קליפורניה – הבהלה לזהב

ב־24 בינואר 1848, בעודו עסוק בבניית מנסרה בעיירה קולומה (Coloma), כ־45 קילומטר ממערב לסקרמנטו, זכה ג'יימס ווילסון מרשל להיות האיש שבזכותו תיוודע קליפורניה בהיסטוריה בשל עושרה בזהב. מרשל הבחין בגרגרים צהובים בערוץ הנחל, והחל לאסוף אותם עד שהיו בידיו שלוש אונקיות (כ־85 גרם). הוא רכב לעיר הקרובה כדי לבחון את מה שמצא עם מעסיקו ג'ון סאטר, האיש החזק של עמק סקרמנטו
(Sacramento). אחרי שזיהה מעל לכל ספק כי מדובר בזהב, פנה סאטר לאינדיאנים באיזור והציע להם חוזה חכירה לשטח הצמוד למנסרה תמורת כמה חולצות, כובעים, ממחטות, קמח ושאר זוטות. למרות נסיונותיו של סאטר להסתיר את הגילוי, נחשף סודו עד מהרה, לא מעט בשל התרברבותו בעת שהציג את הזהב בסן פרנסיסקו
(San Francisco) ובמונטריי (Monterey).
השמועה על הזהב עשתה לה כנפיים והתפשטה במהירות לכל צפון קליפורניה. ב־15 במרץ הופיעה ידיעה לאקונית על הנושא בעמודו השני של עיתון "Californian" בסן

המנסרה של ג'ון סטאר. כאן נמצא הזהב הקליפורני בפעם הראשונה

פרנסיסקו, ואחריה החל טפטוף דל של ידיעות בעיתונות המקומית. ב־6 במאי פרסם "California Star" את המלים הבאות: "ארץ רחבה, אקלים טוב; בקרו בעמק הגדול, כך אנו ממליצים לכל מי שטרם עשה כן. ראו אותו כעת. נחלים שוצפים, עצים נישאים, יבולים גדולים, תלתן שופע, זהב וכסף".
בתוך עשרה ימים החל להציף את קליפורניה זרם של מחפשי זהב ועושר מהיר. ערים שלמות כמונטריי, סן חוזה
(San Jose) וסן פרנסיסקו ננטשו והפכו לערי רפאים כמעט, בעוד אזורים אחרים התפוצצו ממחפשים נלהבים, שהגיעו גם ממקומות מבוססים יחסית בדרום קליפורניה, כמו לוס אנג'לס (Los Angeles) וסנטה ברברה
(Santa Barbara). חוואים זנחו את אדמותיהם, חיילים עזבו עמדות וימאים נטשו את הספינות בנמל סן פרנסיסקו. המסחר היחיד שפרח היה של אמצעי כרייה (איתים, מכושים ועוד), מחיר כרטיס נסיעה למכרות היה בעלייה מתמדת, האבטלה גאתה, הבנייה הופסקה ומחירי הדירות ירדו לשפל חסר תקדים. אלה היו ימיה הראשונים של תנועת ענק, שהביאה לקליפורניה המוני אנשים מרחבי ארצות הברית במה שכונה לימים "הבהלה לזהב"
(Gold Rush).

גבוהה, רחבה ויפה
קליפורניה היא המדינה השלישית בגודלה בארצות הברית (לאחר אלסקה וטקסס), אך עושרה הטבעי המופלג ומזג האוויר הממוזג שלה הפכו אותה למדינה המאוכלסת ביותר בארצות הברית. בשל הריה הגבוהים מכוסי שלג העד, אורכה האדיר (יותר מ־1,600 קילומטר) ועושרה הטבעי, היא כונתה "Handsome High, Wide and". והיא אכן גבוהה, רחבה ויפה – יופי הנובע מההוד הטבעי ומההצלחה הכלכלית הקשורה בהיסטוריה שלה.
הבסיס להצלחה ולעושר הרב היה גילוי המחצבים היקרים כזהב, כסף ומתכות יקרות

כרזה המודיעה על פתיחת קו הרכבת בין החוף המזרחי של ארצות הברית לחופה המערבי ב-10 במאי 1869

אחרות. מחצבים אלה מימנו במידה רבה את המהפכה התעשייתית ואת ההצלחה הכלכלית שארצות הברית עברה בחלק השני של המאה
ה־19, שאין להן אח ורע בתולדות האנושות. והשפע לא נעצר שם – הקרקע הפורייה, שפע המשאבים הטבעיים והאקלים שלה גרמו למיליונים להגר מערבה, לעבר השמש השוקעת, אל אלדורדו המודרנית, שלחוף האוקיינוס השקט.
ההיסטוריה המודרנית של קליפורניה מתחילה בשנת 1542 עם מסע גילוי ספרדי. רק ב־1769 הצליחו הספרדים להקים מוצב מיושב ששרד לאורך זמן. בין 1846 ל־1848 כבשה ארצות הברית את איזור קליפורניה ממקסיקו. לאחר כשנה נהרו מתיישבים רבים לשטח החדש בתופעה שכונתה "הבהלה לזהב", בעקבות התקווה להתעשר ממציאת המתכת היקרה.
כניסת המתיישבים הולידה את הצורך בהקמת מדינה במסגרת הברית. כך הפכה קליפורניה
ב־1850 לחברה בארצות הברית. חקר ההיסטוריה של קליפורניה מתמקד בתנאים ששררו בעת "הבהלה לזהב" ובהשלכותיה, כגון התפתחות תשתית הרכבות, החקלאות, ולאחריהן גם הנפט, התיירות, תעשיית הסרטים וכלי הרכב. מדע וטכנולוגיה שינו בצורה פנטסטית את הקפי היישוב בקליפורניה ואת חשיבותו.
כאשר הגיעו אליה הספרדים, כבר נודע שמם כמגלי אוצרות הכסף והזהב המוצלחים ביותר בכל הזמנים. צחוק הגורל ואירוניה היסטורית הם שלא עלה בידיהם לגלות את מרבצי הזהב הגדולים ביותר של קליפורניה. מגלי הזהב של קליפורניה (הידועים בשם "The 49ers", ושעל שמם נקראת קבוצת הפוטבול של סן פרנסיסקו) תלו זאת במידות הרעות של הילידים האינדיאנים ובקתוליות של הספרדים.
לפי אמונתם, השכינה הפרוטסטנטית הפקידה בידי אנשי ארצות הברית את הזהב במקום להפקירו בידיהם של הכופרים שקדמו להם. הסבר ארצי יותר מדוע חמק הזהב מידי הספרדים הוא שאלה שהגיעו לקליפורניה היו בעיקר חיילים, מתיישבים ומיסיונרים קתולים. במקסיקו, מדרום לקליפורניה, התמקדו הספרדים בכריית כסף, ברוב המקרים על ידי ניצול מכרות שגילו האינדיאנים. בקליפורניה, לעומת זאת, האינדיאנים לא עסקו בחיפוש מכרות כסף, והספרדים בחרו להתיישב דווקא לאורך רצועת החוף, רחוק יחסית ממרבצי הזהב הגדולים.

עגלת תה מלאה זהב
עסקי כריית הזהב התפשטו מקולומה במהירות מסחררת להמשך ערוץ הנחל. שבעה שותפים ממונטריי מצאו בנהר פת'ר (Feather) 273 פאונד (כ־125 קילוגרם) של זהב תוך שבעה שבועות, ומנהר יובה (Yuba) הרוויחו חמישה הרפתקנים 75 אלף דולר בתוך שלושה חודשים בלבד. הכנסתם הממוצעת של כורים אחרים באיזור נעה בין 60 ל־100 דולר ביום.
הכרייה ב־1848 התמקדה בחלקים הרדודים של הנחלים. באמצעות כלי מתכת דמוי מחבת וכלי לנענוע, נשטף הבוץ מאדמת הסחף של הנחל. במקומות שבהם כרו

הכורים ישנו באוהל מרופט או בצריף רעוע, לבושים בבגדים מלוכלכים, קרועים או בלתי מתאימים לאקלים המקומי | צילום: באדיבות ספריית הקונגרס

ביבשה, כמו באובורן (Auburn), האנגטאון
(Hangtown) וסונורה (Sonora), חרצו את הקרקע בדוקרן, סכין או כפית, ואת הגרגרים שנאספו שטפו במים או ניפו ברשת. ההצף שנוצר בזהב הוריד את מחירו לשפל של שישה־שמונה דולרים לאונקיה, בעוד שמחירי האספקה והמזון עלו מאוד בשל הביקוש הרב: מאות דולרים עבור חבית קמח או גלון וויסקי.
במאי 1848 נמנו בכל קליפורניה כמה מאות כורים. עד תום הקיץ טיפס מספרם לעשרת אלפים, רובם המכריע מקליפורניה. לאחר נצחונה של ארצות הברית על מקסיקו ב־1848, חיילים אמריקאים רבים ששבו מהקרבות נותרו ללא עבודה. אליהם הצטרף כל מי שכמה פרוטות היו מצויות בכיסו לעשות את המסע: חוואים, חנוונים, פקידים, רופאים, פוליטיקאים, עורכי דין, סטודנטים ועוד ועוד.
השמועות על ההצלחה הכבירה הגיעו כבר לכל רחבי ארצות הברית ואירופה. מכתבים מקליפורניה פורסמו בעיתונות בחוף המזרחי ונתקלו בתחילה בתגובות חשדניות. האישור הרשמי הגיע במשלוח של המושל הצבאי של קליפורניה, ריצ'רד מייסון, שהעביר באמצעות הצי דו"ח לממשל, מצורף לעגלת תה מלאה זהב בשווי 3,000 דולר. ב־5 בדצמבר הודיע הנשיא ג'יימס פולק לקונגרס על גילויי הזהב, ובכך ירה את יריית הפתיחה לגל הגירה שני בעקבות הזהב ב־1849.
גל ההגירה השני היה שונה מזה שקדם לו בשנה אחת בלבד. מספר המהגרים היה גדול פי כמה, והרכב האוכלוסיה היה מגוון יותר: בנוסף לחקלאים הגיעו גם עירוניים רבים, ובמקום בודדים שיצאו בצוותים נראו הפעם משפחות שלמות. הסכנות שארבו להולכים בדרכים כבר לא היו האינדיאנים, שכמעט לא פגעו בהם כבעבר, אלא קיצורי הדרך שניסו למצוא.
מדרום מערב לסולט לייק סיטי (City Salt Lake) שביוטה, ניסתה שיירה של יותר ממאה

גם כיום פועלים בקליפורניה מחפשי זהב, אך הכמויות שנותרו הן זעומות | צילום: הראל סטנטון

עגלות להימנע מלהיתקע תחת שלגי החורף. הם שעו לעצתו של מורה דרך מורמוני, שהוביל אותם בשביל עם תנאי דרך קשים במיוחד, גרם להם להתפצל לקבוצות קטנות וחלקם אף נאלצו לנטוש את העגלה ולהמשיך עם הציוד על גבם. כמה נוסעים חזרו לסולט לייק סיטי ובחרו נתיב אחר, אבל אחרים תעו בדרכם והגיעו לאיזור מדברי בשם "עמק המוות"
(Death Valley). תריסר אנשים קיפחו שם את חייהם. קבוצה קטנה אחרת נטעה מחנה במקום וחיכתה לחוליית החילוץ שנשלחה אליהם מסן פרננדו (San Fernando). האירוע כולו תועד בספרו הקלאסי של וויליאם לואיס מנלי,
"Death Valley in ’49" (ראו כתבה בעמ' 90).
קיצור אחר שגבה קורבנות היה לסנ'ס קאט־אוף
(Lassen’s Cut-Off), מהמבולט
(Humboldt) דרך מדבר בלאק רוק
(Black Rock), צפונה מנהר פיט (Pit) וסקרמנטו. אחד מהעוברים דרכו, אלונזו דליינו, כתב ביומנו: "במקום לחמוק מהמדבר, במקום המים והדשא שהובטחו והדרך הטובה יותר, נמצאנו למעשה בשממה קודרת ורחבה יותר, ללא מים וללא עשב, ועם שביל קשה עוד יותר לפנינו… הדו"חות השקריים שלהם ומצגות השווא פיתו אותנו לכאן".
גם הצפיפות בשיירות של שנת 1849 גבתה מחיר דמים כבד והולידה שתי בעיות – כולירה, שהפילה חללים במוות אכזרי תוך שעות ספורות, ומחסור בעשב להאכיל את הסוסים והעדרים. כתוצאה מסכנות אלה שונתה שיטת התנועה בחלק מן האזורים: שיירות קטנות ומסעות ליליים קצרים, כדי למזער את המגע עם זרים.

שתייה, הימורים וחיבה לנשים
מיד עם הגעתם לקליפורניה, החלו המהגרים בחיפוש הזהב. שיטות הכרייה היו כמו של המגלים הראשונים, וגם הופעתם של כלים מתוחכמים יותר הקלה אך במעט על המלאכה הקשה, שדרשה שינוע עפר בכמויות עצומות, תוך עמידה במים קפואים בעוד השמש קופחת ממעל ללא רחם. ההתלהבות, שנבעה מהציפייה ומהתקווה למצוא את העושר המיוחל, הביאה אנשים לעבוד עד תשישות כוחות, כשהם מזניחים צרכים בסיסיים כמו אכילה ושינה.
שנתיים לאחר גילוי הזהב הראשון, התגמול למאמצים היה בלתי מספק לרוב: ה"פאונד

נתיבי המסע מערבה. בשנת 1949, מדרום מערב לסולט לייק סיטי שביוטה, ניסתה שיירת עגלות לא להיתקע תחת שלגי החורף. הם התפצלו: כמה בחרו נתיב אחר, אבל אחרים תעו בדרכם והגיעו לאיזור מדברי בשם "עמק המוות". תריסר אנשים קיפחו שם את חייהם. סיפורם של אנשי השיירה הפך למיתולוגיה | באדיבות ספריית הקונגרס

לחפירה" של 1848 הצטמצם ל"אונקיה לחפירה" ב־1850. מכאן המשיכה הירידה בתפוקה, ובמקום עשרות דולרים ביום השיגו בממוצע שני דולרים. למעט בודדים, המתעשרים היחידים היו סוחרים זריזים ואלה שפתחו בתי מרזח לשירות הכלל, שכן הבילויים החביבים על הכורים היו שתייה, הימורים וריקודים, וגם חיבה בלתי מוסתרת לנשים, אם כי הוללות לא היתה לדרך חיים, כפי שהוצג לא פעם (ראו "מסע אחר" 109). גם תחרויות סוסים, קרבות תרנגולים וסיפורי מעשיות היו נפוצים. הווי הערבים כלל שיחות ובלדות בוקרים, ויום ראשון הוקדש לניקיון ובישול. רוב הכורים ניצלו את יום המנוחה גם להליכה לכנסייה, לפגישות במועדונים תרבותיים או לתיאטרון שנדד בין המחנות.
לא כל המהגרים מערבה פנו לחיפוש זהב: היו גם כאלה שנטשו את העבודה הקשה לטובת מסחר, חקלאות, תחבורה ועוד. אחרים לא עמדו במטלה הנפשית והפיזית של החיפושים הבלתי נגמרים ומכרו את חלקותיהם לספסרים, שהמשיכו למוכרן למחפשים חדשים במחירים מופקעים. כמעט כל המאוכזבים החליטו לא לחזור לבתיהם במזרח ונשארו בקליפורניה, בעיקר בסן פרנסיסקו (ראו כתבה בעמ' 60).

רגע לפני הוליווד
בעת גילוי הזהב של 1848 היתה סן פרנסיסקו עיירה קטנה ובלתי מפותחת, ובה מעט יותר מ־800 בני אדם. בראשית הקיץ היא ננטשה כמעט לגמרי לטובת החפירות, אבל הרווחים הגבוהים שהניב הזהב השיבו אותה לחיים. בראשית 1849 החל שיטפון של 40 אלף איש להציף את העיר הקטנה ולהביא לפריחתה.

עגלה נטושה בדרך לנוואדה. לא כל המהגרים מערבה פנו לחיפוש זהב: היו כאלה שעד מהרה נטשו את העבודה הקשה הזאת לטובת מסחר, חקלאות, תחבורה ועוד. אחרים לא יכלו לעמוד במטלה הנפשית והפיזית של החיפושים ומכרו את חלקותיהם לספסרים צילום: משה שי

בתחילה לא היה המקום ערוך להתמודד עם כמות כזו של תושבים חדשים: עשרה עד עשרים איש לנו באותו חדר באחד משני בתי המלון שהיו בעיר או בבתים שהושכרו במחירים גבוהים, שהגיעו לעשרות אלפי דולרים בשנה. גם מחירי האוכל והשתייה הרקיעו שחקים, אך במקביל עלה שכר העובדים בשירותים השונים. הכלכלה המקומית נכנסה לסחרור. הלוואות ניתנו לחודש במקום לשנה, אנשים גדשו את הרחובות ואת בתי המרזח, ולעיר זרמו מהמרים ומוצרי מותרות כמראות, נברשות קריסטל ותמונות יקרות.
היו ערים שנולדו מחדש כתוצאה ישירה מ"הבהלה לזהב", כאובורן, סונורה, גראס ואלי
(Grass Valley), פלייסרוויל (Placerville) וקולומביה (Columbia). ערים ותיקות יותר, כסקרמנטו וסטוקטון (Stockton), פרחו בשיא ה"בהלה", אך הפגינו חוסן כלכלי, תעשייתי ופוליטי, ושגשגו גם בתום תקופת השפע.
"הבהלה לזהב" הביאה גם לשינוי מבני בכלכלה של קליפורניה, ובמידה מופחתת בכלכלה העולמית. החקלאות, המסחר, כריתת העצים ועיסוקים דומים קיבלו תנופה עצומה בקליפורניה בזכות אותה תקופה זוהרת. האוכלוסיה במערב ארצות הברית ובעיקר בקליפורניה הוכפלה פי כמה וכמה, והגיע אליה ערב רב של מהגרים ממדינות זרות ואנשי המזרח, ששיוו לאיזור אופי אמריקאי ומחקו את המאפיין המקסיקני שקדם לו.
מעתה ואילך, נקשרה קליפורניה בדמיונו של העולם כולו בתרבות הגברית והפראית של "הבהלה לזהב", כמקשה אחת עם "המערב הפרוע" ועם הרצון להאמין כי הבלתי אפשרי והמופלא ניתן להשגה ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". על ברכי השקפה זו נולדה שנים מאוחר יותר תעשיית החלומות הממוסחרת של הקולנוע ההוליוודי, אבל זה כבר סיפור אחר.