קמרון: החוויה האפריקאית

המסע לקמרון שבמערב אפריקה נרקם במהירות. יום אחד קיבלנו מכתב מטלילה ואבי סיוון, זוג ישראלים שגרים בקמרון ומחזיקים שם מקלט לגורילות, לשימפנזים ולקופים אחרים שמשפחתם ניצודה. הכרנו אותם כשנסענו להתנדב במקלט לגורילות ולשימפנזים בלימבה (Limbe) שבקמרון, ונוצרה בינינו חברות עמוקה. לאחר שחזרנו לארץ נשארנו איתם בקשר, ובינתיים עברנו לגור בחווה, הקמנו מקלט לחיות בר ארצישראליות, ונוספו לחיינו שתי בנות ותינוק.

במכתב שטלילה ואבי שלחו הם ביקשו עזרה בהקמת מתחם לגורילות צעירות. זמן רב נדרש לנו עד שהצלחנו לגייס זמן ו־16 ישראלים אוהבי בעלי חיים שמוכנים לעבוד קשה. אחרי העבודה הקשה ביער תכננו טיול באזור המלכויות של קמרון.

איך מתכוננים?
אופק ואשל התכוננו למסע כמונו. זהו לא טיול רגיל עם ילדים, זהו מסע עבודה ביער במדינת עולם שלישי: ישנים ביער באוהלים, אין מקלחות, השירותים זה בור, את האוכל מכינים לבד, יש המון חרקים וגשם. הסברנו להן מה נעשה בקמרון, מה לובשים, איך מתנהגים, ממה נזהרים ואיך מבלים. הכנה מוקדמת מאפשרת לילדים להתמודד, וחשוב גם לשתף אותם בקבלת ההחלטות. הכנתי את אשל שבקמרון לא לובשים גרביונים וחצאיות כמו שהיא אוהבת. בסתר לקחתי לה חצאית אחת לסוף הטיול, שיהיה לה כיף. קנינו איתן מגפי גומי ליער, סוכריות והפתעות לילדים המקומיים, וסידרתי עם כל אחת תיק קטן עם דברים שהיא אוהבת.

אופק טיילה איתנו בגרנלנד ובשפיצברגן כשהיתה בת חצי שנה. כשאופק היתה בת ארבע ואשל בת שנתיים הן הצטרפו אלינו למסע לאנטארקטיקה. הן רגילות לתנודות, אוהבות את זה וזורמות עם החיים שלנו בחווה ועם הטיולים בעולם. קשה לטייל בעולם עם שתי בנות ותינוק, אבל אני מאמינה שילדים צריכים להשתלב בחיי ההורים ולהיות שותפים בהגשמת החלומות.

דנדן, עיטם וגור נוסף | צילום: עידן צ'רני

לטייל עם תינוק זה החלק הפשוט. אני נושאת אותו עלי במנשא, מחתלת ומיניקה אותו בשטח. אני לא מקפידה על סטריליות, מניחה אותו על האדמה ומגדלת אותו בצמוד לחיות בר. כך גידלתי את אופק ואת אשל, והן כמעט אף פעם לא חולות. לעיטם הכנתי חיתולים וכובע עם כילה נגד עקיצות יתושים. התייעצנו לגבי מחלות במשרד הבריאות וחיסנו את הבנות. הפחד היחיד היה ממלריה, והחלטנו לנסות לא להיעקץ.

המחנה
כשהגענו לקמרון הקמנו מחנה ביער, אוהל ענקי ומתחתיו האוהלים הקטנים של המשלחת. המקלט נמצא כשעה נסיעה מיאונדה (Yaounde), בירת קמרון, ביער פגוע חלקית, ליד הכפר מפו (Mfou). מטרת העבודה היתה לנקות שביל ביער ולתחום שטח של כארבעים דונם עבור הגורילות הצעירות והיתומות. הן הגיעו למקלט של טלילה מסכנות וחולות, טופלו, שוקמו, ועוד מעט יהיה להן יער כמעט בתולי לגדול בו, בלי ציידים ודאגות.

סדר היום במחנה: בבוקר אוכלים משהו קל, מי שיכול הולך ליער לעבוד, ומי שלא – נשאר לעבוד במחנה בבישולים, בשאיבת מים מהבאר, בצילום ועוד. עשרה ימים עבדנו ביער. מי שלא היה מעודו ביער טרופי צריך לדמיין מקום שורץ חרקים, רטוב, לח, בוצי, חם, גזעי עץ נחבאים בין העלים, וצריך ללכת בזהירות כדי שלא ליפול. תנאי היער קשים, אבל אופק לא ויתרה ובאה איתנו ליער. היא אהבה לראות את היצורים המוזרים ולאסוף שבלולים, גזעי עץ, פירות וחרקים. אשל פוחדת מחרקים, אבל מה שעשה אותה מאושרת הם המוני הפרפרים. היא התקרבה אליהם בשקט ונגעה בהם. היער היה אכזרי מדי עבורה, היא נפלה בו הרבה והעדיפה להישאר במחנה.

מדי כמה ימים חיממתי סיר גדול עם מים ורחצתי את הילדים. זה לא פשוט לתמרן בין הרחצה ללבישת בגדים בלי להתלכלך שוב. רוב הזמן אין לי בעיה עם לכלוך, אבל חשוב לי שבלילה, כשנכנסים לישון, האוהל יהיה מסודר ונקי.

היו גם רגעים קשים. אשל נחתכה בכף הרגל, אופק היתה יום אחד עם חום גבוה, אבל זה לא היה מלריה והיא התאוששה מהר, ולעיטם עוד כאבה הבטן, והיו לילות שלא ישנו והסתובבנו איתו ביער. גם החרקים העוקצים היו בעיה – די ביתוש אחד כדי להדביק את כולם במלריה. ביער, הנמלים העוקצות היו הכי גרועות. הן נצמדו לעור מתחת לבגדים, ועד שפשטנו את הבגד ותפסנו אותן, האזור כבר היה אדום ונפוח.

הבנות התרגלו לשגרת המחנה ולקופים מסביב, אבל לא היה מגע עם קופים מלבד אלה שטלילה החזיקה עליה, לא מחשש שידביקו אותנו במשהו, אלא דווקא מהפחד שאנחנו נעביר מחלות אליהם.

הטיול
אחרי העבודה ביער טיילנו עשרה ימים בקמרון, מדינה מדהימה מבחינת נופים, תרבויות וג'ונגלים (מה שנשאר, יערות נכרתים בהיקפים עצומים). ביערות הטרופיים שבדרום המדינה חיים שבטי הפיגמים, ציידים־לקטים קטני קומה. צפון קמרון שונה מיתר המדינה: יש בו סוואנות עם פילים, ג'ירפות ואריות, וחיים בו שבטים נוצריים, שבטים מוסלמיים ושבטים מעורבים.

אופק והמלכה החשובה ביותר במלכות הבמונים | צילום: עידן צ'רני

אנחנו נסענו למרכז המדינה המחולק למלכויות. לכל מלכוּת יש מנהגים, ריקודים ותלבושות משלה, ובראש כל אחת עומד מלך. קמרון היא אמנם רפובליקה נשיאותית, אבל המלך הוא הקובע את מדיניות הפנים באזור שלו. הרגשנו כאילו חזרנו בזמן אלפי שנים, לתקופת התנ"ך.

ביקרנו את הפון (המלך) של באפוט (Bafut). שמונים נשים יש לו, 500 בנים (רשום לו בפנקס) ומספר לא ידוע של בנות. אחרי סיור שערכו לנו וארוחת צהריים, הופיעו מולנו רקדנים והפכו את הביקור לחגיגה. הבנות הרגישו כמו באגדה, ועיטם התרפק על המלכה שופעת החזה, שיחק לה בפייטים ומדי פעם גם פלט עליה. היא מצדה רצתה להפוך אותו לנסיך. הגענו גם למלכות החשובה בקמרון, זו של הבמונים (Bamouns). המלך, שנקרא כאן סולטן, הוא איברהים נג'ויה, והאישה האחרונה שנשא היא החשובה ביותר. היא הגיעה מארצות הברית ככתבת, פגשה את הסולטן בפומבן (Foumban), הגדולה שבערי המלכות, והם התאהבו. אופק הצטלמה עם המלכה, והרגישה כמו נסיכה.

טיילנו גם בכפר של אמנים שמעצבים בנחושת הנמצא ליד בפוסם (Bafoussam). עבודות הנחושת של קמרון נחשבות לטובות וליקרות ביותר באפריקה: הן מדויקות, כוללות מרכיבים שבטיים ונטולות השפעה מערבית. בפתח אחד מבתי הכפר ראינו מקומית מסרקת את בנותיה, והיא הזמינה את אופק ואשל לתסרוקת. אחרי רבע שעה של חיוכים מבוישים ותסרוקת יפה נתנו לבנות שלה מתנה והמשכנו. בלילות ישנו במלונות, אבל לפעמים לא היו מים וחשמל. רוב בתי המלון נפתחו עבורנו בהזמנה מראש.

הבנות נהנו גם בשוק הבדים של יאונדה הבירה. אשל קנתה בד ענקי מלא נצנצים, ואופק קנתה בגד מקומי ותוף גדול. את סוף הטיול העברנו בבית נופש מפנק בעיירת הדייגים קריבי (Kribi) שלחוף האוקיינוס האטלנטי. ביום טיילנו על החוף ואספנו צדפים, אבנים, קוקוסים. בערב צפינו בסרטנים היוצאים לחוף ובנינו ארמונות מחול.
מה שקשה לבּנות במסעות זה הסוף, הפרידה מהאנשים שאיתם בילו. החוויות שהן צוברות בטיולים מעצבות אותן והופכות אותן, כך אני מאמינה, למה שהן.