קנדה: מתחת לעטיפת הבונבוניירה

כמעט עשרה מיליון קילומטרים רבועים, כמעט 31 מיליון תושבים, נפט, זהב, ניקל, עצים, מים וחיטה בכמות שמספיקה לחצי עולם… והמון רגשי נחיתות. בעשור האחרון נבחרה קנדה כמה פעמים, בסקר של האו"ם, כמדינה בעלת איכות החיים הגבוהה בעולם. ואם קנדה היא מקום נחשק, מערב קנדה הוא הדובדבן: בסקר שבו מתבקשים הנשאלים לדרג את הערים המשובחות בעולם, זוכות ונקובר (Vancouver) וויקטוריה (Victoria) בפרובינציית קולומביה הבריטית להיכנס באופן קבוע לעשירייה הראשונה.
אכן, קשה להיות קנדי. יהודי צפון אמריקה אוהבים לספר את הבדיחה הוותיקה על משה רבנו שרצה לקחת את עם ישראל לקנדה, אבל בגלל הגמגום נפלט לו בטעות "כנען". וכששואלים אינטלקטואלים קנדים על מדינתם, הם נוהגים לומר כי "קנדה היא פתרון שמחפש בעיה". אז נכון, קצת לא נעים שם עם שאיפות הבדלנות של קוויבק, הדולר הקנדי חלש להחריד לעומת הדולר של השכנה העשירה מדרום, ותעשיית העץ העצומה של מערב המדינה מתמוטטת עקב תחרות מכיוון אסיה. אבל לקנדים, כאמור, יש יותר פתרונות מבעיות.
קחו, למשל, את הוויכוח הקטלני על כמה קילומטרים רבועים בין יהודים לפלסטינים בגדה המערבית, והשוו אותו לפתרון הקנדי הנקרא נונאווט (Nunavut) – הטריטוריה החדשה בצפון קנדה, שמחודש זה, אפריל 1999, תהיה בית רשמי ל־18 אלף בני האינואיט (Inuit), האסקימואים הקנדים. הם דרשו אוטונומיה וקיבלו אותה בענק: הטריטוריה החדשה שלהם משתרעת על מיליון קילומטרים רבועים.
שתי דילמות, שמקורן במורשות קנדיות מהמאה ה־19, מטרידות בימים אלה את מנוחתם של תושבי פרובינציית אלברטה (Alberta) שבמערב המדינה, ומעניין לבחון כיצד הם מתמודדים איתן. האחת קשורה במרקם היחסים העדין שבין תושבי העיירה באנף (Banff) לבין האיילים בפארק הלאומי באנף; והשנייה – במרקם היחסים העדין הרבה יותר שבין אבירי הקדמה הקנדים בעיר קלגרי (Calgary) לבין התושבים הוותיקים של האיזור, האינדיאנים.

איך פארק נולד
הנוף מפסגת הר סלפר (Sulphur) לא השתנה כלל ב־113 השנים האחרונות. ההר, המהווה את טבורו של הפארק הלאומי באנף (Banff) שבדרום־מזרח הרי הרוקי הקנדיים, מתנשא לגובה 2,285 מטרים, ופסגתו היא מלכודת תיירים חביבה. ביום שמש נעים של תחילת נובמבר עליתי לפסגה עם מאות יפאנים מצחקקים, שצילמו איש את רעהו מהר ככל שהמצלמות הדיגיטליות שלהם איפשרו.
אפשר להגיע לפסגה בשתי דרכים: לעלות ברגל, במסלול המטפס מהלך חמש שעות מהעיירה באנף שלמטה, בעמק הירוק, או להשתמש בקרוניות הקטנות שנושאות אותך למעלה תוך רבע שעה. בחרתי, כמובן, בדרך השנייה. נקודות התצפית בהר סלפר מעוטרות בלוחות ברונזה,

עמוד טוטם אינדיאני. הקנדים מתייחסים בכבוד רב לאינדיאנים, והרבה תערוכות מרשימות מוקדשות למסורת האינדיאנית, אבל איפה האינדיאנים עצמם? צילום: גיורא נוימן

שעליהם רשומים ציוני דרך בהתפתחותו של הפארק הלאומי, ובכמה תמונות שחור־לבן נהדרות מסוף המאה שעברה. התמונות, שהודפסו באיכות גבוהה על גבי לוחות זכוכית, מוכיחות שהמושג "פארק לאומי" נשמר כאן בקפדנות: אותו קו עצים של המאה ה־19, נהר הבו (Bow) המתפתל למטה, לא שינה מסלולו במילימטר, והרחוב הראשי של העיירה במאה שעברה הוא גם הרחוב הראשי היום.
בשנת 1882 אף אחד בקנדה לא חשב על פארק לאומי, מושג די בתולי באותה תקופה בצפון אמריקה. ילוסטון (Yellowstone) היה הפארק הלאומי הראשון שנוסד בארצות־הברית, בשנת 1872. באנף, במערב פרובינציית אלברטה, היתה עוד תחנה בדרכה של חברת "קנדיאן פאסיפיק", שדחפה את מסילת הברזל מערבה מהערבות העצומות של מרכז קנדה, בואכה האוקיינוס השקט. אבל אז גילו שלושה מעובדי המסילה מערה, ובה מעיינות חמים המדיפים ריח גופרית. ויכוח עז לגבי הבעלות על המקום ניטש בין המגלים לבין חברת הרכבות ונמשך עד 1886, אז מאסה הממשלה הקנדית בריב המתמשך וקבעה שהאיזור יהיה לפארק לאומי; בדיעבד, הפארק הלאומי השני ביבשת אמריקה.
בעת הקמתו, השתרע הפארק על 26 קילומטרים רבועים. היום, שטחם של פארק באנף ופארק ג'אספר (Jasper), המתחבר אליו בצפון, הוא 17 אלף קילומטרים רבועים, והמערה הקטנה עם מעיינות הגופרית החמים היא עדיין אטרקציה לתיירים. על פסגת הר סלפר לא עשו ההתפתחויות ההיסטוריות האלו רושם רב. היא ממשיכה לעשות את מה שעשתה היטב מאז שנוצרו הרי הרוקי: לספק נקודת מבט מדהימה על העמקים הירוקים, על יערות המחט האדירים ועל הפסגות המושלגות. גם הדילמה שטורדת באחרונה את תושבי באנף – הוויכוח על עתיד האיילים בפארק – לא מפריעה להר במנוחתו הנצחית.
לפני כמה חודשים התקיים בעמק סימפוזיון סוער. התושבים לחצו, והנהלת הפארק נעתרה לבקשה לקיים דיון ציבורי בעתידם של האיילים. אלה הורסים גינות, נוגחים בעוברים ושבים בגבול העיירה ולפעמים גם בתוכה. לתושבים נמאס. הם דורשים פעולה מעשית נגד המטרד. אלא שהמטרד, לפחות בשטח פארק באנף, הוא בגדר פרה קדושה; אסור לגעת בו.
כמה ימים לפני הסימפוזיון הסוער, ראיתי תייר גרמני עומד מחוץ לבקתת עץ מפוארת בלב פארק ג'אספר, שתמורת לינה בה שילם 500 דולר ללילה, וממתין בסבלנות חצי שעה, עד שאייל זכר גדול יסיים לכרסם מעט עשב, יגמור להטיל את גלליו על מפתן הבקתה ויניח לתייר להיכנס. זוהי דילמה קנדית במיטבה: בעיר קלגרי, מרחק 100 קילומטרים מגבול הפארק, נבנתה חווה ענקית המספקת בשר איילים לכל דורש. בתוך הפארק, אסור להפיל שערה משער ראשם.

הקנדים מאמינים בטרנספר
6,400 תושבים חיים בעיירה באנף, בונבוניירה ציורית שכאילו נוצרה לסרט מוקפד מאוד של אולפני וולט דיסני: מלונות קטנים במרכז העיר, מלון ענק של חברת הרכבות הקנדית בשולי העיר, מעוטר בצריחים רומנטיים מנחושת ירוקה, מסעדות מסבירות פנים והמון עסקים שכולם נועדו לשלוש מטרות עיקריות בחיי התושבים הגרים במקום – תיירות, תיירות, תיירות.
4.7 מיליון תיירים פושטים על פארק באנף מדי שנה, ובצד ההמון האנושי משוטטים בפארק קרוב ל־3,200 איילים קנדיים (Cervus canadensis). אייל זה, המוכר גם בשם אלק (Elk) ושהאינדיאנים קוראים לו וואפיטי (Wapiti), הוא בעל חיים מגודל. הנקבות אמנם קטנות וחינניות, אך הזכרים מגיעים למשקל 450 קילוגרמים, והם מצוידים בזוג קרניים אימתניות. הם גם מאוד לא נחמדים בעונת הייחום. בשנת 1996 נרשמו 66 מקרים של "מגע אגרסיבי" עם איילים קנדיים ושמונה מקרים של תקיפה רצינית. הקורבנות (אין בינתיים אבדות בנפש) היו תושבי המקום וגם תיירים. ואת זה אתר תיירות רווחי כל כך לא יכול להרשות לעצמו.
האיילים מציבים בעיה נוספת בפני הנהלת הפארק, אומרת הת'ר דמפסי, האחראית על מינהלת האיילים בבאנף. מתברר שהאיילים אמנם נמשכים למזון בקרבת היישוב האנושי, אך הם נדחפים לשם גם עקב עלייה חדה במספר הזאבים בפארק. וכאן מתחילה בעיה של שרשרת אקולוגית: האיילים מתרכזים באיזור המקלט שמספקת להם הקרבה לעיירה (אליה זאבים וטורפים אחרים פוחדים להתקרב), אך הם מחסלים שם כמות גדולה מדי של צמחייה, שבה תלויים גם ציפורים, בונים, איילי הקורא (Alces alces) וחיות אחרות.
השנה נפצעו שבעה אנשים במהלך "מגע אגרסיבי" עם איילים קנדיים, "ואנו בני מזל שלא נהרג עדיין אף אחד במפגש כזה", אומרת דמפסי. הקש ששבר את גב תושבי באנף היה פציעתו של ילד בן שלוש על ידי אייל משתולל לפני כמה חודשים. אז מה עושים? במזרח התיכון, כאשר מתרבים הצבאים והופכים למטרד לחקל

כבש הרים בשמורת באנף. רשויות הפארק מגינות באדיקות על חיות הבר, כדי שתייגים יוכלו לצפות בנוחיות. חיות תוקפניות מזיקות לתיירות צילום: גיורא נוימן

אים, פשוט טוענים יותר כדורים ברובי הציד, גם אם זה בניגוד לחוק; בקנדה, פתרון שכזה, פשוט הס מלהזכיר.
מה בכל זאת עושים? קודם כל מדברים. דמפסי אומרת שהסימפוזיון שבו השתתפו כמה עשרות מתושבי באנף היה מועיל, ובעיקר הובנה עמדת הפארק כלפי הפתרונות הדרושים. המטרה המשותפת של רשויות הפארק והתושבים היא להפחית את אוכלוסיית האיילים הקנדיים בגבולות העיירה עד כדי 50 פרטים בשנת 2003. הצורה המועדפת להשגת היעד היא טרנספר: לתפוס איילים באזורי המחיה האנושיים ולהעבירם לאזורים נידחים בפארק; ואם צריך, מאחר שמדובר בחיה תוקפנית במיוחד, לגרש אותה לפארק לאומי אחר.
רעיון הטרנספר התקבל בהתלהבות בסימפוזיון. רק התנגדות אחת נשמעה, של תושב שדרש כי האיילים, תוקפניים או לא, יישארו בתחומי העיירה. התושבים קיבלו את ברכת הדרך לאמן ולהפעיל כלבים לגירוש האיילים, ובאופן מפתיע, הפארק לא פסל גם את האפשרות שבמקרים קיצוניים יימכרו איילים תוקפניים לחוות ציד ולעיבוד בשר. רק הצעה אחת נפסלה על הסף; הפחתת מספר האיילים באמצעות תפיסתם והחדרת אמצעי מניעה לגופם נדחתה משיקולים של חוסר אנושיות.
וכך, בשקט ובטוב טעם, נפתרה, לפחות זמנית, אחת הדילמות שהרעישו באחרונה את מרגלות הר סלפר הנצחי. התושבים מרגישים שמשתפים אותם בקבלת ההחלטות, רשויות הפארק ישמרו על המנדט שקיבלו לפני 112 שנה, שלא תיפול שערה משערות חיות הבר של המקום, והתיירים יוכלו לשבת בחדר התה המפואר של "שאטו באנף", המלון ההדור שנבנה בתחילת המאה, לנגוס בביסקוויט ולצפות באייל שמנמן מכרסם את הדשא מטרים ספורים מעבר לזכוכית.

בת העורב ומתנ"ס נוצה גדולה
דילמה קשה הרבה יותר מציבה לתושבי מערב קנדה האוכלוסיה האינדיאנית. שמורת טסו טינה (Tsuu Tina) היא שמורה אינדיאנית קטנה, השוכנת במקום נפלא מנקודת המבט של תושביה, ותקועה במקום גרוע מנקודת המבט של חלק מתושבי העיר קלגרי. כשביקשתי לבקר במקום, הזהירו אותי מארחי מפני מה שאמצא שם וניסו למנוע את הביקור. "האינדיאנים לא אוהבים זרים שמסתובבים להם בשמורות", אמרו. "הם עשויים להיות אגרסיביים", "תמצא שם עוני וניוון", הזהירו, כאילו שמדובר במחנה פליטים במזרח התיכון.
המרחק בין ההתראות למציאות היה גדול. השמורה היא מלבן קרקע באורך של כ־30 קילומטרים וברוחב של כעשרה קילומטרים, וגרים בה 1,200 בני אדם, בבתים כפריים קטנים, המפוזרים בין שדות ירוקים ושלווים. מרכז השמורה הוא בניין המינהלה שלה, המתפקד למעשה כמתנ"ס מקומי – המתנ"ס על שם צ'יף ג'וזף ("נוצה גדולה"). זהו מבנה גדול, דומה לאסם, השוכן בלב שדה ירוק ומוקף גדר עץ לבנה. ממש תמונה פסטורלית הלקוחה מעולמו של צייר הטבע האמריקאי אנדרו ויית' (Wyeth). במבנה המודרני אפשר לקבל שירותים קהילתיים, וכדי לצאת ידי חובת המסורת, עומד בכניסה אליו פוחלץ גדול של באפלו ובקומת הקרקע מוצב אוהל טיפי.
ג'יין קְראוּ צ'יילד ("בת העורב"), העובדת במקום, מסמלת את הבעיה הכאובה ביותר של האינדיאנים הקנדים: היא שחומה, בעלת עיניים מלוכסנות מעט ונראית כמו אינדיאנית הלקוחה היישר מפרוספקט תיירותי. קראו צ'יילד מצטטת לי בדבקות כל מה שקלטה בשיעורים על המסורת של שבטה: היא בת לשבט הסקרי (Sacree), מקבוצת שבטי טסו טינה, השייכת לדוברי שפת האטפסקאן (Atapaskan), שמהם התפצלו גם הנבאחו והאפאצ'ים. קראו צ'יילד גם יודעת לספר שסמל השבט הוא עיגול, המציין את המשכיות החיים, ושבתוכו מצוירים שני גרזנים, המסמלים את ההתפצלות ההיסטורית של שבטי הקבוצה השונים. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל הטרגדיה היא שהעלמה האינדיאנית לא מדברת מלה אחת בשפת אבותיה, ורק עתה, בגיל 25, היא עושה את צעדיה הראשונים בלימוד השפה והמסורת של שבטה.
בקנדה חיים 783 אלף תושבים הנחשבים אינדיאנים, כ־250 אלף מהם מתגוררים ביישובים או בשמורות. מצד אחד, הקנדים מתייחסים בכבוד רב לאינדיאנים: בכל מוזיאון העוסק בתרבות אזורית, מוקדשת תערוכה מרשימה למסורת ולהיסטוריה של התושבים המקוריים של המקום. כך באדמונטון (Edmonton), במוזיאון העירוני המקדיש קומה שלמה לתרבות שפינתה את מקומה לשדות נפט ולמרכזי קניות עצומים; כך בוונקובר, במוזיאון האוניברסיטאי־אנתרופולוגי המציג את המבחר המרשים ביותר של עמודי טוטם אינדיאניים; וכך בקלגרי – עיר השער להרי הרוקי, שבה חיה בעבר אוכלוסיה אינדיאנית גדולה – המתהדרת במוזיאון הגדול במערב קנדה, ובו מוצגים מאות חפצי אמנות אינדיאניים.
ואיפה האינדיאנים עצמם? זהו צידה השני של הבעיה: אי־אפשר לומר שמחביאים אותם, אבל גם לא דוחפים אותם לקדמת הבמה. אפשר לראות אינדיאנים כמעט בכל פרסום רשמי של הערים הגדולות במערב קנדה, שכן אינדיאני לבוש בבגדים מסורתיים מצטלם יפה. רק ברחובות עצמם לא רואים אותם.

סמנטיקה, גזענות וזכויות יתר
קשה לחמוק מהתחושה שתושבי מערב קנדה מתוסכלים מעט מהמלכוד ביחסים עם האינדיאנים. לדוגמה, חישוקי ה"פוליטיקלי קורקט". אין דבר מתסכל יותר מהניסיון להישאר מעודכן לגבי המונח העכשווי ביותר, הנכון ביותר, ל"אינדיאנים". בשנות השמונים כבר היה ברור שהמלה אינדיאנים פוגעת ברגשותיהם, וכך אומץ המושג "Native Canadians". עכשיו גם זה לא טוב, ונכון יותר לומר "Aboriginal", מונח הכולל את האינדיאנים, את האסקימואים ואת המַטִיס (בני תערובת של אינדיאנים ומתיישבים קנדים־צרפתים). לחלופין, אפשר לומר בהדרת כבוד לבן שיחך האינדיאני שהוא שייך ל־First Nations, יען כי הם היו הראשונים ביבשת.
בשני מפגשים, שבהם בלעתי את לשוני כמה פעמים תוך ניסיון לנחש מה לא יעליב את בן שיחי האינדיאני, היו התגובות מפתיעות. צ'רלי סיימון, גלף טוטמים ותיק מהאי ונקובר, צחק ממני ואמר שהוא אינדיאני ואף אחד לא ישנה זאת. לעומתו, יון דֶק קֶן־יית' ("העורב עם הכנפיים הפרושות"), גלף טוטמים צעיר מפארק קפילאנו בוונקובר העונה גם לשם האמריקאי וויין, כעס ואמר שהוא רוצה הגדרה עצמית רק על פי השבט הקטן שאליו הוא שייך, ושלא יערבבו אותו עם אחרים.
כאשר מרגיש עצמו הקנדי משוחרר מחישוקים סמנטיים, יכולה להופיע לפתע בשיחה נימה מעט גזענית כלפי האינדיאנים; "עצלנים, נצלנים, מושחתים" הם סופרלטיבים לא נדירים, שיכולים לבוא מפיהם של קנדים מכובדים למראה. מה מרגיז כל כך את הקנדים? ראשית, המעמד המועדף של האינדיאנים. הסכמים שונים בין נציגי האינדיאנים לנציגי הכתר הבריטי, ששלט בעבר באיזור, הבטיחו כבר לפני שנים מעמד מיוחד לצאצאי התרבות המקומית, אשר הוחרבה על ידי האדם הלבן. האינדיאנים פטורים, למשל, מתשלום חלק מהמיסים שמשלמים שאר הקנדים. שנית, יש להם דרישות טריטוריאליות שמפחידות את הקנדים פחד מוות. דבר אחד הוא לתת לאינדיאנים או לאסקימואים שטחי ענק בצפון הרחוק, שגם כך אינו מנוצל למטרות אחרות. אבל האינדיאנים של מערב קנדה דורשים עכשיו נתחים רווחיים יותר, מאזורים עתירי נדל"ן בקרבת הערים הגדולות.
בקולומביה הבריטית, למשל, עסקו בחודשים האחרונים 51 שבטים וקבוצות במרץ רב במשא ומתן מול הממשלה הקנדית על הסכמים טריטוריאליים. מי שפתח טלוויזיה בוונקובר, לא יכול היה לחמוק מפרצופו של חוקר הטבע המפורסם דיוויד סוזוקי, בעצמו ממוצא אסיאני, שעושה לובי למען דרישת האינדיאנים משבט ניסגאה (Nisga’a). אלה דורשים שטח של 2,000 קילומטרים רבועים, זכויות ציד, דיג ומחצבים מצפון לוונקובר, וכן מענק של 190 מיליון דולר.

ויקטוריה, קולומביה הבריטית. בסקרים שבהם מתבקשים הנשאלים לדרג את הערים המשובחות בעולם, נכללת ויקטוריה בקביעות בעשירייה הראשונה | צילום : גיורא נוימן

שמורה ירוקה בדרך הקִדמה
המצב באיזור העיר קלגרי צופן אף הוא מתח לעתיד. האינדיאנים של פרובינציית אלברטה חתמו כבר ב־1876 על "הסכם מספר 6", שקבע את התנאים לכניסת האינדיאנים לשמורות. בשנת 1877 נחתם ההסכם האחרון בין נציגי המלכה בקנדה לבין האינדיאנים – "הסכם מספר 7", אשר יצר גם את שמורת טסו טינה שבה ביקרנו. להסכם זה היתה חשיבות עצומה עבור הממשלה הקנדית במאה ה־19: קולומביה הבריטית צורפה שנים מעטות קודם לכן לפדרציה הקנדית, והממשלה התחייבה להעביר מסילת ברזל ממזרח למערב. רוב שטחי המסילה העתידית היו בבעלות אינדיאנית, וההסכם הסדיר את העברת השטחים לממשלה וליזמים הלבנים.
בזמן שחתמו על ההסכם, היתה קלגרי עיר זעירה, מקום ריכוז של בוקרים ועדרי בקר עצומים, והשמורה האינדיאנית היתה במרחק כמה עשרות קילומטרים ממנה. אחרי 122 שנים נותרה בעיר מסורת שנתית של תצוגות בקר ורודיאו מרהיבות, אך קלגרי כבר אינה זעירה. זאת עיר גדולה (820 אלף תושבים), מודרנית, המתפתחת במהירות אדירה. תושבי קלגרי גאים בעירם עד מאוד: היא מנקזת אליה את ההנהלות של רוב חברות ההיי־טק אשר רוצות לתקוע יתד בקנדה, היא נקייה, מרווחת, חסרת פשע כמעט לחלוטין ומאמץ רב הושקע בארכיטקטורה שלה, שיצרה קו רקיע יפה עם גורדי שחקים זהובים וכסופים. הפיתוח מביא לכך שקלגרי צומחת בקצב של 4,000 תושבים חדשים מדי חודש(!), והצמיחה מחייבת התפשטות לאדמות חדשות. וכך, כבר בעתיד הקרוב תעמוד לה שמורת טסו טינה כמובלעת ירוקה וריקה בדרכה של קלגרי אל הקִדמה, עם עשרות קילומטרים רבועים של אדמה ששווה מאות מיליוני דולרים. ולאינדיאנים זה לא אכפת.
עבור קלגרי זהו מלכוד אמיתי. השמורה האינדיאנית היא שטח כמעט אקס טריטוריאלי; המשטרה של קלגרי לא מורשית לפעול שם, רק המשטרה הפדרלית; הקנדים טוענים שתקציבי פיתוח ניתנים ישירות לצ'יפים, והכספים מחולקים לפעמים באופן שגורם לשערם של קנדים מהוגנים לסמור. פרנסי קלגרי היו מתים להניח יד על כמה אלפי דונמים מהשמורה לטובת שכונות חדשות, אבל במציאות שבה האינדיאנים במערב קנדה דורשים עוד שטח, אפשרות כזאת לא באה בחשבון.
צ'יף רוי וויטני, מנהיגה של טסו טינה, לא מגלה יותר מדי אמפתיה לצורכי הנדל"ן של קלגרי: "ב־1877, כאשר נאלץ הצ'יף לחתום על ההסכם עם הממשלה, הוא זימן את אנשי השבט. כל אחד מהם הביא סלעים שנערמו לגלעד, והוא השביע אותם שהקרקע לעולם לא תימכר. אבותינו אמרו לנו, ואת זה אני מעביר גם לדורות הבאים: אנחנו לא חתמנו על הסכמים, אנחנו עשינו הסכמים".
ביקשתי ממנו להבהיר את הנקודה. "הסכמים הם שותפות טקסית עם שבטים אחרים", הסביר, "לא הסכם אינטלקטואלי של העברת שטח". אבל ברגע שקלגרי תיגע בגבול השמורה, הקשיתי, יהיה עליך לחץ עצום למכור קרקעות. "קלגרי כבר נוגעת בגבול השמורה, וכבר עכשיו יש לחץ גדול", אמר הצ'יף. "אבל אני זוכר שפעם שטח השבט היה כל האיזור מערבה, עד הרי הרוקי. ואני זוכר את השבועה של אבותי שלא למכור אדמה".
וג'יין קראו צ'יילד, הצעירה האינדיאנית משמורת טסו טינה, מושכת בכתפיה כשהיא נשאלת על היחסים בין האינדיאנים לתושבי העיר קלגרי. היא רק רוצה להתחתן עם בעל אינדיאני, ללמוד לדבר בשפת השבט ולהמשיך לחיות במקום, בשקט.

תודת המערכת ללשכת התיירות הקנדית על עזרתה בהפקת הכתבה, ולבועז צעירי מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית על הערותיו המועילות.