלקי גופו, מכף רגל ועד צוואר, מעוטרים בדגמי קעקועים בנוסח טהיטי.
הוא מפשיל את חולצתו ומסביר: "הדגמים הגיאומטריים, משולשים, רצועות ונקודות, הם סמלי המשפחה. הטיקי המשפחתיים והאישיים נועדו להגנה. הכרישים מעניקים כוח ומשפרים את הזיכרון, הצבים מבטיחים פוריות והלטאות – אלמוות". ארומה, הבכור, מסרב בתחילה להוריד את חולצתו. הוא חושש שפרסום הצילום יאפשר למקעקעים אחרים להעתיק את הדגמים. חשש מגנבה אמנותית ומהעתקת הקמיעות האישיים הטריד גם אמנים אחרים שפגשנו.
בניגוד לדור המייסדים, הדוד טוואנה סלמון ועמיתיו, מקעקעים היורשים גם דגמים מערביים. זה בצד זה תלויים על הקיר דגמי נשרים וגולגלות בצבעים עזים וסמלים מסורתיים בשחור־לבן. "בטהיטי חיים בני לאומים רבים", אומר ארומה, "וחלק מהלקוחות שלנו הם חיילים ומלחים זרים".
מאקיקו קוואהארה, אנתרופולוגית מיפאן שפגשנו בסטודיו, מתמקדת בהיבטים התרבותיים של אמנות הקעקועים המודרנית בפולינזיה. במחקרה החלוצי קובעת קוואהארה שיטת מיון לסמלים השכיחים ומחלקת אותם לשלושה סוגים: דגם מסורתי, ניאו־מסורתי וסגנון MTV. יש גם דגמים מעורבים. למשל, הלקוחה שארומה קעקע במהלך הביקור שלנו, פולינזית מתולתלת ועליזה העובדת כמזכירה בסוכנות נסיעות, ביקשה שני סנפירי כריש מסורתיים ופרח צבעוני במרכז. אמן הקעקועים, ידיו מכוסות בכפפות פלסטיק דקות, רכן על החלק התחתון של גבה, ושבילי דם דקים התערבבו בצבע שמתחת למחט החשמלית. "זה הקעקוע הראשון שלי", אמרה. "וכן, זה כואב".
כוכב נולד בשוק של פאפיטה
קוואהארה פגשה עשרות אמני קעקועים במסגרת המחקר שלה. ביקשתי ממנה להמר על הכוכב הבא שיזרח בשמי עולם עיטורי העור. "האטי סימיון", היא אמרה, "נער מהגר מאיי המרקיזה, שעובד בשוק של פאפיטה".
בקומה התחתונה של השוק המקורה שבמרכז העיר מציעים למכירה מוצרים  | | "היורשים", האחים ארומה ומאנו סלמון, מקעקעים זה את זה מאז שהיו ילדים. אמני הקעקועים הצעירים והאופנתיים הם גם שייטי קאנו וחברים בלהקת רוק |
מכל רחבי טהיטי והאיים: שלל דגה וסרטנים, ערמות של טארו, פרי עץ הלחם ואננס בצד דוכנים של פרחים, תמרוקי קוקוס ומקלוני וניל. בקומה השנייה, בין יריעות הפריאו, מקלעות הקש, תכשיטי הצדפים והפנינים השחורות, יש גם דוכני קעקועים. נערה הרוכלת במזכרות לתיירים התנדבה להוביל אותנו אל הקיטון של סימיון. את המחטים ואת חומרי החיטוי הוא שומר בקופסת פלסטיק, ועל קורות העץ הוא מדביק את הדגמים שלו – עולם מופלא ומלא דמיון של דגים ויצורי ים. סימיון, הנאבק על פרנסתו עם מקעקעים אחרים, הוא עדיין הזול ביותר בשוק.
לא רחוק משם, בסטודיו ממוזג לתיירים, הסמוך למלון "הנסיך היניו", האווירה אחרת והמחירים בהתאם. צריך לצלצל בפעמון, ואחד מאנשי הצוות, אמני קעקועים במדים, מוביל את הלקוח לחדר התצוגה. אפשר לבחור דגמים מערביים או מסורתיים יפים להפליא, מאלה השמורים מתחת לזכוכית של ארונות התצוגה.
לכל תייר בפולינזיה הצרפתית פנטזיה משלו, ומי שלא מעוניין לקעקע את גופו בסטודיו בסגנון בית מרקחת יכול להפליג במעבורת לאי מורייה ולהגשים את החלום בבקתת קש בכפר טיקי (Tiki village), כפר מסורתי המשוחזר על ידי רקדני להקת הפולקלור המקומית. רבים מהתיירים סבורים כנראה כי כללי ההיגיינה חשובים פחות מכתובת קעקע אשר נעשתה בידי אמני קעקועים שהם גם רקדנים אקזוטיים.
אל ארץ הענן הלבן
מטהיטי שבאיי החברה טסנו דרומה ומערבה לררוטונגה (Rarotonga) שבאיי קוק (Cook Islands), בדרכנו לניו־זילנד. שעות ארוכות של טיסה, לאורך מסלול שבו, קרוב לוודאי, שטו לפני אלף שנה ספינות הקאנו של אבותיהם של המאורים. עם גילוי אוטרואה (Aotearoa), ארץ הענן הלבן הארוך – שמה המקורי של ניו־זילנד – הסתיימה ההגירה הפולינזית ונקבעו הגבולות הגיאוגרפיים והתרבותיים של עולמם. הגענו לסופו של נתיב הקעקועים.
ד"ר רוג'ר ניש, אנתרופולוג ומומחה לאמנות מאורית, אוצר לאתנוגרפיה במוזיאון אוקלנד, פתח את הדלתות המגינות על המחסנים השמורים ביותר במוסד. למוד ניסיון, המתין ניש לאנחת ההתפעלות. יער של עמודי עץ עצומים,  | | איניה טיילור מניו-זילנד, בעל הסטודיו היחיד בעולם לקעקועים מאוריים, בעבודה. הוא לעולם לא יקעקע מישהו שהוא לא מחבב. וכן, זה כואב |
מגולפים ושמורים להפליא, שגובהם כחמישה מטרים, התגלה מבעד לדלתות המתכת הכבדות. מנגד הביטו בנו האבות הקדומים, המגולפים על עמודי הענק של בתי המפגש של השבטים השונים, ופניהם מעוטרות במוקו, קעקועי הפנים המסורתיים. דגמי קעקועים כיסו גם את פניהם ואת רגליהם של פסלי העץ הקטנים יותר שגדשו את המחסן.
"זה לא אוסף אמנות. הפסלים האלה הם ייצוגים של אבותיהם של אנשים חיים. אני סבור כי דגמי הקעקועים שגולפו על הפסלים הם סמליים. אבל יש חוקרים הסבורים שמקריאת הסמלים אפשר ללמוד פרטים על הקשרים המשפחתיים ועל מעמדם החברתי של האבות הקדומים", הסביר בדרכנו אל פסל האב הקדמון המפורסם מבית המפגש ברוטורואה (Rotorua). התיאוריה הזו חוללה באחרונה שערורייה, הנוגעת לדמות הזו, שעיני אבן הירקן שלה השקיפו עלינו באדנות. על פי קריאת הסמלים, הגיעו החוקרים למסקנה שהאב הקדום היה בנו הלא־חוקי של מנהיג השבט. "בגלל הדעות הקדומות שלנו", אמר ניש, "הפרשנות העליבה מאוד את המאורים".
בשנת 1840 חתמו המושל הבריטי של ניו־זילנד ומנהיגי המאורים על אמנת ווייטנגי (Waitangi), שהסדירה את הזכויות הטריטוריאליות ואת מעמדם של הילידים, אך ההסכמים הופרו לעיתים קרובות. במהלך שנות השישים של המאה ה־19 פרצו מלחמות בין המתיישבים החדשים לבין המאורים, מספר הילידים ירד בהדרגה ונלקחו מהם שטחי המחיה המסורתיים שלהם.
"ייתכן שהלוחמים המאורים האחרונים המקושטים בקעקועים נעלמו עם תום הקרבות. אבל יש עדויות על כך שהמשיכו לקעקע נשים עד ראשית המאה ה־20", אמר ניש. לכן, ניו־זילנד היא אחד המקומות היחידים בעולם התרבויות הפולינזי שבהם נשמרה אמנות הקעקועים. המאורים מתייחסים אליה כאמנות מקודשת ושומרים על הסוד של הסמלים.
במשך שנים רבות היה האוסף של מוזיאון אוקלנד בית הספר היחיד לאמנות הקעקועים שהכירו החוקרים. כיום, במסגרת תחיית התרבות המאורית, יש אפשרויות נוספות, למשל "המכון הניו־זילנדי לאמנות ואומנות". בית הספר נמצא באיזור המעיינות החמים של רוטורואה, אחד מאתרי הטבע המקודשים ביותר לילידים, ומאז שנפתח, בשלהי שנות השישים, הכשיר יותר ממאה אמנים.
תחילה לומדים החניכים לגלף בעץ בסגנון מאורי. לאחר מכן הם מתנסים בסגנונות ובחומרים אחרים, ויוצרים חפצים מודרניים המשלבים את הסגנון העתיק של אבותיהם. כלי העץ, הירקן והעצם שהם מעצבים דומים להפליא למוצגים השמורים בארונות התצוגה ובמחסני המוזיאון באוקלנד. כמה מהתלמידים מקושטים בסמלים מקועקעים כמו אלה המעטרים את פסלי אבותיהם הקדמונים, אבל את הדגמים אי־אפשר להשיג בחנות של המכון או בסטודיו. המאורים של ניו־זילנד אינם מוכרים כתובות קעקע לתיירים. הלוחם המאורי זועם
איניה טיילור כעס. הוא חזר מחופשתו בטהיטי ולא הפסיק לדבר: "הם הפכו את  | | ריקודי האש הם חלק בלתי נפרד מטקס נישואים מסורתי של ילדי הצ'יפים. בכפר טיקי שבאי מורייה עורכים חתונות במתכונת זו |
אמנות הקעקועים לפורנוגרפיה. אנשים מקעקעים בעבור כסף. בטהיטי, התרבות שלהם קיימת בשביל התיירים. אם הייתי עושה את זה כאן, בניו־זילנד, היו הורגים אותי תוך חמש דקות!".
כתובת הסטודיו של טיילור, באחת משכונותיה של אוקלנד, אינה מופיעה בספר הטלפונים. על הקיר החיצוני – ציור גדול של לוחם מאורי זועם. החדר שלו, עם הרבה ספרים, שונה מאוד מהסטודיו של אמני הקעקועים באיי החברה. על הקיר תלוי ציור של אבי־סבו, עם מוקו על הפנים.
"הפולינזים היו פעם האומה הגדולה ביותר עלי אדמות", אומר טיילור. "הקעקועים היו אמצעי תרבותי, שפת סמלים משותפת, עם ניבים שונים. איך אפשר למכור את השפה שלך לאחרים? המשמעות של הקעקועים היא השבט, המשפחה, הגאווה להיות מי שאתה. בשבילנו זה מקודש. להיות צעיר מאורי במאה ה־20 זה כמו ללכת למסיבה שלא הוזמנת אליה. לכן, מה שאני עושה כאן, בסטודיו, זה לשמור על התרבות שלנו. המקום הזה הוא קודם כל למאורים. אני מקעקע בעיקר את המשפחה והחברים שלי. לעולם אינני מקעקע מישהו שאני לא מחבב. כתובות קעקע הן קשר לכל החיים".
תודה ל־Air New Zealand, לקלאב מד – מועדון הים התיכון, ל־Club Med Moorea על הכנסת האורחים, ולחברת המזרח לשיווק מכוניות רובר ולנדרובר לישראל על הסיוע בהפקת הכתבה. תודה לעדנה חלד, איזי דגן, עמית וילנר, אברהם שקד ונעמי קורן.
Our thanks to Inia Taylor, Dr. Roger Neich, Tea Hirshon
Tavana Salmon, Suluape Paulo, Aroma & Mano Salmon
Huuti Simeon, Makiko Kuwahara, Moise Barsinas
Tiki village
|
