| א. האי של היפאנים הן לקחו את הביקור ברצינות גמורה ואף הגיעו לבושות במיוחד. לא בקימונו, אלא בשמלות זהות ויקטוריאניות־אירופיות מתחילת המאה שעברה, עם כובעים תואמים. המחזה היה די מוזר, על גבול הסוריאליזם, אבל גם נוגע ללב איכשהו: שתי יפאניות, אשה וילדה, שירדו מאוטובוס התיירים, פניהן זורחות בפליאה וביראת קודש של מי שמקיים מצוות עלייה לרגל. יד ביד יצאו לסיור בבית הישן בן שתיהקומות, על שפת "אגם המים המזהירים". כשפסעו בכובד ראש מחדר לחדר, הן השתלבו להפליא בסגנון הוויקטוריאני של הריהוט. "האסופית", רב מכר עולמי זה קרוב למאה שנה, נכלל שנים רבות ברשימת קריאת החובה של התלמידים בבתי הספר ביפן, ומכאן הקשר המיסטי עם האי הנידח הזה, שבו מתרחשת עלילת הספר. יש אפילו זוגות שמגיעים במיוחד מיפן, מספרים לנו מנהלי הבית – שהיה שייך בשעתו לדודים של הסופרת ל. מ. מונטגומרי – כדי להתחתן כאן. הטקס נערך, כמובן, כשהחתן והכלה בתלבושת ויקטוריאנית מלאה. נכון שהשם המיתולוגי "אגם המים המזהירים" גדול בהרבה מספרים על האגמצ'יק הזעיר והסתמי, לא יותר משלולית משודרגת, שלמרגלות הבית. בארץ עתירת אגמים כקנדה, יש להניח שאיש לא היה טורח אפילו לכבד אותו בשם משלו, אילולא הלחץ מצד תיירות סנטימנטליות רבות מדי, לא רק מיפן אלא מרחבי העולם כולו, שמתעקשות לחפש כאן את עקבות אן שרלי, היא "האסופית".
האי מצידו מתעקש על זהות עצמאית. לשכת התיירות המקומית גאה לספר שאי הנסיך אדוארד (Prince Edward Island) הוא המחוז ש"מאכיל את כל קנדה בתפוחי אדמה" – יש להם אפילו מוזיאון אינטראקטיבי שלם שמוקדש לפקעת הנערצת – ובעיר הבירה, שרלוטאון (Charlottetown), אפשר לבקר בבית המועצה שבו התכנסו לראשונה אבות האומה הקנדית ב־1864. פסטיבלים של מוזיקה ומלאכת יד משמרים את המסורת הצרפתית, הסקוטית, האירית ואפילו האינדיאנית. אבל כל האטרקציות הללו וכל קסמי האי, נופיו הרכים ומתיקותו המתונה, הפרובינציאלית במובן הטוב של המלה, לא יעשו את זה לאמהות יפניות, או לכל מי ששייכת, כמוהן וכמוני, לאותה כת נסתרת של פראייריות מכורות, המחפשות "אגמי מים מזהירים" בכל שלולית בגלל משהו שקראו בילדותן, שאותו הן מנסות להנחיל גם לבנותיהן. המקומיים לא עמדו בלחץ: טוב, אם אתן כל כך רוצות אז בבקשה, נכנעו, והתחילו לגבות דמי כניסה. ואחרי הכל, לא הם ממציאי המסורת לכנות כל מיני מקומות פרוזאיים וחסרי ייחוד בשמות פיוטיים בומבסטיים; אן שרלי, "האסופית" בכבודה ובעצמה, היא שהדביקה את הכינוי "אגם המים המזהירים" לבריכה הצנועה של השכן, מר בארי, כך שלא קורה פה שום דבר חדש. ב. האי האמיתי המרחק הקצר ביותר הוא על פני השנים, כתבה לאה גולדברג. ובאמת זה טבען העמיד של אהבות ספרותיות וגם יתרונן, שאין צורך לארוז, להחתים דרכון ולטוס אלפי קילומטרים כדי להגיע לאותם מקומות של יופי צורב שהתוודענו אליהם בילדות. כיוון שהם עשויים ממלים, חומר הגלם המכושף הכי עמיד בעולם, הם חיים ונושמיםבנו, המקומות ההם, גם אחרי שנים, הושט היד וגע בם: הם הולכים איתנו לכל מקום, ישנים עימנו בלילה, נמזגים בטקסטורה של הזיכרון, זורים עליה, לתמיד, אבקת זהב של עושר נסתר. אם בכל זאת ארזתי מזוודה, החתמתי דרכון וטסתי אלפי קילומטרים לאי הנסיך אדוארד, זה היה בהשלמה מלאה עם זה שלא אמצא שם את יערות הפלא עם הטללים הכסופים והסודות המרטיטים, לא אראה פיות מרקדות סביב עצי האשוח והליבנה או ערפילים סגולים מרחפים בנקיקים כצעיפי תחרה מתנוצצים, ובוודאי שלא אשמע מעיינות ממלמלים מתוך חלום ולא אראה את הים קורץ לזוהר השקיעה, "כמו גביע ענק מלא שושנים וספירים". היה ברור לי, בקיצור, שהתחרות לא הוגנת: שלמקום הפרוזאי שאני נוסעת אליו, במפרץ סנט לורנס (Saint Lawrence) שבקצה הדרום מזרחי של קנדה, הנושא לשווא את שמו הקסום של אי הנסיך אדוארד, אין סיכוי נגד האי האמיתי, החד פעמי, שבלב. על הרומן שלי איתו, עם האי הנסיכי האמיתי, המצויר בדיו בלתי נראית באטלס הפרטי של הדמיון, כבר התוודיתי פעם במקום אחר, לפני כמה שנים, אחרי שיצא לאור תרגום חדש לסדרת "אן שרלי", היתומה הג'ינג'ית הקנדית הבלתי נשכחת. כמה מוזר להיות דינוזאור, כתבתי אז. לזכור קסמים שחלפו, מתיקויות נוקבות שאיש כיום אינו מכיר עוד. אני כותבת במחשב עם מודם ואי מייל והכל, אבל בציפייה שרק כמה דינוזאורים יצליחו להבין. יותר נכון, כמה דינוזאוריות. לא שמדובר באפליה מינית, חלילה. אבל מה לעשות שזכרים פשוט ייכשלו במבחן הקבלה לכת הסודית שלנו, גם אם באו מהשכבה הפרהיסטורית הנכונה – כלומר אותם ישישים־בלים־עם־מקל, בני ארבעים פלוס מינוס, שהיו ילדים בישראל בשנות השישים, וזוכרים (הא, תענוגות הנוסטלגיה, לפחות, עוד נותרו לנו) את הימים המשונים ההם, כשהיינו מדינה קטנה מוקפת אויבים אך צודקת, והתפקענו מצחוק מ"כל בדיחות אשכול"; לא היה אפילו ערוץ טלוויזיה אחד אבל פרסומות כן: "הגל הקל" ברדיו נדנד לנו אז עם "אנו לא אדישים/למרק עדשים". אני מדברת, בקיצור, רק לבנות, ובגיל מסוים: כנס מחזור קטן לחברות הנאמנות במועדון מעריצות "האסופית", "אן מאבונלי" ו"אן שרלי". אני יודעת שאתן מבינות; כמו שהיתה אן שרלי אומרת, הרי אנו "נפשות אחיות". נעים להיזכר, תודו, בסדרת ספרי ל. מ. מונטגומרי, בתרגום י. פישמן ובהוצאת מ. ניומן תשי"ט, שגרמה לנו את סוג ההתפעמות שהוא המיטב שהספרות יודעת לעשות, ושקורה לך, גם אם יש לך מזל, רק פעמים ספורות בחיי הקריאה שלך (ובבגרותך, מתמעטות להחריד יצירות המופת שעוד מצליחות לעשות לך את הרטט הטוטאלי הזה). כל אחת מאיתנו, בנפרד, היתה בטוחה ש"האסופית" מדבר אליה אישית, נכתב רק בשבילה: הספר הזה (גם שני המשכיו, אבל בעיקר הראשון בסדרה) היה לא רק מצחיק ומרגש ומותח, אלא ידע לבטא להפליא את רגשותינו הילדותיים שעל סף הנשיות. השפה היתה כבר אז משונה ומליצית, התיאורים רומנטיים בלי בושה, העלילה סנטימנטלית עד קיטש, ההומור טוב לב ותמיד אופטימי. גיבורתנו האהודה, השובבה ובעלת הדמיון הצליחה בכוח חריצותה, שכלה וקסמה האישי הכובש לגבור על כל צרה שבה היה לה הכישרון האדיר להסתבך – מצביעת שערה האדמוני השנוא בגוון ירוק מחריד עוד יותר, ועד לקפיצה נמהרת על דודה נכבדה באמצע הלילה; מהשקיית חברתה הטובה לשוכרה בטעות, ועד להיתקעות מביכה בגג האסם של השכן הזעף; מהתאהבות בגבר הלא נכון ועד למריבה רבת משטמה ושנים עם הגבר הנכון, שנסתיימה כמובן בכי טוב. והיתה בכל זה יחד, איכשהו, האלכימיה היקרה, המדויקת: חשנו בשעת הקריאה את מגעם הוודאי, החודר, של הפליאה והיופי, הצחוק והבכי, הפיוט הדק והגעגוע המתוק עד אין מלים. כמו ניתנה לנו הבטחה, מה, התחייבות אפילו, שהנשיות, החיים בכלל, הם הרפתקה נהדרת וראוי לחיותם: הבטחה שהיה נפלא לקבל בגיל אחת עשרה או שתים עשרה. עוד לא ידענו לנסח את זה אז, אבל למרות מוסרנותה הוויקטוריאנית (לא היה לנו מושג שהספרים נכתבו לפני מלחמת העולם הראשונה, ולא שזה בכלל עניין אותנו), היתה "האסופית" בעצם סאגה פרוטו־פמיניסטית: גיבורתה הג'ינג'ית המלבבת, העצמאית, העקשנית וחמת המזג סירבה לחיות לפי תכתיבי החברה הקרתנית צרת המוחין של אבונלי, רכשה השכלה ודעת, ופיתחה לה, אפילו, משהו דמוי קריירה. ומה שאהבנו בה כל כך היה שהיא ידעה להתעקש על כל העצמאות הגאה הזאת – בלי לוותר על התמכרות נלהבת לתענוגות הנשיים המסורתיים, לאהבת הבגדים וחדוות הבישול והאפייה ופיתוייה המתוקים של הרומנטיקה. לנו זה היה רמז ראשון, חיוני, לכך שלא מוכרחים לבחור, שאין סתירה בין השכל לרגש, שאפשר להיות בעת ובעונה אחת גם אשה וגם אדם שלם.
אוי, והיו תיאורי הנוף. ילדותנו הישראלית החמסינית, מוכת הקוץ והדרדר והמצב הבטחוני הכרוני, הוטבלה בתפארת שקיעות קנדיות של ארגמן וזהב, בלובן שלגים עמוקים ונטיפי קרח מתנוצצים, בניחוח יערות אפלוליים של אלונים ואשוחים ושרכים, פלגים מפכפכים ואברשים מלבלבים. מימי לא ראיתי אברש, מלבלב או לא, אבל זה הרי היה חלק מהקסם. אנו, חברות המועדון, מזהות עד היום זו את זו לפי החיוך המבין סוד, צמרמורת העונג האזוטרית, שעדיין מעוררות בנו, עשרים וחמש או שלושים שנה אחרי שפגשנו בהן לראשונה בין דפי "האסופית", מלים תמוהות קסומות מסוימות: "מה, גם את מתה כל השנים לטעום עסיס גלמושים?". כן, וגם ריבת חזררים ומרקחת שזיפים כחולים, יין ענבי שועל ועוגות שנף; שלא לדבר על חפצים מסתוריים כמו מטה חיזרן, לוח צפחה, פיפֵי סלסלה או וילאות מלמלה; ושמות מקומות מכושפים כמו שביל האוהבים, אגם המים המזהירים, יער הרוחות, החולות הלבנים, קרמודי, שרלוטאון, ומעל לכל, כמובן, החווה הירוקה שבאבונלי, באי הנסיך אדוארד, שם התגוררה אן שרלי היתומה, שאומצה בידי מתי ומרילה הזקנים, הנוקשים אך טובי הלב. כמה מביך היה לגלות, כעבור שנים, שהתרגום לעברית היה קלוקל למעצבה, ואף דילג על פרקים שלמים של המקור (ההלם הכי גדול היה לגלות ש"עסיס הגלמושים" הפלאי אינו אלא סתם סירופ מייפל). למרות זאת, כשהופיעה סדרת "האסופית" בתרגום עברי חדש ומעודכן, מחו חברות מועדוננו על חילול הקודש. לא רק עסיס הגלמושים נעלם לנו. "בקעות מלאות אדים רכים כעין האחלמה והפנינים" הפכו ל"עמקים מלאים ערפילים קלים"; "פֵיָה עם ציפורני נחושה" היתה ל"פיה נעולה במגפיים עם נחושת בקצותיהם"; וכשאן אמרה, בתרגום הישן, "אין בכך כלום, זה קל כמשיכת שיער מחלב", בתרגום החדש היא אמרה סתם "או, זה היה קל מאוד"; מִשׁרת הפטל ויין ענבי השועל היו ל"משקה פטל" ו"יין דומדמניות"; ג'ילברט הפך לגילברט, מרת רחל למרת רייצ'ל, הדוד עם השם היהודי מתי גוטברט הפך לגוי גמור בשם מתיו קטברט, הכהן נעשה לכומר וכך הלאה.
החרפה אולי הכי גדולה היתה שלוח הצפחה המפורסם ששברה אן, בחמת זעם ג'ינג'ית, על ראש יריבה־אהובה גילברט בלייט, הפך לסתם "לוח כתיבה". וזה לא היה אותו הדבר, ממש לא. ואחר כך נעשיתי בעצמי שותפה לפשע, כשתרגמתי את הספר הרביעי בסדרה, "בית חלומותיה של אן". למעשה, תרגמתי אותו פעמיים, לגרסה "ישנה" ולגרסה "חדשה". זה התחיל כמחווה של אהבה: לסדרת ספרים שאהבתי, ולילדה אחת פרטית שאהבתי (אני עדיין אוהבת אותה, אבל היא כבר לא ילדה). זה שיש יותר משלושה ספרים בסדרה, או ש"ל. מ." העלומים הם ראשי התיבות של לוסי מוד, שאכן הסופרת נולדה (ב־1874) באי הנסיך אדוארד, והיתה רווקה חשוכת ילדים עד גיל מבוגר יחסית ואחר כך די אומללה בנישואיה חסרי האהבה לאיזה כומר אפרורי – כל התגליות האלה באו לי מאוחר.
את "בית חלומותיה של אן" ואת המשכיו – יש גם ספר חמישי ושישי ושביעי, מלבד 19 ספריה האחרים של מונטגומרי – קראתי כבר באנגלית, ובעיניים בוגרות מדי, סולדת מהקיטש, המוסרנות, סירופ המייפל הדביק המשוח על הכל. במיוחד שנאתי את העובדה שתיכף אחרי החתונה, אן עזת הנפש מוותרת על עצמאותה ושאיפותיה הספרותיות ונעשית לבטטה מצויה: עקרת בית חסודה, תלותית וצייתנית, המבלה את חייה ברקמה וסריגה בצל בעלה הדוקטור, וכל ההרפתקאות המטורפות, המצחיקות והרומנטיות קורות עכשיו רק לשכניה, ילדיה ונכדיה. אך מה שהיה מאוחר מדי בשבילי בא בדיוק בזמן לאפי, בתי הבכורה, שאמנם כבר נולדה וגדלה עם הטלוויזיה, אך לשמחתי עוד הספיקה להיעשות שטופה בקריאה; נתתי לה, בין השאר, את כרך "האסופית" האהוב שלי, שגנבתי בכיתה ה' או ו' מספריית בית הספר היסודי על שם י. אהרונוביץ' בכפר מל"ל (חותמת הספרייה עדיין מקשטת את דפיו המרוטים) ואת שני המשכיו, והיא נעשתה, בגיל עשר, לחברה נאמנה במועדון שוחרות לוחות הצפחה, לבלוב האברשים וערפילי האחלמה. גם היא, כמוני בילדותי,לא ידעה, ומתה לדעת, מה קרה אחרי ה"סוף": גילברט ואן התחתנו? נולדו להם ילדים? אן באמת נעשתה לסופרת מפורסמת? וכך החלטתי לאפשר לה לדעת בעוד הקסם שריר, לפני שגם אצלה זה יהיה מאוחר מדי.
אחרי הכל, זה הקטע הכי טוב של ההורות: שלפעמים יש לך הזדמנות לשחק את אלוהים. וכך, במשך חודשים אחדים, על מכונת "הרמס בייבי" העתיקה שלי (הייתכן שרק לפני קצת יותר מעשר שנים עוד כתבנו במכונות כתיבה ומחקנו בטיפקס?), תרגמתי בסוד, בלילות, כשאפי היתה הולכת לישון, את "בית חלומותיה של אן"; ואפי, שקיבלה את התוצאה הכרוכה בהידור כהפתעה ליום ההולדת, היתה במשך שנים הילדה הישראלית היחידה שידעה מה קרה אחרי ה"סוף" של "אן שרלי". כעבור זמן, כששלושת ספרי הסדרה הראשונים תורגמו מחדש, הצעתי להוצאה לפרסם גם את התרגום הפרטי שלי לספר הרביעי; זה דרש ניתוח אכזרי בבשר החי. בתרגומי המקורי הקפדתי, אלא מה, על נאמנות לסגנון פישמן המופלא: סלסלתי וניפחתי מליצות, השתוללתי עם ו"ו ההיפוך ונהניתי מכל רגע – וכך גם אפי, בקריאה. כל זה, צר לי להודות, נמחק בלי רחמים בתרגום שיצא לאור. נותרה אמנם ההקדשה "לאפרת לב, ליום הולדתה ה־11", אבל למעשה, לבקשת ההוצאה, שיפצתי ועדכנתי את הנוסח לבלי הכר, עד שנעשה "רענן, קריא וקולח" ככתוב על הכריכה; מה שאומר שאין בספר כולו ולו גלמוש אחד קטנטן או פיף סלסלה בודד לרפואה. בנות יקרות – פניתי לסיום בקריאה אל אחיותי חובבות אדי האחלמה והפנינים – אנא סלחו לי על הבגידה. האמת היא שאני מסכימה עם ההוצאה שהזמנים משתנים, העברית דוהרת למקום אחר, הנוער של היום, וגו'. ובכל זאת, מסכנים, הנוער של היום. בחיים לא יהיה להם מושג איזה כיף זה להתגעגע לטעם של עסיס גלמושים. באופן פרדוקסלי, אף כי צפוי, דווקא אי הנסיך אדוארד הממשי נחווה במידה רבה כמקום וירטואלי. הפרדוקס הזה שכיח במקומות שהונצחו בספרות: הוכחה נוספת שמלים אכן חזקות מן המציאות, ממשיות ועמידות ממנה. כמו מוקדי עלייה לרגל ספרותיים אחרים – סטרטפורד־אפון־אייבון של שייקספיר, אילייה־קומברה של פרוסט, "בית קונדס" (או בגרסה המאוחרת "וילה מצחיקולה") של בילבי ארך גרב, כלומר של אסטריד לינדגרן, שלא לדבר על ארץ ישראל של אלוהים, שגם היא, אחרי הכל, מושכת זה מאות בשנים עולי רגלשקראו עליה קודם בספר רב מכר – גם אי הנסיך אדוארד למד עם השנים לחקות את דמותו הספרותית, ולהתפרנס ממנה בכבוד. הוא כל כך וירטואלי עד שלא מפתיע לגלות שטכנית, לפחות, זה כבר אפילו לא אי: מאז 1997, מתברר, הוא מחובר ליבשת בגשר ימי בן 13 קילומטר, כך שאפשר להגיע אליו גם במכונית, אף שלטובת חובבי המסורת, עדיין יש שירות סדיר של מעבורות. המקום הראשון שנתקלים בו, ממש בירידה מהגשר, הוא וירטואליה טהורה: מרכז מבקרים או "כפר כניסה" מלאכותי (Gateway village), ובו, בנוסף לפסל די גועלי של "אן שרלי", אוסף אטרקציות תיירותיות – מתקני שעשועים מפלסטיק, מסעדות זבל, מגדלור משוחזר, חנויות עמוסות מזכרות רשמיות וקיטש־אן־שרלי: חולצות טי, מאגים, עפרונות, כובעי קש שזוג צמות ג'ינג'יות מלאכותיות מחוברות אליהם. המלים "Anne of Green Gables" – שמו המקורי של הספר שאותו הכרנו בעברית כ"האסופית" – מוטבעות על כל הג'אנק הזה בתוספת הקטנה והמצמררת TM. הנה כך אולפה הסוררת: הג'ינג'ית הקטנה, הסוערת והעצמאית, אהובת ליבן הנצחית של מיליוני ילדות מרדניות ורומנטיות בעולם כולו (הספר תורגם לכ־20 שפות), היא היום סימן מסחרי רשום, רכוש המניב תשואה נאה ליורשי הסופרת לדורותיהם. בשרלוטאון, בירת האי, מוצג בכל קיץ, זה עשרות שנים, מחזמר המבוסס על סיפורה של אן שרלי; בכל שנה באוגוסט מתקיים "פסטיבל ל. מ. מונטגומרי" הכולל "משחקים עתיקים, מסיבת גלידה וריקודים כפריים מסורתיים"; במכללת האי (ובאוניברסיטאות קנדיות אחרות) נכתבות עבודות מחקר חמורות סבר על נושאים כמו "היבטים פמיניסטיים ואינטרטקסטואליים ביצירת ל. מ. מונטגומרי"; תעשיית אן שרלי כוללת סדרות טלוויזיה, צעצועים, כלים, בקבוקי סירופ מייפל ושקיות תה, הנושאים את שמה של אן או את שם הכפר הדמיוני שלה, אבונלי. חלקו הצפוני של האי, מחוז הולדתה של מונטגומרי, זרוע עשרות חנויות, פארקים, מוטלים ופונדקים שנושאים שמות כמו "הפארק הלאומי גמלונים ירוקים" (שזה green gables, "גמלון" הוא החלק המשולש שמתחת לגג המשופע, מהסוג השכיח בארכיטקטורה של בקתות כפריות בקנדה, אך לא בארץ הקודש, וזאת הסיבה שהגמלונים האלה הושמטו בתרגום העברי; מקום מגוריה של אן הפך אצלנו מ"גמלונים ירוקים" לסתם "החווה הירוקה"). וישנם שם, בין השאר, מוזיאון "Anne of Green Gables"; מוזיאון מורשת לוסי מוד מונטגומרי; "סרטים ושושנים – חוויית האוצר של Anne of Green Gables"; "נסיעות בכרכרה עם מתיו", שם מבטיחים כי "מתיו ייקח אתכם בכרכרה לאגם המים המזהירים"; "פונדק כפרי לנפשות אחיות"; "פונדק כפרי המים המזהירים"; "הצימרים הוויקטוריאניים של הדודה בארי", על שם הדודה המיתולוגית שאן ודיאנה זינקו עליה באמצע הלילה; "מוטל אן שרלי"; "בקתות נופש אבונלי"; "הקוטג' של אן"; בית הולדתה של מונטגומרי (שם מוצגת גם שמלת הכלה המקורית שלה!), בית הספר שבו לימדה תקופה קצרה, ועוד ועוד בלי סוף, עד שהנפש נוקעת.
הניצול המסחרי הבוטה של מיטב זכרונותי התמימים והענוגים ביותר היה צפוי, כמובן: הרי בדקתי את אתרי האינטרנט של אי הנסיך אדוארד לפני שנסעתי, וכבר אז התמלאתי הגיגים נוגים על מה היה קורה לכושר ההנאה שלי מספרי אן שרלי – ומספרות בכלל? – אילו היתה לי, בגיל עשר, גישה לאינטרנט; על מה הולך לקרות עכשיו לכוח הדמיון שלנו וליכולת ההנאה המילולית שלנו, ושל הילדים, בעידן הוויזואלי־אלקטרוני־גלובלי החדש, וכל העניינים השגרתיים והיגעים האלה. ובכל זאת, תפסתי את עצמי פתאום חשה רוגז דק ולחלוטין בלתי צפוי על החוצפה שבפלישה הזאת לפרטיותי: זייפנים, סלקו ידיכם מאן שלי. מבחינה מסוימת, זו היתה אפילו תחושה משמחת: אם הרוגז הזה עדיין מתעורר בי אחרי כל השנים, סימן שאני לא באמת, לא לגמרי, לא ממש מבוגרת או צינית כמו שחשבתי, לא עד הסוף. אולי עדיין יש לי היכולת לזהות, מתחת לתקתוק המכני השתלטן של בית החרושת לכסף, גם משהו בסיסי ויקר שאינו ניתן להשחתה. סמוך לעיירה קאוונדיש (Cavendish, שהיתה הדגם ל"אבונלי" הספרותית) נמצאת האטרקציה העיקרית – הבית המכונה "Green Gables", שגם הוא, כמובן, וירטואלי: אין זה אפילו הבית שבו התגוררה הסופרת, אשר נהרס לפני שנים, אלא, כפי שנכתב בברושורה הרשמית, "הבית שהיה שייך פעם לבני דודים של הסבא של ל. מ. מונטגומרי, ונופיו היו השראה ל־Anne of Green Gables". הכניסה בתשלום. גמלוני הבית אכן צבועים בירוק, והוא מרוהט בסגנון כפרי־ויקטוריאני נחמד ומצועצע, עם "החדר של מארילה", "עליית הגג של אן", המטבח עם כלי הבישול האופייניים לתקופה וכך הלאה. מאחורי הבית וסביבו אפשר למצוא את כל פינות הקסם של אן – אלה המקומות האותנטיים שעליהם כתבה מונטגומרי, והם אכן יפים וענוגים ומזכירים במשהו את עצמם, כפי שהצטיירו בדמיון.
לפי גודלו של מגרש החניה לאוטובוסים וגודש המזכרות בחנות שבכניסה, לא כיף גדול לבקר שם ביולי או באוגוסט, כשמתקיימות במקום "הפעלות" ו"הדגמות" של עבודת החווה להנאת אלפי התיירים היפאנים והאחרים. למזלי יצא לי לבקר שם לפני העונה, במאי, וכך יכולתי לפסוע לי בשקט הירוק ובבדידות מזהרת במורד "שביל האוהבים" אל "מעיין הנימפות", ואין שום ספק: הוא באמת מפכפך, שלא לומר ממלמל. מאדמת "יער הרוחות" לקחתי פיסה של קליפת עץ ליבנה, מזכרת לאפי. נכון שהיא היתה מעדיפה לקבל גלמוש, וזה גם מה שהייתי מעדיפה להביא לה, אלא שמה שהיה שם זה סתם עצי מייפל, יפהפיים אמנם, אבל איך אפשר להשוות. קניתי לה גם את "ספר הבישול של אן שרלי", עם מתכונים לכל המאכלים הנזכרים בספר, כולל עוגת השנף המפורסמת, "כריכים פיוטיים של סלט ביצים" ויין ענבי השועל. אם כבר מסחור, אז שתצא ממנו איזו תועלת. מעבר לכך, אני חשה חובה משמחת לדווח שאי הנסיך אדוארד הוא דווקא מקום נחמד, עם נופים רגועים וירוקים, חוף ים מקסים עם צוקים אדומים, היסטוריה מעניינת למדי (כאן נוסדה, כאמור, הקונפדרציה של קנדה), מסעדות לובסטרים מומלצות ומגרשי גולף מטופחים, למי שמוכרח לנסוע עד שם בשביל הגולף. ואם פתחתי בלאה גולדברג, אפשר גם לסיים בה: בהקדמה לספרה "מכתבים מנסיעה מדומה", העוסק, כפי שמעידה כותרתו, בתיאורי נסיעה דמיונית אל שלל ערים רחוקות, שכותבת אשה בודדה לאהובה הבלתי מושג. "בכל נשמה יש אוסף פיתוחי עץ עתיקים, השמורים בה מימי הילדות", כתבה גולדברג, "תמונות ערי־חלום, רחוקות ויקרות. ואחת היא אם ראה או לא ראה האדם את כל הערים הללו אחרי שאסף את פיתוחי העץ בנרתיק נשמתו – אין התמונה משתנה על ידי כך: אין היא קשורה במציאות". |
תפריט עמוד מדריך שימושי
****
השפה היתה כבר אז משונה ומליצית, התיאורים רומנטיים בלי בושה, העלילה סנטימנטלית עד קיטש, ההומור טוב לב ותמיד אופטימי
מדריך שימושי
קנדה
אשרות ושגרירויות ישראלים הנוסעים לקנדה אינם זקוקים לאשרת כניסה. שגרירות קנדה בישראל כתובת: רחוב נירים 3/5, תל אביב. טלפון: 03-6363381/00. לישראל...
לשכות תיירות אתר לשכת התיירות הקנדית מטבע דולר קנדי. הפרש שעות עיר הבירה אוטווה מאחרת את שעון ישראל בשבע שעות. בקנדה יש שישה...
אוכל מטבח קנדי: אינדיאנים מבשלים בני האומות הראשונות, תושביה המקוריים של קנדה, מכינים גם כיום לחם-לביבות מסורתי, העשוי מקמח חיטה ומטוגן בשומן חזיר....
1. טבע: מפלי הניאגרה המפלים המפורסמים ביותר בעולם הם כנראה האטרקציה מס' 1 בקנדה. מפלי הניאגרה (Niagara Falls) נמצאים על הגבול בין...
מסלול מעגלי שמתחיל בהליפקס, בירת נובה סקושה; עובר דרך עיירות חוף פסטורליות, על אנשיהן החביבים; מגיע לפארק הלאומי קג'ימקוג'יק, על הבונים...
עוד בערוצים:
מידע נוסף
אן, כפי שצוירה בכרזה של סדרת הטלוויזיה הקנדית ANNE OF GREEN GABLES משנת 1985
****
הג'ינג'ית הקטנה, הסוערת והעצמאית, אהובת ליבן הנצחית של מיליוני ילדות מרדניות ורומנטיות בעולם כולו (הספר תורגם לכ־20 שפות), היא היום סימן מסחרי רשום, רכוש המניב תשואה נאה ליורשי הסופרת לדורותיהם
****
השפה היתה כבר אז משונה ומליצית, התיאורים רומנטיים בלי בושה, העלילה סנטימנטלית עד קיטש, ההומור טוב לב ותמיד אופטימי
****
כמו מוקדי עלייה לרגל ספרותיים אחרים – אילייה־קומברה של פרוסט, "בית קונדס" (או בגרסה המאוחרת "וילה מצחיקולה") של בילבי ארך גרב, כלומר של אסטריד לינדגרן – גם אי הנסיך אדוארד למד עם השנים לחקות את דמותו הספרותית, ולהתפרנס ממנה בכבוד
אלאונורה לב וטל גליק, שליחי "מסע אחר", יצאו לאי הנסיך אדוארד שבדרום מזרח קנדה בעקבותיה של אן שרלי, גיבורת "האסופית", רק כדי לגלות שלאי הקנדי אין סיכוי נגד האי האמיתי, החד פעמי, שבלב פורסם 4.6.07 |
קרנבל החורף בקוויבק
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 650
[name] => צפון אמריקה
[slug] => north-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 650
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 862
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 671
[name] => קנדה
[slug] => canada
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 671
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 650
[count] => 123
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )