קלבאדוס, נורמנדי – בארץ התפוחים והתענוגות

נורמנדי, ולא סתם נורמנדי. קלבאדוס (Calvados). ובתוך ארץ התפוחים הזאת, שעל שמה קרוי המשקה המפורסם, יש אזור שלא כולם מכירים אותו: שווייץ הנורמנדית (Suisse Normande), שלמרות שמו, נמצא כולו בגבולות צרפת. לא צריך הרבה: מכונית שכורה, שעתיים-שלוש נסיעה מפריז, מצלמה עם פילם וכמה ימים פנויים לגמרי.

המסע הצנוע שנתאר כאן עשוי בהחלט לשמח זוגות מאוהבים היוצאים לירח דבש, אבל לא יאכזב גם אניני טעם שלא יכולים בלי ארוחה טובה. הורים לזאטוטים יכולים לבנות על טיול משפחתי מרגיע – בתנאי, כמובן, שידאגו מראש למלאי של צעצועים במושב האחורי. בני חמש לא מתעניינים בנוף!

אז לאן, בעצם, נוסעים? שווייץ הנורמנדית היא הפינה הדרומית והיותר הררית של מחוז קלבאדוס, גן עדן למטפסי הרים, לשייטי קאנו, לרוכבי סוסים, לחובבי דיג ומה לא. אם כבר הספקתם לבקר בערי הקיט שלאורך החוף, תבחינו בהבדל: הקייטנים של אוֹנפלֶר (Honfleur) ודוביל (Deauville) באים בעיקר כדי לרבוץ על החוף. לשווייץ הנורמנדית, עושה רושם, באים כדי לעבוד; לאן שלא תסתכלו תראו צעירים ומבוגרים צועדים עם תרמילי גב.

וזה לא ההבדל היחיד: חופי הנחיתה של קלבאדוס זרועים במזכרות עצובות ממלחמת העולם השנייה , אבל בשווייץ הנורמנדית, שעה נסיעה בלבד משם, כאילו כלום לא קרה.

אבל רק כאילו. מספיק שתדפדפו בפרוספקטים המחולקים בכל מקום לתיירים, ומיד יזכירו לכם שברחבי קלבאדוס כמעט לא נשארה עיירה שלא נפגעה במלחמה. הרהור מטריד: בכל הדפים הצבעוניים האלה לא מזכירים, ולו במלה, את משטר וישי. המדפדף צריך לצבוט את עצמו כדי להיזכר שלא הצרפתים נחתו בארומאנש (Arromanches) וספגו אבֵדות כה כבדות, אלא האמריקאים, הבריטים והקנדים.

בפינה הדרומית של מחוז קלבאדוס נמצאת שווייץ של נורמנדי. גבעות מוריקות וכרי מרעה

קאן זה סרט אחר
ועכשיו, מצוידים בקצת רקע היסטורי ובמפת כבישים מספר 231 (של מישלן), אפשר לצאת לדרך. נוסעים מפריז בכיוון צפון-מערב בכבישA13 , האוטוסטרדה לנורמנדי. אפשר לעצור לביקור קצר ומעניין בז'יברני, ליד ורנון (Vernon), שם צייר מונה את שושנות המים שלו . חולפים ליד רואן (Rouen), העיר שבה חגגה מאדאם בובארי, מאחורי גבו של בעלה שארל, עם מאהבהּ ליאון, וממשיכים מערבה.

תוך שעתיים וחצי בערך תגיעו לקָאֶן (Caen) – לא קאן של פסטיבל הסרטים, אלא בירת קלבאדוס. מקאן נוסעים דרומה בכביש D562. שימו לב: D562 הוא בילוי בפני עצמו. הכביש מטפס בנחת ממישור החוף אל האזור ההררי, נושק לתווי של נהר האוֹרְן (Orne), ולקראת קלֶסי (Clecy) הוא ממש נצמד לערוץ שלו. לאורך הדרך – כפרים, עצי תפוח, פרות. 45 דקות של תענוג.

בקלסי הציורית כדאי להגיע למרכז המסחרי הקטנטן, שבו מנמנמים זה לצד זה בית העירייה, כנסייה יפה וכמה חנויות. כדאי גם להסתובב בכיכר הזערורית ולהסתכל טוב-טוב על פרצופים, בעיקר של אנשים מבוגרים. אחרי כמה דקות תבחין האוזן הישראלית בסוג מיוחד של שקט; כי הרי בכל יישוב ישראלי, ואפילו נידח, תמיד מישהו מדבר ברחוב בסלולרי שלו. כאן לא. האם זכרתם לשכוח את הסלולרי בבית?

באחת החנויות במרכז הזה אפשר לקנות מפה מפורטת של האזור – מפה 1514E –  Athis-de-l'Orne בסדרת Serie Bleue של הוצאת IGN. טמנם לא גילינו חנות צעצועים בסביבה, אבל לקלסי יש מה להציע לילדים. במקום פועל מוזיאון רכבות (Musee du Chemin de Fer Miniature), המציג בין השאר דגמים של רכבות מכל רחבי אירופה.

נהר מתחת לחלון
עוד כמה דקות נסיעה ומגיעים לכפר הקטנטן לֶה וי (Le Vey). אם גם אתם באים לכאן באוגוסט, אל תנסו להיות ספונטניים: הזמינו מראש חדרים באחד הפנסיונים המקומיים. רצוי באלה שצופים על נהר אורְן. כשהזרם הרחב והיפה הזה יעבור מתחת לחלון שלכם, תבינו. כשתשבו לאכול ליד השולחנות שמחוץ למסעדה – הנהר לימינכם ועצי תפוח יפהפיים לשמאלכם – תבינו עוד יותר טוב.


אנחנו, שניסינו להיות ספונטניים, מצאנו את עצמנו ברלה דה סירון, ולא התאכזבנו. בקומה השנייה של מבנה מבודד, מוקף דשא ועצים, קיבלנו חדר שנדמה כי לא השתנה מאז המאה ה-19. בחדר האמבטיה -ורדרד, רומנטי ומרווח – כמעט לא היו קירות: רק חלונות ענקיים המשקיפים על הנוף.

בסדר, יש מלון. ועכשיו, ישאל הקורא הישראלי, מה עושים? מי שרוצה ללכת ברגל או לטפס על הרים ימצא במרכז קלסי את לשכת התיירות המקומית, שם ימליצו בפניו על מסלולי הליכה. אבל מי שרוצה להירגע, שיסתכל בבקשה על תיירים סקנדינבים ובריטים וינהג כמוהם. כלומר, לא ינסה להספיק שום דבר. להיפך. ישכור סירת דוושות לשיט בנהר אורְן, יישב בה במשך שעה וייסחף בזרם הכמעט סטטי. אלה החיים.

מה עוד? אל תוותרו על מנת שרימפס בציר ירקות במסעדת מולאן די וי. בגדה השנייה של האורְן יש מסעדות זולות יותר, וגם הן נושקות לנהר. אחת מהן מתמחה במנה נהדרת – סיר ברזל עם צדפות. כדאי גם להזמין דג שמך (Truite). ואפשר גם לאכול בדרך חסכונית: עושים קניות בקלסי, חוזרים ללה וי וחונים על שפת הנהר לפיקניק ממושך. בזמן ביקורנו במקום, המון משפחות, מקומיות וזרות, עשו בדיוק כך: נקניקים, גבינות, אגסים, יין בורדו, שמיכה גדולה פרושה על האדמה וקלפים. הילדים, לא חשוב באיזו שפה דיברו, היו מאושרים.

פרט חשוב, מהסוג שבזכותו יקום או ייפול טיול: במכולת של קלסי, כמו בכל סופרמרקט בצרפת, אפשר למצוא שישיות של משהו שדומה ל"גמדים", ובכל הצבעים. צריך יותר מזה?

צבעוניות מרשימה ביערות קלבאדוס

ובדרך הביתה
נשארו לכם יום-יומיים? הנה פנינה כפרית נוספת, "אוֹטֶל דֶה לָה פּוֹמְרֶה" (Hotel de la Pommeraie; "מלון מטע התפוחים" בצרפתית). מדובר בשאטו, עם מסעדה נפלאה (Le Manoir d'Hastings) ובעלת בית נחמדה.

איפה אנחנו? בכפר בֶּנוּביל (Benouville), היישוב הצרפתי הראשון ששוחרר בראשית מבצע הנחיתה, ביוני 1944.

איך מגיעים? חוזרים לקאן, וממנה נוסעים בכביש D515 בכיוון צפון-מזרח, לעבר ויסטראם (Ouisterham). אחרי כעשרה קילומטרים פונים ימינה בכביש צדדי, המוביל אל בנוביל. זהו כפר קטנטן, שמאפשר להגיח בנוחות אל החופים הסמוכים המתוירים, לקפוץ לקאן או לפגוש שוב את נהר האורְן, שבסביבה הזאת מגיע לשיא רוחבו. בקשו מבעלת הבית שתמליץ לכם על טיולים רגליים בסביבה.

במסעדה, במרחק של דקה הליכה מהחדר, נתקלנו באווירה מקומית מאוד, נטולת תיירים ומהודרת. הכנסת האורחים היתה מלבבת בהחלט, היחס לילדים היה מצוין, המנות שהוזמנו עבורם נחתו על השולחן בזריזות, ובכל זאת נצרף אזהרה: זה לא מקדונלדס, וילדים שלא אוהבים דגים ופירות ים לא ממש ייהנו. פשרה אפשרית: לאכול תחת כיפת השמים ולהניח לילדים להתרוצץ על הדשא.

נורמנדי ובריטני – העמוד הראשי>>