קליפורניה: פרוג סונג, כשאמריקה גילתה את הקיבוץ

בין הפרטי לציבורי
קהילת השיתוף ההדדי הראשונה הוקמה ב-1967 בדנמרק, על ידי כמה משפחות שמאסו בהסדרי הדיור הקיימים. כיום קיימות בדנמרק למעלה ממאה קהילות כאלה, המכונות Bofoellesskaber, ביטוי שמשמעותו המילולית "קהילות חיות".
זוג האדריכלים והיזמים קטרין (קייטי) מקאמאנט וצ´ארלס (צ´אק) דורט הביאו את הרעיון לצפון אמריקה לאחר שלמדו אדריכלות בדנמרק בתחילת שנות השמונים. הלימודים כללו היסטוריה של האדריכלות הדנית, וכך נודע להם על הקהילות האלה. הם חקרו את הנושא במשך כמה שנים, וב-1988, לאחר שחזרו לארצות הברית, פרסמו את ספרם: Cohousing: A Contemporary Approach to Housing Ourselves. מאז זכה הספר לכמה וכמה מהדורות וסיפק השראה לתנועה שהחלה להתגבש ולפרוח בארצות הברית. הקהילה הראשונה הוקמה בדיוויס, קליפורניה, ב-1991. כיום קיימות בארצות הברית כ-85 קהילות מבוססות הממוקמות כמעט בכל המדינות (אם כי 14 מתוכן בקליפורניה, באופן לא מפתיע) ועוד כמאה קבוצות בשלבי גיבוש שונים, שטרם עלו על הקרקע.
אן ואדם, הורים לבנג´מין בן ה-6, הגיעו לקליפורניה בסוף 1998, כשאדם התמנה למרצה באוניברסיטה הסמוכה. בתחילה קנו דירה זולה יותר בבית משותף. כשהגיעו המחשבות על ילד ראשון, התחילו בני הזוג לחשוב גם על אפשרויות דיור אחרות. הם רצו שיגדל כשהוא מוקף בקהילה, ולא "בבית ספר שבו אף אחד לא מכיר אותו, או שצריך יהיה להסיע אותו לכל החברים שלו" כדברי אדם. דבר הוביל לדבר, ולבסוף מצאו עצמם חוברים לקבוצה שעמדה להקים קהילה שיתופית חדשה. מאז כבר הפכה קהילת פרוג סונג למציאות, ואני הגעתי למקום כדי לראיין את בני הזוג שעברו את התהליך המלא של הגשמת החלום האמריקאי החדש.
אנו יושבים ברחבת הבית המשותף, בסמוך לחדר האוכל. תוך כדי הריאיון אנחנו צופים בילדים, בנג´מין ובועז, שמשחקים בגינה מולנו. שני בני הזוג מנומנמים משהו. צהרי יום ראשון, והם עדיין לא התאוששו מההופעה של שבת בערב – אדם הוא סולן בלהקה שהקימו כמה מחברי הקהילה, ואחרי ההופעה הם נשארו לעבוד ולסדר. המוזיקה היא עניין חשוב כאן. בחדר האוכל מתקיימות הופעות של אמנים מקומיים ואחרים.

מה הופך את הקהילה לשיתופית?
אדם: "יש בעולם כל כך הרבה בתים משותפים, שבהם החלל המשותף הוא מקום שאף אחד לא רוצה לעשות בו דבר. הוא מתוחזק על ידי חברות ניקיון וגננות, אף אחד מהדיירים לא מבלה בו, ובסופו של דבר הוא נהיה מקום מאוד חסר חיים. אנחנו רצינו להפוך את האזור המשותף למקום תוסס ומלא חיים, וזה עלה כבר בשיחות התכנון הראשוניות. בכל

"תמיד יש מישהו שמכין אוכל". קהילת פרוג סונג קליפורניה

שלב חשבנו איך מפתחים מבנה שבו אנשים יתקשרו זה עם זה, איך יוצרים את האינטראקציות ביניהם. למשל, אנחנו יושבים כאן והילדים שלנו משחקים, ואנחנו יכולים להשגיח עליהם – כי תכננו את זה ככה. המבנה ממלא את התפקיד שיועד לו."
ארבעה מאפיינים עיקריים מדגישים את ייחודיותן של קהילות הדיור השיתופי, והם נוגעים הן למרחב המגורים מבחינה אדריכלית והן לתהליכי קבלת ההחלטות בקהילה. רוב הקהילות מונות ארבעים עד שמונים איש, והן נמצאות באזורים מסוגים שונים, אם כי רבות מהן ממוקמות באזורי פרוורים או אזורים חקלאיים יותר, שבהם יש יותר אדמות פנויות במחירים סבירים יחסית.
קהילת פרוג סונג מונה שלושים יחידות דיור, שבהן מתגוררים כשבעים איש, מתוכם כ-25 ילדים בגילאים שבין פחות משנה ל-13. מדובר באוכלוסייה שמאלית מבחינה פוליטית, משכילה מהממוצע, לבנה ברובה. "יש לנו שלושה אימוצים בין גזעיים" מספר אדם, "משפחה אחת מעורבת וגם זוג הומוסקסואלים. הזוגות הצעירים ביותר בסוף שנות העשרים לחייהם, והאדם המבוגר ביותר בן 85. יש כאן שתי משפחות של שלושה דורות. המטפלת של קשיש הקהילה צריכה רק להוציא את הראש מהחלון ולהגיד: ´אני צריכה אותך, אותך ואותך, שתבואו לעזור לי להכניס אותו למיטה.´ זה נחמד."

המציאות דומה לחלום שלכם?
אן: "במידה מסוימת. אני חושבת שאנשים כאן יותר שומרים על פרטיותם משחשבנו. הם לא סתם קופצים לביקורי פתע."

החלטות בקונצנזוס
גם אם רבים בחברה המודרנית מעוניינים במסגרת קהילתית תומכת ומבינים את היתרונות הגדולים שהיא מציעה, עדיין נותרת שאלת קבלת ההחלטות המשותפת, שלעתים הופכת את הרעיון הקהילתי למרתיע למדי. אן ואדם מכירים את הסוגייה לעומקה ומתמודדים איתה בחיים הקהילתיים זה כמה שנים.
אדם: "יש משהו מושך בחלום האמריקאי המקובל של בית פרטי, מקום שבו אני לא מחויב יותר לעולם, סגור בבועה שלי ויכול לעשות בה מה שאני רוצה. גם לנו יש מקום פרטי משלנו, אבל הוא מצומצם יותר. אנחנו ממוקדים בקהילה יותר מאשר בפרט."
אן: "צריכה להיות הסכמה לתהליך מסוים, שדורש אנרגיה ועבודה. זה לא שמקבלים תקנון, ואם הוא לא מוצא חן בעיניכם אתם קמים והולכים. אתם לוקחים חלק בתהליך קבלת ההחלטות, וזה דורש עבודה. הרבה אנשים לא רוצים להיות מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות. אם אתם לא רוצים לקבל החלטות בקונצנזוס, אם זה קשה מדי עבורכם, הדיור השיתופי לא מתאים לכם."

היו החלטות בקהילה שלא הסתדרתם איתן?
אדם: "יש החלטת קונצנזוס שכל מבוגר מבשל פעם בחודש, בתורנויות של שלושה אנשים. האנשים שרוצים לבשל מפרסמים את התפריט, וכל מי שרוצה לבוא לארוחה נרשם ומשלם ארבעה דולרים למבוגר ושני דולרים לילד. יש שתיים-שלוש ארוחות כאלה בשבוע. היתרון הוא שאנחנו אוכלים טוב, וכמעט לא צריכים לבשל. תמיד יש מישהו שמכין אוכל. 18 ארוחות מתוך 20 אחרים מכינים עבורנו. אבל לפעמים אנחנו רוצים לקבל אוכל וגם להיות יחד כמשפחה. אין שולחנות לשלושה, ולפעמים אדם נוסף מתיישב ליד השולחן שלנו. הפתרון שמצאנו הוא להזיז את השולחן הצדה, וכך להעביר את המסר שאנחנו מעדיפים להיות בנפרד."
אן מוסיפה שלפעמים חדר האוכל עמוס, רועש ולא אינטימי. פתרון לכך נמצא ב"ארוחות ניידות", שמוגשות בבתים הפרטיים. אדם: "אנחנו רושמים מי אוכל איפה, ואז אנשים מגישים את האוכל בבתים שלהם, בכלים שלהם. זה מאוד נעים, מאוד ביתי, נגיד, שתיים-שלוש משפחות בבית."
אן: "חוץ מזה, לפעמים האוכל טוב, ולפעמים לא כל כך."
אדם: "יש אנשים שחושבים שאוכל צמחוני זה חתיכת טופו עם קצת רוטב למעלה."
סוגייה בעייתית אחרת נוגעת לרעיון ההורות. אדם מציין שלאנשים בקהילה יש סגנונות הורות שונים, בייחוד בכל הקשור למשמעת. "אף אחד לא מכה את הילד, אבל יש אנשים שנותנים לילדים שלהם הרבה חופש ורוצים שיהיו עצמאיים, ואחרים מעדיפים להשגיח עליהם מקרוב. לעתים קרובות האנשים שרוצים להשגיח על הילדים מקרוב מתוסכלים מההתנהגות של האנשים שנותנים לילדים שלהם יותר חופש. חלק מזה קשור לגיל הילדים. ההורים של הקטנים סובלים יותר מההורים של הגדולים. ההורים של הקטנים מוצאים את עצמם משגיחים על כל הילדים, כי הם כבר שם ממילא. כשאני גידלתי את בנג´מין, הרגשתי שאני תמיד עושה הרבה יותר ממה שהתכוונתי לעשות."

מה סוד ההצלחה של קהילת דיור שיתופי משגשגת?
אן: "הרבה רצון טוב."
אדם: "המון רצון טוב. מעבר לכך, עוזר מאוד אם יש קבוצה של אנשים בעלי כישורים מגוונים. בקבוצה של אינסטלטורים, לדוגמה, אולי תהיה מערכת ביוב טובה אבל כל השאר יהיה גרוע. כריס הנסון אומר שצריך המון מנהיגים, כי יש כל כך הרבה תחומים שצריך לטפל בהם: משפטים, גננות, בנייה, שיווק, תקצוב ועוד. כמי שמלמד דינמיקה קבוצתית, אני יכול להעיד ששיתוף פעולה כזה חשוב מאוד לקבוצה, וזה נהדר כשזה עובד לאורך זמן."

זה דומה לזוגיות?
אדם: "כן, כי הצרכים שחשובים בזוגיות ובחיים בכלל מופיעים כאן: זמן, פרטיות, כסף, עבודה, חינוך."

קביעת חזון משותף
אותה שאלה בנוגע לסוד ההצלחה של קהילת דיור שיתופי משגשגת אני מפנה לדייב ארגו, רווק בסוף שנות השלושים לחייו ("גיל זה עניין רגיש אצלי"). בזמנו הפנוי דייב מדריך סיורים שמארגן איגוד קהילות הדיור השיתופי בארצות הברית ומסייע לקהילות בראשית דרכן. לפרנסתו הוא שותף בחברת תוכנה יחד עם אחד מחבריו לפרוג סונג. הוא בעל תואר ראשון בקולנוע, תואר שני בפסיכולוגיה וניסיון כטייס בחברת תעופה. הוא חיפש מקום דומה לשכונת ילדותו שבה כולם הכירו את כולם, ועבר כמה וכמה גלגולים עד שהגיע לפרוג סונג. "קביעת חזון משותף היא מרכיב חשוב מאוד בהצלחת הקבוצה" הוא אומר, "זה בעצם הפרמטר שלפיו מתקבלות כל ההחלטות."

הקהילה מונה כשבעים איש המתגוררים סביב מתחם משותף. קהילת פרוג סונג קליפורניה

אתר האינטרנט של פרוג סונג מונה את הערכים החשובים לחברים: אמנות, אירועים מוזיקליים וגם סביבה יפה. בהמשך מוזכרות נקודות נוספות בחזון המשותף, הקשורות בילדים: "ילדינו משחקים יחד בסביבה מטופחת. הורים לעתים קרובות משגיחים על ילדים של שכניהם". ואכן, כבר בשלבים ראשוניים של הקמת הקבוצה סוכם על מימון שמרטפות בזמן קיומן של ישיבות חשובות. מדי שבוע נערכת בקהילה שעת סיפור. איכות סביבה, אינטימיות, אי אלימות ופשטות עומדות גם הם בראש מעייניה של קהילת פרוג סונג.
דייב: "חשוב לציין שצריך לדעת ללמוד להתמודד עם קונפליקטים, בייחוד בחוגים מתקדמים וליברליים, שמהם מגיעים לרוב אנשים שמעוניינים בדיור שיתופי. אנחנו חושבים שמאחר שאנחנו אנשים נאורים, נדע להסתדר אחד עם השני. אבל בדרך כלל יש לאנשים כמונו אישיות מאוד דומיננטית, ולא תמיד זה קורה. אנחנו עקשנים יותר מהממוצע. זה האופי שנדרש כדי לבנות קהילה כזאת, אבל זה גם מה שגורם לפעמים לקונפליקטים."

אז מה עושים?
"בסיורים בקהילות דיור שיתופי שאני מנחה, אני תמיד אומר לאנשים: ´כמו שאתם שוכרים אדריכל כדי שיבנה מבנים שיתאימו לקהילה שיתופית, כמו שאתם שוכרים מהנדס בניין כדי שיבנה יסודות חזקים לבניינים ומהנדס חשמל כדי שיתכנן מערכת חשמל יעילה וכן הלאה – באותה מידה אתם צריכים לשכור יועץ ארגוני (group process consultant) שילמד אתכם איך לתקשר.´ ראיתי קהילות שלא עשו את זה וממש התפרקו, או כמעט התפרקו והיה צורך במאמץ רב כדי לשקם אותן.
"יועצים כאלה מלמדים את הקבוצה איך לנהל ישיבות, מכשירים מנחי ישיבות, בונים את היסודות החברתיים של הקהילה. אם אנחנו רוצים לשנות את העולם, אנחנו צריכים קודם כל לדעת להסתדר עם השכנה ממול."

איך מתמודדים עם רכילות, למשל?
"יש קהילות שבהן קבעו כלל שאסור לדבר על מישהו מאחורי גבו, אלא אם כן מוכנים להגיד את הדברים בנוכחותו. זה נשמע יפה, אבל אני אומר לך חד וחלק: זה לא מעשי. זה לא עובד. לאחר דיונים קבענו כלל בקהילה שלפיו זה בסדר לדבר על אדם מסוים עם אנשים אחרים, זה לא בסדר להפיץ רעל."
מעבר לרכישת כלים בפתרון סכסוכים וביצירת תקשורת בונה, למדה הקהילה כיצד לערוך ישיבות, ואנשים שנטלו על עצמם את תפקיד המנחים למדו הנחיית ישיבות. אז איך מנהלים ישיבה אפקטיבית ולא מייגעת? דייב אומר שצריך לדעת מה רוצים, ולהיות מעשיים. לא להיגרר לשמועות. "לפעמים מישהו אומר: ´שמעתי שהעירייה לא מרשה להקצות יותר ממספר מסוים של מקומות חניה בבניין.´ במקום להתחיל דיון שלם בנושא, ממנים מישהו שקודם כל יילך ויבדוק את הפרטים בעירייה. צריך גם ללמוד איך לדבר. זה בסדר שדברים מסוימים מכעיסים אותי, השאלה היא איך אני מבטא את זה. אנחנו למדנו את כל הדברים האלה, אבל בעצם כל הזמן ממשיכים ללמוד כיצד לחיות ביחד."

יש משהו שאתה רוצה לשנות?
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על היחס לילדים שמתנהגים לא יפה לדעתנו. מה בסדר לעשות ומה לא? ברור שאסור להכות, אבל מה מותר? זה בסדר לדבר? לכעוס? אנשים מאוד רגישים לנושא של גידול ילדים. אף אחד לא אוהב שאומרים לו איך לגדל את הילדים שלו."
דייב הוא רווק ואין לו ילדים, אבל כדבריו, "אילו היו לי ילדים, לא הייתי רוצה לגדל אותם במקום אחר. עבור הורים, יש הבדל של יום ולילה בין החיים בבית בעיר או בפרוורים לבין חיים בקהילת דיור שיתופי. זה מקל על הורים לילדים קטנים, שחייבים להשגיח עליהם 24 שעות ביממה, וגם על הורים לילדים קצת יותר גדולים, שהרבה פעמים מתלוננים שהם לא רואים את הילדים בכלל. זה עוזר מאוד למשפחות חד הוריות. יש כאן אמא אחת שסיפרה לי כמה קשה היה לה ללכת למכבסה עם בנה הפעוט. כאן היא הולכת למכבסה, ובזמן שהמכונה פועלת הבן שלה משחק בגינה שצמודה לבית המשותף."
לדיור המשותף יתרונות גם עבור רווקים. "כרווק" אומר דייב, "אני שומע מהרבה חברים שלי, שלא גרים כאן, שהם זקוקים לקהילה ומרגישים מבודדים. אני מרגיש שאני לא צריך עוד קבוצה של חברים, וזו ברכה. החיים כאן לא בהכרח פשוטים, אבל הם בהחלט עשירים."

מאפייני הקהילה השיתופית
ארבעה מאפיינים מגדירים את מהותן של קהילות הדיור השיתופי, מסבירים האדריכלים  והיזמים קטרין מקאמנט וצ´ארלס דורט בספרם:  Cohousing: A Contemporary Approach to Housing Ourselves, שהפך לתנ"ך של הדיור השיתופי בארצות הברית. השניים, אגב, ליוו גם את הקמתה של קהילת פרוג סונג.
1. ההליך השיתופי: הדיירים שותפים לכל שלבי התכנון והבנייה, ומקבלים את כל ההחלטות כקבוצה. זהו האלמנט היסודי, המכונן, של קהילת דיור שיתופי.
2. אדריכלות שכונתית: התכנון האדריכלי מדגיש ומעודד תחושת קהילתיות. זהו עניין מהותי לקהילות של דיור שיתופי, וחשוב מאוד שהאדריכלים והדיירים יירדו לעומקו. רוב הקהילות בנויות מסביב לגינה משותפת, ואו/ מדרחוב. אם הדיירים חייבים לעבור ליד הבית המשותף בדרכם לביתם, סביר להניח שישתמשו יותר בשירותים שהוא מציע.
3. הבית המשותף: נועד לאפשר שימוש במתקנים משותפים, וכמה שיותר – יותר טוב. הבית המשותף מתוכנן כך שישמש את הדיירים באופן יומיומי, כהשלמה לצרכים שמשרת הדיור בבתים, והוא מהווה את לב לבה של הקהילה. זה המקום לערוך בו ארוחות משותפות, לשתות תה אחר הצהריים בזמן שהילדים משחקים בחדר המשחקים או בגן ומכונת הכביסה פועלת, לארגן מסיבות לקטנים ולגדולים, להזמין אמנים להופיע, להנחות סדנאות וכן הלאה.
4. ניהול משותף: הדיירים, בעלי דירות ושוכרים כאחד, מנהלים את השכונה ביחד ומשתתפים בכל תהליך קבלת ההחלטות. זה התנאי למגורים במקום. אין מועצת מנהלים, גזבר או מזכיר. במקום אלה ישנן ועדות הכוללות כמה חברים האחראים לתחום מסוים בקהילה, ומאפשרות מעורבות מרבית של חברי הקהילה.

מידע נוסף בנושא באתר אינטרנט:
-מאמר על בניית קהילות של דיור שיתופי:
www.context.org/ICLIB/IC21/McCamant.htm

הכתבה התפרסמה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 116 מאי 2006