קנדה: חיי האהבה של הזעמן

מאות נחשים זחלו לאורך הנקיקים בפתחו של בור סלעי. אחרים הגיחו מחריצים ומסדקים לעבר הצמחייה העשבונית הנאחזת בעקשנות אל הקרקע. פה ושם הציצו מחור אחד ראשיהם של כמה נחשים, כאילו היו מתלבטים אם הגיעה השעה לצאת לשמש

זעמן הבירית אדום הצד קיבל את שמו בשל פסי הצבע הבולטים לאורך גופו, שהזכירו לראשוני החקרים ביריות של נשים

האביב או שיש להמתין מעט. "שמש האביב", למען האמת, הסתירה פניה, אבל למרות השמים המעוננים, נחשים רבים נראו סביב הבור. בתחילה היו מעטים ובודדים או בקבוצות קטנות, אחר כך נתגלו עוד ועוד, חלקם מגולגלים יחד על ענפי העצים ב"ערמות של חבר'ה" או במקבצים כדוריים, מסות רוחשות, רוטטות, של נחשים מתפתלים, זוחלים, נעים כאחוזי תזזית, ובלשונותיהם הוורודות בודקים את סביבתם ללא הרף. אין ספק, הגענו למקום הנכון, ל"בורות הנחשים" של מאניטובה (Manitoba).
אגדה עתיקה מספרת כי ה"מהאבהראטה", האפוס ההודי הגדול, סופר לראשונה ב"פולחן הנחשים". על פי האגדה, שלוש שנים נדדו נחשי כל העולם והתקבצו למקום שבו הושמעה היצירה. לרגע, נדמה היה כי אנחנו שם. אבל אנחנו במאניטובה, אחת הפרובינציות המעניינות במרכז קנדה, פחות בשל נופיה ויותר בגלל "הטבע הגולמי" שהיא מציעה למבקר, טבע שיד אדם לא הצליחה עדיין להרוס, לתרבת ולהתאים לטעמה של תרבות המילניום החדש.
זעמן הבירית אדום הצד (Thamnophis sitralis parietalis), אחד משבעת מיני הזוחלים של הפרובינציה, נקרא כך בשל פסי הצבע הבולטים לאורך גופו, שהזכירו לראשוני החוקרים ביריות של נשים. השם "זעמן" נלקח משם המשפחה שאליה משתייך נחש זה – הזעמניים (Colubridae). כמו רוב הזעמניים, נחש זה אינו ארסי. הוא נפוץ על פני כרבע משטח אמריקה הצפונית, והוא הנחש המגיע לתפוצה הצפונית ביותר בחצי הכדור המערבי – כמעט עד לקו הרוחב 60. אך התופעה המיוחדת לו, שבה באנו לצפות, מוכרת רק מאיזור המכונה "אינטרלייק" (Interlake), בין שני האגמים הגדולים, אגם מאניטובה ואגם וויניפג (Winnipeg).

חורף: 30 מעלות מתחת לאפס. ישנים
לא רק עושר המזון בסביבה מביא לכאן את הזעמן אדום הצד. האינטרלייק הוא איזור קרסטי, ומתחת לפני הקרקע חללים עמוקים רבים שמעל לחלקם התמוטטו תקרות, וכך נוצרו בורות. הנחשים,

שחייבים למצוא מקום מסתור מפני קור החורף, מתקבצים אל בורות אלה, לעיתים בקבוצות גדולות. דרך פתחים צרים בקרקעית הבור הם זוחלים פנימה, וככל שיורדות הטמפרטורות הם יורדים עמוק יותר אל מתחת ל"קו הקיפאון", שעד אליו האדמה קפואה.
באיזור העיירות אינווד (Inwood) ונארסיס (Narcisse), כ־120 קילומטרים מצפון־מזרח לוויניפג, ידועים כ־130 "בורות נחשים", שרבים מהם ננטשו ואינם פעילים יותר. לרובם נכנסים נחשים מעטים, בין תריסר לכמה עשרות; לאחרים נכנסים אלפים. ליד נארסיס ידועים שלושה בורות שמספר הנחשים המגיע אליהם נאמד ב־65 אלף! תושבי האיזור מכירים את התופעה, ורבים באים לצפות בה. תושבי אינווד אף אימצו את זעמן הבירית אדום הצד לסמל – פסל של שני נחשים, אחד באורך תשעה מטרים ואחד באורך עשרה מטרים ניצב כאן במקום מרכזי.
בסתיו מגיעים אל הבורות נחשים בוגרים שעוברים כ־16 קילומטרים מאיזור הביצות, שם הם מבלים את חודשי הקיץ. את דרכם הם מוצאים בעזרת חוש הריח, המאפשר להם לחוש בפרומונים שהופרשו על ידיהם כאשר עשו דרך זו בכיוון ההפוך, בנדידת האביב. פרומונים הם חומרים כימיים המופרשים על ידי פרט באוכלוסיה, ונושאים מסר תקשורתי שמיועד לפרט אחר בה. אלה של זעמן הבירית מבוססים על חומרים שומניים, שאינם נדיפים ולכן מחייבים מגע פיזי בין הפרטים כדי שהמסר יועבר. מאותה הסיבה הם גם יציבים ונשמרים בשטח לאורך זמן.
קוטר הבורות הגדולים נע בין חמישה לשבעה מטרים, ועומקם – שלושה עד ארבעה מטרים. הבורות הקטנים נראים כשקע רדוד בקרקע, אך קשה לשער את עומק החלל התת קרקעי שאליו מוליך שקע כזה. בתחתית כל בור סדקים וחורים שדרכם נדחקים הנחשים למעמקי האדמה, לעיתים כ־20 אלף בבור אחד, הנקרא "היברנקולום" (hibernaculum) – "מקום תרדמת החורף". שם הם מבלים בין שישה לשמונה חודשים בעוד מאניטובה כולה עוטה שלג, כשהטמפרטורה צונחת ל־30 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ולעיתים אף יותר. בתקופה זו יורד קצב חילוף החומרים של הנחשים לרמה מינימלית, והגוף מתקיים מעודפי השומן שנאגרו בו ומהחלבונים שלו עצמו.

פולחן האביב: סקס של נחשים
באביב, עם עליית הטמפרטורה והפשרת השלגים, מגיחים הנחשים מהבורות. הראשונים הם הזכרים, הנשארים בחלקו העליון של הבור ובסביבתו, ממתינים ליציאת הנקבות. כך נוצרות התקבצויות של זכרים רבים (נחש אחד אינו מבשר את בוא האביב, רק התקבצותם של אלפים). זמן מה אחר כך מגיחות הנקבות, בודדות או בקבוצות קטנות. הנושא היחיד המעסיק את הזכרים עתה, על אף שעברו שישה־שמונה חודשים ללא מזון ושתייה, הוא "מציאת שידוך טוב", כלומר – רבייה.
במבט חיצוני קשה לאדם (וגם לנחש) להבחין בין זכר לנקבה, פרט לעובדה שהנקבה גדולה יותר: אורך הזכר מגיע ל־60 סנטימטרים, אורך הנקבה לכ־90 סנטימטרים ומשקל גופה עד פי שלושה מהזכר. המשיכה הראשונית של הזכרים אל הנקבות מתבססת על חוש הראייה, אך התנהגות החיזור מתחילה רק כאשר הזכר בא במגע פיזי עם הנקבה. לאחר זיהוי ראשוני מתקרב הזכר אל כל נחש שהוא רואה, ובמגע לשונו הוא מריח אותו ומזהה אם הוא זכר או נקבה; כאשר הלשון מוכנסת לפה היא מעבירה חלקיקי חומר מהסביבה ל"איבר יעקובסון", איבר הרחה הנמצא בחלל האף. כך אוסף הנחש מידע על סביבתו הכימית, כמו המזון שבקרבתו או פרומונים שונים.
כל נקבה הבשלה לרבייה מפרישה דרך נקבוביות בעור גבה פרומונים המפרסמים את מינה ואת מצבה הפיזיולוגי. הזכרים מפרישים פרומון שמטרתו להודיע לזכרים אחרים מה מינם, כדי שאלה לא יבזבזו זמן ואנרגיה בחיזור אחריהם. ניחוח הפרומונים הנקביים מרגש מאוד את הזכרים וגורם להתנהגות חיזור נמרצת. זו התקופה היחידה שבה יש להם הזדמנות לקיים את מצוות "פרו ורבו", ונראה כי אין הם חוסכים במאמץ למימושה.
במהלך החיזור מתחכך הזכר בנקבה ועובר בראשו בתנועת ליטוף לאורך גופה, מהראש לזנב וחזור. לבסוף הוא עוצר כשסנטרו מתחכך בחלק שמאחורי ראשה. במצב זה הוא מגיע לרמת ריגוש גבוהה ביותר, וגופו עובר סדרה של התכווצויות אורכיות (caudocephalic waves) מהזנב לעבר הראש ובחזרה. סביב הנקבה רוחשת פעילות רבה. זכרים רבים מתגודדים לידה, כולם מחפשים את קרבתה האינטימית, אך רק אחד מהם יזכה בה. עשרות זכרים מתמודדים על "ליבה" של נקבה אחת, או, יותר נכון, על מיקום טוב ליד בסיס זנבה, שם נמצא הביב (קלואקה) – הפתח היחיד בבסיס הזנב של נחשים, המשמש להפרשת התוצרים המטבוליים, להפריה, להטלת ביצים או להשרצת ולדות.
כך נוצרים "כדורי הזדווגות" (mating balls) – שבהם מספר גדול של זכרים ונקבה אחת – ובתוך כל כדור רוחשת תנועה בלתי פוסקת של נחשים, זחילה ודחיפה, ליקוקי לשון, חיכוך סנטרים, פיתולים ולולאות, ואף אחד אינו מוותר ונוטש את שדה המערכה. הנקבה מגיבה בנשימות עמוקות, הגורמות למתיחת העור שבין הקשקשים ולהפרשת כמות פרומונים גדולה יותר, המגבירה את ריגוש הזכרים.

חיזור גורלי במאניטובה, קנדה. נקבה של זעמן הבירית אדום הצד גררה למרומי השיח שובל של זכרים מיוחמים. כולם מחפשים את קרבתה האינטימית, אך רק אחד מהם יזכה בה

והזוכה הוא...
כיצד נקבע מיהו הזכר בר המזל או הראוי ביותר? לשאלה זו עדיין אין מענה, אבל התהליך מסתיים בכך שזכר אחד מצליח להתיישר במקביל לנקבה, ביב מול ביב. אם הוא חזק או עקשן במידה מספקת, וזכר אחר אינו מצליח לדחוק אותו הצידה, מחדיר הזכר לביב של הנקבה את אחד משני איברי המין שלו ונצמד אליה למשך 15־20 דקות, שבמהלכן הוא מעביר לתוכה זרע. תוך כדי כך מפריש הזכר "פרומון הזדווגות", המאותת

ביציאה מ"בור נחשים". הנקבה (במרכז) ארוכה ועבה מהזכר. אורכה מגיע לכ-90 סנטימטרים, לעומת כ-60 סנטימטרים אצל הזכר, ומשקל גופה עד פי שלושה ממנו

לזכרים האחרים שהנקבה אינה זמינה יותר. ואכן, זמן מה לאחר מכן מתחילים הזכרים לנטוש את כדור ההזדווגות ולחפש מזלם בשידוך אחר. הורמון זה גם מאפשר לנקבה שהופרתה להתרחק מהבור הרוחש פעילות ולנוע למקום שבו תשהה בקיץ, ללא הפרעה מצד זכרים אחרים. מחקרים חדשים הראו שייתכן כי הנקבה היא הבוחרת את הזכר שיהיה אבי צאצאיה, וכעת בודקים את הדרכים שבהן נעשית בחירה זו.
בעוד שהנקבות המופרות מתרחקות מהבור, נשארים הזכרים בסביבתו במשך כארבעה שבועות וממתינים להגעת נקבות נוספות. במשך כל הזמן הזה הם אינם ניזונים: דיכוי התיאבון בתקופה זו מבטיח שכל האנרגיה תופנה לרבייה. כנראה שאותו מנגנון מפעיל הן את התנהגות החיזור והן את דיכוי התיאבון. בסך הכל צמים הזכרים כשמונה חודשים בשנה.
מאחר שהזכרים שוהים בקרבת הבור כחודש והנקבות רק יום עד שלושה ימים, נוצר מצב שבו ממתינים לכל נקבה עד מאות זכרים, למרות השוויון הטבעי בין אוכלוסיות הזכרים והנקבות. מצב זה מבטיח הפריה של רוב הנקבות, ואולי אף של כולן. מצד שני, יש בכך סכנה לזכרים, השוהים תקופה ארוכה במקום שבו יש טורפים פוטנציאליים. מבחינת ערכן להישרדות המין, הנקבות חשובות הרבה יותר מהזכרים, ולכן שהייתן ליד מעון החורף, לאחר ההפריה, קצרה ביותר. ערכם של הזכרים נמוך בהרבה, ונפילתם כטרף היא מחיר שהאוכלוסיה יכולה לעמוד בו תמורת הוודאות שמספר מרבי של נקבות תופרינה.

דראג שואו של נחשים
תופעה מעניינת שהתגלתה באוכלוסיית אדומי הצד במאניטובה היא "הזכרים הנקביים". מחקרים גילו שכשישה אחוזים מהזכרים מייצרים את ההורמון הנקבי – זה המסוגל

להטריף דעתם של זכרים עליהם – ומפרישים כמות קטנה מהרגיל מההורמון הזכרי. זוהי שיטה של הפצת דיסאינפורמציה, שבאמצעותה הם מצליחים לגרום לבלבול מוחלט אצל זכרים המתחרים בהם על הנקבות, ובכך הם מגדילים מאוד את סיכוייהם להזדווג.
ב־1990 תואר בירחון הקנדי "אקווינוקס" (Equinox) מקרה של זכר ש"התאהב" בזנב של עצמו, זחל אחריו וניסה ללכוד אותו למטרות רומנטיות. עד מהרה הצטרפו אליו זכרים רבים, ונוצר כדור הזדווגות חסר תכלית לחלוטין של זכרים בלבד – אמנם כדור, אך ללא כל רבייה.
זכרים אלה הם דוגמה מיוחדת במינה לחקיינות המוכרת לנו בעולם הזוחלים (ולא רק שם), בעיקר בכל הקשור לדגמי צבע. לפנינו מקרה של חקיינות כימית־פרומונלית, המקנה יתרון סלקטיבי מובהק לחקיין. התופעה מעניינת גם בהיבט האבולוציוני: מעקב לאורך שנים עשוי להראות עלייה באחוז הזכרים הנקביים, שכן הם אמורים להשאיר אחריהם, בממוצע, יותר צאצאים מזכרים רגילים.
זה המקום להזכיר שהפרומונים ייחודיים לכל מין של בעלי חיים, ובעזרתם מזהים הנחשים את בני מינם ביתר קלות משעושים זאת החוקרים. כך נמנע בזבוז של מאמצי חיזור שלא יישאו פרי.

קיץ: המסע הארוך אל המזון והמים
לאחר ההזדווגות מתפזרים הנחשים ונודדים לכיוון ביצות ומקווי מים, שם יבלו את הקיץ, האורך כשלושה חודשים, בתנאים של שפע מזון ומחסה מפני טורפים. הנדידה, כאשר אלפי נחשים יוצאים לדרך, היא תקופה קשה עבורם. 16 הקילומטרים שעליהם לעבור הם מרחק רב עבור יצור הזוחל על גחונו, והמחיר שמשלמת האוכלוסיה באובדן פרטים

חיזור גורלי פרק ב': שני זכרים שהפסידו בקרב עוברים לחפש את מזלם ב"כדור הזדווגות" אחר. הפסד בקרב אינו מנבא תבוסה במלחמה כולה

בגלל טריפה – כ־50 אחוזים – הוא גבוה. קטע מהדרך חוצה יער של עצי צפצפה, קטעים אחרים עוברים בלב צומח עשבוני צפוף, ועדיין – הנחשים חשופים לטריפה על ידי עורבים, ניצים, ינשופים ויונקים שונים, כמו חורפן, שועל ודביבון.
בנקירה מדויקת וכהרף עין מצליחים עורבים לבתק את הכבד של הנחש ולזלול אותו. שנים של אבולוציה בצידם של הנחשים הביאו את העורבים לדרגת "התמחות כירורגית", המאפשרת ניצול סלקטיבי של מקור מזון עתיר חלבונים וויטמינים, המצוי בסביבתם בשפע, אף כי לעונה קצרה. האבולוציה שלהם העדיפה את הזריזים וה"מומחים"; לאלה נותר יותר זמן למציאת בני זוג ולהקמת משפחה.
לנחשים שדרכם אל הביצות צלחה, מחכה בית גידול עשיר במזון – דגיגים, ראשנים, צפרדעים, קרפדות, עלוקות ורכיכות, וליד הביצה יש שפע עכברים וגוזלים. הנקבות מנצלות חלק גדול מזמנן להתחממות בשמש של הקיץ המאניטובי, שהטמפרטורות בו מגיעות ל־30 מעלות צלזיוס. חום השמש מביא להתפתחות מהירה של הביצים בגוף הנקבה והיא משריצה את צאצאיה, בין עשרה ל־40, לאחר כשלושה חודשים. עד סוף אוגוסט יוצאים כל הצאצאים לאוויר העולם ומתחילים בחיים עצמאיים. אורכם אז הוא כ־20 סנטימטרים, הם ניזונים משלשולים, עלוקות, רכיכות ויצורים אחרים וגידולם מהיר.
התופעה של השרצת ולדות קיימת בכמה מינים של זעמנים, ברוב נחשי הים, אצל הרב חנק (Boa constrictor) ובמינים אחרים. היתרון שהיא מקנה לאדומי הצד רב: אילו הוטלו הביצים במקום מסתור כלשהו, בין אבנים, במחילה או מתחת לגזעי עצים, הן היו נתונות לחסדי מזג האוויר ההפכפך של מאניטובה והיו בסכנה בשל שינויים פתאומיים, הצפה או התקררות יתר. כאשר הביצים נישאות בגוף האם, היא מגוננת עליהן ונושאת אותן עימה למקומות המתאימים ביותר מבחינת חום ולחות. יתרה מזו, לזוחלים אין מנגנון לשמירת חום גוף קבוע והם מעלים את חום גופם באמצעות היחשפות לשמש. הנקבה מסוגלת לשהות בטמפרטורה של 15 מעלות צלזיוס ולהעלות את חום גופה עד ל־25 מעלות, ובכך להבטיח לא רק הישרדות מרבית של צאצאיה עד הרגע שבו הם מגיחים לעולם, אלא גם התפתחות עוברית מהירה.

נקבה אחת, 450 צאצאים
לקראת סוף הקיץ, זמן קצר לאחר השרצת הצעירים, מתחילים הנחשים את נדידת הסתיו. המטרה היא להגיע בזמן לבורות, בטרם יילכדו בגל קור פתאומי בדרך. התלות בבור מתאים לשרידות האוכלוסיה היא כה גבוהה, ש"כדאי" לנחשים לזכור את הבור

שבו שהו ולחזור אליו. כך התפתח מנגנון של "נאמנות" למקום: הנחשים מנווטים בדייקנות רבה, באמצעות פרומונים, אל אותם הבורות שמהם יצאו באביב. מדהים להיווכח שגם נחשים שמבלים את החורף בבורות על איים באגם, ובאביב שוחים אל מקורות המזון העשירים ביבשה, מוצאים את דרכם חזרה אל האיים ואל הבורות שמהם באו – מרחק של עד שלושה קילומטרים מהחוף. זאת ועוד: הנחשים אינם חוזרים לבורות שבהם התרחש בשנה קודמת אסון אקולוגי כלשהו, כאילו קיים מין "זיכרון קולקטיבי" המזהיר מפני חזרה למקומות לא בטוחים. לפעמים חולפות עשר שנים עד שבור כזה מתחיל להיות מאוכלס שוב.
"נאמנותם" של הנחשים לבורות יוצרת מצב שבו הסיכוי לחילוף חומר גנטי בין תושבי בורות שונים הוא קטן, עד כדי יצירת תת אוכלוסיות הנבדלות גנטית זו מזו. ויש לכך סימנים: למשל, בבור מסוים אחוז הנחשים כהי העור ("מלאניסטיים") גבוה מאשר בבורות אחרים. הדרך היחידה להעברת חומר גנטי בין הקבוצות השונות היא באמצעות בני השנתון הצעיר, הבוחרים בבור בפעם הראשונה בחייהם ככל הנראה באופן אקראי.
נחשים צעירים אינם נודדים בשנת חייהם הראשונה. את החורף הם עוברים בחללים תת קרקעיים או במחילות עמוקות של בעלי חיים אחרים, מתחת לקו הקיפאון. יש היגיון בדבר: הצעירים אינם מתרבים בשנה הראשונה, ולכן אין טעם שיסתכנו פעמיים בנדידה ארוכה ובטריפה. במקום זה הם נשארים באיזור הביצות ונהנים מכמה שבועות נוספים של תזונה וגדילה. בסתיו הבא, כשיגיעו לפרקם, יצטרפו לנדידה כבוגרים. תוחלת החיים של זעמן הבירית אדום הצד ארוכה (בשבי הגיעו לגיל 20 שנה). נקבה שתגיע לגיל 15 תשריץ בימי חייה כ־450 צאצאים.
בדומה לנדידת האביב, גם בסתיו חשופים הנחשים לטורפים. בנוסף, כ־10,000 מהם נדרסים מדי שנה בחצותם את הכביש היחיד באיזור. עד לפני כמה שנים גרמו לפגיעה קשה גם מלקטי נחשים, שאספו מדי שנה עשרות אלפים מהם למטרות מסחריות. ממשלת קנדה נהגה להתייחס לנחשים כאל משאב טבע בר ניצול, בעיקר משום שמלקטיהם היו בני אוכלוסיות עניות אשר מצאו בתעסוקה זו פרנסה עונתית. רשיונות לאיסוף חולקו, ומאז 1972 לוקטו ברשיון יותר ממיליון נחשים. היום זעמן הבירית אדום הצד הוא בעל חיים מוגן חלקית, ובאזורים מסוימים נאסר איסופו למטרות מסחריות.
אנשי שימור הטבע פועלים לצמצום ניכר במספר הנחשים הנדרסים, בין השאר באמצעות הקמת גדרות שתפקידן לנתב את הנחשים למעין משפך, שיוביל אותם למעבר מתחת לכביש. תושבי האיזור נרתמים גם הם למשימה, ורבים מתנדבים ללקט נחשים ולהעבירם אל מעבר לכביש.
זעמן הבירית אדום הצד הוא דגם להישרדות של בעל חיים בתנאים אקולוגיים קשים. חברו בו כמה תכונות – מספר צאצאים גבוה, הדגרת הביצים בגוף האם, גידול מהיר של הצעירים, הסתתרות בבורות, התקבצות האוכלוסיה הבוגרת לקיצור תהליך החיזור והרבייה, שילוב של התנהגות ופיזיולוגיה ותזמון מדויק של הפעילות הביולוגית – התורמות להגדלת סיכויי ההישרדות של הפרט ולהמשך קיום המין. כמה מהתופעות קיימות גם אצל זוחלים אחרים, אך אדום הצד מצטיין, אולי עקב התנאים הקשים, ברמת התפתחות גבוהה ובדייקנות של המנגנונים.
המחקרים על נחש זה ראויים לשמש גם כמודל למחקר אקולוגי, שבו מגיעים להבנת הביולוגיה של האורגניזם באמצעות מחקר במישור האקוסיסטמה, במישור האוכלוסיה, ברמת הפרט הבודד וברמה המולקולרית. רק שילוב של תחומי מחקר אלו יקרב אותנו להבנה של סודות האורגניזם, סודות אשר לא אחת היו בסיס למיתוסים עתיקי יומין.

תודת המערכת ללשכת התיירות הקנדית ולחברת "קנדיאן איירליינס" על הסיוע בהפקת הכתבה. תודה מיוחדת לברברה שור, ל־Dr. Jim Erwin ממאניטובה, ל־Dennis Maksymetz מלשכת התיירות של מאניטובה ול־Ronald  A. Larche וצוותו מהמשרד הממשלתי לשימור משאבי הטבע, ענף שימור חיות הבר.