קמפניה: דרך החוף של אמלפי – היהלום שבכתר

האודיסיאה של הומרוס מספרת כי העיירה סורֶנטו (Sorrento), השוכנת לחוף הים בקצה הדרומי של מפרץ נאפולי, היא האזור שבו ניסו הסירנות לפתות בשירתן את אודיסיאוס ולגרום לספינתו להתרסק אל הצוקים. כדי לעמוד בפיתוי ולהציל את צוותו ואת עצמו, אטם אודיסיאוס את אוזני מלחיו בשעווה והורה להם לקשור אותו לתורן הספינה.

סורנטו אכן היתה עיירה פופולרית כבר בתקופה הקלאסית של יוון ורומא, אך למעשה הוקמה עוד קודם לכן, כנראה בידי יורדי ים פניקים, ומוכרת גם בשמה הקדום סורנטום (Surrentum). היום זוהי עיירת קיט קטנה ומקסימה, אך גם מתוירת מאוד (בעיקר בחודשי הקיץ), המתברכת בנופי ים וצוקים, בשקיעות מרהיבות, באקלים ים תיכוני נעים, בגנים יפהפיים ובשפע עצי אורן, דקל, זית והדר. היא ממוקמת על מצוק חופי של טוף וולקני, המתנשא במאונך לגובה של כחמישים מטר מעל פני הים, בחצי האי הצר וההררי הנושא את שמה.

סורנטו היא גם בסיס נוח ליציאה אל שני מוקדי העניין העיקריים של הסביבה היבשתית והימית: דרך החוף של אַמָלפי (Costiera Amalfitana), הנמשכת לאורך 68 קילומטר, מסורנטו עד סלֶרנו (Salerno) שבקצה המזרחי של חצי האי, והאי המהמם קאפרי (Capri). שניהם בעלי מוניטין בינלאומי מוצדק ומושכי תיירות אדירים, אך כבר אמר חכם סיני קדום: "העובדה שהמון אנשים רוצים לראות דבר יפה אינה הופכת אותו ליפה פחות, וכדאי שגם אתה תראה אותו".

תצפית נוף מרהיבה, אחת מיני רבות,  אל מפרץ נאפולי הקסום  | צילום: דובי טל

סורנטו: נופים בשעת שקיעה

מרכז סורנטו הוא מתחם צפוף ואינטימי של מגורים, מסחר ותיירות. הרחוב הראשי, קורסו איטליה (Corso Italia), חוצה את סורנטו לאורכה ממזרח למערב. מדרומו ניצבים שרידי החומה העתיקה שהקיפה את העיר, ומצפונו סמטאות ציוריות ופיאצות נעימות, הקתדרלה והמוזיאון המקומי הקטן. בכיכר הראשית של העיירה, פיאצה טאסו (Piazza Tasso), שהיא מוקד הבידור וחיי הלילה, ניצב פסלו של אחד מגדולי המשוררים של איטליה במאה ה-16, טורקוואטו טאסו, יליד המקום.

400 מטר בלבד מפרידים בין הרחוב הראשי למצוק החופי של העיירה, שממנו ניתן לצפות על הים, הצוקים והמרינות. התצפיות היפות ביותר בעיני נמצאות בקצה רחוב קאליפאנו (Via Califano), בגן הציבורי הקטן החולש על הנמל, וכן בקצה המערבי של המצוק, הנקרא פונטה דל קאפו (Capo Punta del), שאליו אפשר להגיע בהליכה רגלית קצרה. השעה הכי יפה היא מן הסתם, בשקיעה.

רחוב תלול במיוחד, היוצא מפיאצה טאסו ומתפתל בערוץ צר החוצה את המצוק, מוליך היישר אל הנמל הגדול (יחסית) של סורנטו, שנקרא משום מה מרינה פיקולה (Marina Piccola, "הנמל הקטן"). המעגן הקטן יותר נקרא דווקא מרינה גראנדה (Marina Grande, "הנמל הגדול"). חוש הומור מקומי, כנראה.

ומששקעה השמש הגיע הזמן לצאת ולבלות ערב עליז בסורנטו. אפשר לצאת למסעדה איכותית, לדיסקוטק רועש מאוד או לאחד ממועדוני הלילה המציגים תוכנית ממיטב הפולקלור המקומי: שירה, נגינה, משחקים וריקודי טרנטלה קופצניים. תיירותי, כמובן, אך משעשע.

דרך אמלפי. שיפועים תלולים ופיתולים מבהילים | צילום: fisticuffs, flickr

דרך אמלפי: הכביש היפה מכולם

לדרך החוף של אמלפי יוצאים בנהיגה מהקצה המערבי של סורנטו, בכביש מספר 145. הכביש הצר, שנחצב כמדרגה במצוקי החוף האנכיים, כבר הוגדר ככביש היפה ביותר באיטליה… באירופה… בעולם… תלוי במגדיר הסובייקטיבי.

באופן אובייקטיבי ניתן להסביר כי הארוזיה (תהליך השחיקה של הקרקע) שפעלה על מצוקי הסלע הגירי יצרה קניונים, בתרונות, עמודים זקופים ונטויים, מערות קרסטיות עמוקות ואיי חוף זעירים. הצוקים צונחים לעומק רב, היישר אל מי הים הצלולים להפליא, שצבעם משתנה כל הזמן מכחול לירוק ולטורקיז. הצמחייה נצמדת לצוקים, שבראשם מגדלי תצפית ושמירה עתיקים, בתחתיתם כפרי דייגים קטנטנים, וביניהם משובצות פה ושם עיירות חוף קטנות. יחד עם הטופוגרפיה הפראית, נוצר כאן שילוב מנצח המבטיח חוויה בלתי נשכחת לנוהג בדרך זו.

השיפועים התלולים להחריד, הפיתולים המבהילים שאינם נגמרים, המנהרות והגשרים הצרים התלויים מעל לערוצים – כל אלה מחייבים נהיגה זהירה במיוחד. סעו לאט ועצרו הרבה! העצירה הראשונה למבט פנורמי מלא על מפרץ סלרנו תהיה בפסגת המעבר ההררי קולי די סן פייטרו (Colli di San Pietro). מכאן מתחיל מדרון תלול מאוד, שהתצפית הממוקמת היטב לקראת קצהו מאפשרת מבט מגבוה על עיירת הדייגים והקיט הצבעונית פוזיטאנו (Positano).

הקטע הפראי המרשים ביותר של הדרך נמצא כשלושים קילומטר אחרי היציאה מסורנטו, ומוביל אל החניה שמעל למערת האזמרגד (Grotta Smeraldo). הגישה למערת נטיפים מופלאה זו היא במעלית היורדת אל החוף, ומשם בסירה הנכנסת אל תוך המערה כשהים רגוע. הצבע הירוק-אזמרגד המדהים של המים הוא תוצאה של שבירת קרני האור במעברן דרך המים שבתוך המערה.

מזרקה בעיירה אמלפי. אתר נופש מרהיב ביופיו | צילום: טל גליק

לאחר כחמישה קילומטרים נוספים בדרך החוף מגיעים לעיירת הקיט הידועה ביותר במסלול, זו שהעניקה לו את שמו – אמלפי (Amalfi). בימי הביניים היתה זו רפובליקה עירונית משגשגת ששלטה בנתיבי הים התיכון. היום היא מקום מרהיב ביופיו בזכות מיקומה בפתחו של קניון עמוק, בתיה הלבנים, הקתדרלה המרשימה והנמל הקטן עם הסירות הצבעוניות.

מעט אחרי אמלפי מומלץ לנטוש, זמנית, את דרך החוף ולעלות כחמישה קילומטרים בדרך הררית מתפתלת לעיירה היפהפייה ראבֶלו (Ravello), המשקיפה מגובה 370 מטר על קו החוף וכפרי הדייגים. אתר הביקור החשוב ביותר בעיירה הוא ארמון מהמאה ה-11, וילה רוּפוֹלוֹ (Villa Rufolo), פנינת אדריכלות ואמנות שהעניקה השראה לבוקאצ'ו, מחבר סיפורי דקאמרון, ולמלחין ריכארד ואגנר שהתגורר במקום (פסטיבל ואגנר נערך כאן בסוף יוני).

עם הירידה בחזרה לחוף נמשכת הדרך הנופית, החולפת עתה בכפרים המקסימים מינורי (Minori) ומאיורי (Maiori), עד לעיר הגדולה סלרנו. מכאן אפשר לחזור בדרך המהירה לבסיס המוצא בסורנטו, ולסגור יום טיול בלתי נשכח.

שיט לאי קאפרי. עדיף להגיע מחוץ לעונת התיירות העמוסה | צילום: טל גליק

קאפרי: נופש לקיסרים

לאי קאפרי, היהלום שבכתר, מגיעים בהפלגה קצרה בספינה היוצאת ממרינה פיקולה בסורנטו ועוגנת במרינה גראנדה של "אי החלומות". כיוון שהיום קצר והמלאכה מרובה, בעיקר כשלא מצויים בשיאו של הקיץ והשמש מקדימה לשקוע, מומלץ להשכים ולצאת בהפלגת הבוקר הראשונה (זכרו לקנות כרטיס חזרה לספינה האחרונה היוצאת מקאפרי). באי הקטן, ששטחו כעשרה קילומטרים רבועים, יש כ-13 אלף תושבי קבע והרבה יותר תיירים בשיא העונה.

במבט מהים נראה האי כשני גושי סלע אדירים שאוכף נמוך יותר מפריד ביניהם. שכבות הגיר והדולומיט צונחות אל הים כמצוקים אנכיים, מנוקבים במערות, שלמרגלותיהם בולטים מעל פני הים סלעים משוננים אשר ניתקו מהמצוק. העלייה אל החוף אפשרית רק במרינה גראנדה בצפון ובמרינה פיקולה בדרום (בחירת שמות הנמלים באזור אינה יצירתית במיוחד, אך לפחות כאן יש התאמה בין גודל הנמל לשמו), משני צדי האוכף, במקום שבו רוחב האי קטן מקילומטר.

פניקים ויוונים אכלסו את האי בעבר, אך לפני כאלפיים שנה היו קיסרי רומי אוגוסטוס וטיבריוס הראשונים שנשבו בקסמיו של קאפרי – עד כדי כך שהחליטו לבנות כאן בתי פאר ולהתגורר באי לפחות חלק מזמנם. בעקבותיהם הגיעו לקאפרי גם בני האצולה הרומית, והמקום הפך להיות גן השעשועים של האימפריה, עד נפילתה. במשך המאות הבאות עבר מיד ליד ונעלם כנראה מהתודעה האירופית עד למאה ה-19, אז "התגלה" מחדש על ידי אמנים רומנטיים – ציירים, סופרים ומשוררים שבאו לשאוב השראה מיופיו.

את מרב הפרסום במאה העשרים הקנה לקאפרי הרופא והסופר השוודי אקסל מונתה, שהגיע אליו בסוף המאה ה-19, נשבה בקסמיו – ממש כמו הקיסרים הרומאים לפניו – והחליט להשתקע בו.

חוף הים בעיירה פוזיטאנו. פסיפס צבעוני ועליז | צילום: טל גליק

מקפצת טיבריוס וגני אוגוסטוס
הביקור בקאפרי צריך להיות מתוכנן היטב אם רוצים למצותו ביום אחד, ובמהלכו ינוצלו אמצעי תחבורה מגוונים – בים, באוויר וביבשה, בנוסף לשימוש ברגליים. עוד לפני העלייה לחוף, עם עגינת הספינה מסורנטו במרינה גראנדה, כדאי – בתנאי שהים שקט – לתפוס אחת מסירות המנוע במעגן ולהפליג עמה כחצי שעה לאורך חופו הצפוני של האי, עד לפתחה של המערה הכחולה (Grotta Azzurra).

כאן עוברים לסירת משוטים קטנה, שתיכנס בפתחה הנמוך של המערה שנחצבה על ידי הגלים. במרוצת הזמן קרסה קרקעית המערה ומי הים מילאו את החלל המרשים שנוצר. המערה עצומה במידותיה: אורכה חמישים מטר, רוחבה שלושים מטר וגובהה מעל פני המים 15 מטר. עומק המים בתוכה 16 מטר, והם צלולים עד שנדמה כי אפשר להושיט יד מהסירה ולגעת בחלוקי האבן שבקרקעית. את הרושם החזק ביותר עושים, כמובן, הגוונים המופלאים של כחול המים, גם כאן כתוצאה משבירת קרני האור החיצוני במי המערה.

בשביל מדרגות עולים מפתח המערה לרחבת החניה, וממנה ממשיכים באוטובוס מקומי קטן במעלה הדרך המתפתלת לאנאקאפרי (Anacapri), העיירה הגבוהה באי. מהפיאצה המרכזית עולים בכסאות כבל (seggiovia) אל פסגת האי, מונטֶה סולארו (Monte Solaro), שגובהה 590 מטר והיא גם נקודת תצפית פנורמית על הנוף הייחודי של קאפרי.

העלייה עצמה היא ריחוף מקסים בשלוותו הנמשך 12 דקות, מעל לצמרות העצים. אחר כך יורדים באותה דרך, או בשביל רגלי נעים, לשיטוט בעיירה הססגונית אנאקאפרי, שבמהלכו חובה לערוך ביקור בגן ובבית המיוחד של אקסל מונתה, וילה סן מיקֶלֶה (Villa San Michele).

מונתה הקים את ביתו בסוף המאה ה-19, על חורבות מקדש רומי באחת הנקודות היפות באי. בשנת 1929 פרסם את ספרו "מגילת סן מיקלה", שבו תיאר את היופי והאווירה הייחודיים של קאפרי ותושביו: "…שוב בא האביב. כל חלל העולם מלא ממנו. הרותם מלבלב, ההדסים מעלים פקעים, הגפנים פורחות ובכל מקום מתנוססים פרחים… שיחים של קאמפנולה גרציליס ושל ליתוספרמוס כחול עמוק, כחול כמערת התכלת, מבצבצים ועולים מתוך הסלע. לטאות רודפות זו את זו בין הקיסוס, והצבים דוהרים הנה והנה כשהם מזמרים בצהלה" (אקסל מונתה, "מגילת סן מיקלה", תרגום לעברית: י.ל. ברוך, הוצאת אמנות, 1936).

הספר הפך מיד לרב מכר בינלאומי ותורגם לעשרות שפות. כל התרגומים הללו מוצגים היום בווילה סן מיקלה, לצד ריהוט ישן ועתיקות מקומיות. גם מתוך הבית, הנוף משגע.

מאנאקאפרי יורדים באוטובוס המקומי הקטן, בכביש תלול ומפותל להדהים, אל העיירה התחתונה, קאפרי. מומלץ להקדיש זמן מה לשוטטות בסמטאות ובפיאצות הציוריות, ולצאת במסלולי הליכה קצרים לאתרים נוספים בסביבה: גני אוגוסטוס, שמהם נראים היטב צוקי הים המוזרים, הפאראליוני (Faraglioni); מרינה פיקולה, שבין מצוקי דרום-מזרח האי; ארקו נטוראלה (Arco Naturale), קשת סלע טבעית בקניון פראי, שהכחול העמוק של הים נשקף דרכה; וילה יוֹביס (Villa Jovis) – שרידי הארמון המפואר ביותר שבנה הקיסר טיבריוס, בקצהו המזרחי של האי. המצוק שליד הארמון, 300 מטר גובהו, קרוי בפי המקומיים "מקפצת טיבריוס". מספרים שהקיסר, שהיה ידוע בשגיונותיו, נהג להקפיץ מכאן את אלה שלא היו חביבים עליו היישר לים.

פינה בעיירה ראבלו. אל תחמיצו את ליקר הלימונצ'לו המקומי | צילום: טל גליק

פרוצ'ידה ואיסקיה: איים של אותנטיות

למטיילים ה"מתקדמים", שרוצים להעמיק את היכרותם עם אזור מפרץ נאפולי ומוכנים לחרוג מעט ממסלול התיירות המקובל, יידרש יום נוסף כדי לבקר גם בשני האיים הקטנים הסמוכים לנאפולי, איסְקְיָה (Isola d’Ischia) ופרוצ'ידה (Isola di Procida).

פרוצ'ידה, המרוחק כשני קילומטרים וחצי מהקצה הצפון-מערבי של מפרץ נאפולי, הוא אי וולקני קטנטן ובו חיים כעשרת אלפים תושבים. שטחו פחות מארבעה קילומטרים רבועים, כך שניתן בקלות לסייר בו רגלית מקצה לקצה. פעולת הארוזיה של הגלים הותירה מעל פני הים את שוליהם של ארבעה לועות הרי געש קדומים, שהפכו למפרצים סהרוניים קטנים באי שכולו גבעה נמוכה (57 מטר) של בזלת וקרקע וולקנית פורייה. זהו האי האותנטי ביותר והמתויר פחות מבין שלושת איי מפרץ נאפולי. היישוב היחיד כאן הוא העיירה הציורית פרוצ'ידה, הנראית כגיבוב של בתים קמרוניים, צבועים בגוני פסטל, המטפסים מהנמל הקטן אל כיפת הכנסייה במעלה הגבעה. הטירה העתיקה, הבנויה על צוק תלול החולש על העיירה, שימשה עד לאחרונה כלא, שהנוף הנשקף מחלונותיו היה אולי נחמתם של הכלואים בו.

איסקיה הוא הגדול באיי המפרץ, ובמרכזו מתנשא לגובה 788 מטר מעל פני הים הר הגעש הכבוי אפּומיאו (Monte Epomeo). אוכלוסיית האי מונה כ-45 אלף תושבים והוא משתרע על 46 אלף קילומטר רבוע, כך שהטיול בו מצריך רכב. איסקיה מפורסם כאי נופש אלגנטי, בעיקר בזכות מעיינות המרפא החמים ואתרי הספא המרובים שבו. גם כאן הנוף יפהפה (גם אם דרמטי פחות מזה של קאפרי) וכולל מפרצים חוליים נהדרים, מצוקים תלולים היורדים לחוף, מרינות ציוריות, כפרי דייגים קטנים וכפרים הרריים לבנים שבהם נשמרים עד היום, במידה רבה, הפולקלור ואורח החיים המסורתי.

סורנטו. בסיס טוב ליציאה למוקדי העניין העיקריים | צילום: fisticuffs, flickr

גיוון אדריכלי מוסיפים כאן מנזרים מימי הביניים על פסגות הגבעות, כנסיות בארוקיות ומבצרי חוף מרשימים. אחד מהם הוא קסטלו די איסקיה (Castello di Ischia), אשר ממוקם על צוק בגובה 90 מטר המחובר בגשר עתיק לעיירה איסקיה. הצמחייה באי עשירה וירוקה להפליא: אורנים, דקלים, זיתים, מטעי פרי וגפנים. מהענבים הגדלים במורדות הר אפומיאו מייצרים יין לבן מעולה, הנקרא על שם ההר.

כביש באורך 36 קילומטר המקיף את האי מאפשר ביקורים באתריו. אל תחמיצו את המפרצים הכחולים להדהים בלאקו אמֶנו (Lacco Ameno), בסֶרארה פונטאנה (Serrara Fontana) ובכפר הדייגים הקטנטן סנט אנג'לו
(Sant’Angelo). אל הכפר הזה, הנמצא בקצה הדרומי של איסקיה, מגיעים בכביש גישה צר הסוטה מהכביש ההיקפי בכפר פּאנצה (Panza). לסיום הטיול אפשר לעלות רגלית (כשעה הליכה) בשביל התלול למנזר ניקולה הקדוש (Eremo di San Nicola) שעל פסגת האפומיאו, ולהשלים את המבט הפנורמי על האי והמפרץ.

מפת קמפניה: