קירגי מה? מסע שונה בקירגיזסטן

כבר די הרבה זמן שאני חולמת על חופשת בטן גב. משהו כמו גג שעתיים טיסה. מקום שמקסימום ההליכה תהיה מהמיטה לבריכה, לים, למסעדה. יעד שרוב הזמן אבלה בשכיבה, ציפה על המים ואכילה. אז למה שוב  מצאתי את עצמי ביעד אחר לגמרי. איך מצאתי את עצמי אורזת כובע צמר, מעיל גשם יחד עם מכנסיים קצרים וחולצות קצרות לקירגיזסטן?

כשסיפרתי לחברות שאני נוסעת לקירגיזסטן רובן הגיבו ב "קירגי מה?". הייתי צריכה לספר להן ש"קירגי מה" ממוקמת במרכז אסיה. אין לה ים או חוף, אבל יש לה יופי פראי, הרים ענקיים, עמקים ירוקים ואגמים צבועים בכחול טורקיז, ואנשים פשוט מקסימים!

בישקק הבירה – לא רק נקודת יציאה

בירת קירגיזסטן היא בישקק, מרכז תוסס של תרבות ומסחר. אני גיליתי שאין הרבה עניין תיירותי בעיר למעט השוק, ונאמר לי שזה נקודת יציאה חשובה ומפגש לטיילים שמטיילים בהרים.

אז עם קצת עזרה מעדשת המצלמה שתמיד מחוברת אלי, התבוננתי בעם הנפלא הזה, וגיליתי מדינה בעל היסטוריה עשירה ומרתקת המעוצבת על ידי מסורות נוודים ומושפעת מתרבויות שונות בשל מיקומה האסטרטגי על נתיב המסחר העתיק שהוא לא אחר מאשר דרך המשי המוכר כל כך מסיפורים עתיקי יומין, מסרטים או סדרות נטפליקס. ראיתי ארץ שהיא באמת מטמון של יופי. יהלום לא מלוטש, אוצר של מורשת תרבותית עשירה ומסורות מגוונות ועתיקות. כל אלה השאירו אצלי תחושות השתאות לנוכח הפלא שלעת עתה נראה כי הוא פחות גלוי. אם יש תיאורים סופרלטיבים אז זה המקום להשתמש בהם. אולם, אני אשתדל להתאפק ולהישאר צנועה ופשוטה עם שמות התואר.

קירגיזסטן קיבלה עצמאות מברית המועצות בשנת 1991 ומאז היא פועלת לפיתוח הכלכלה ולחיזוק מוסדותיה הדמוקרטיים (שנאמר לי שזה דבר לא פשוט כלל). אי אפשר להתעלם מהשאריות שהשאירה השלטון הסובייטי של ברית המועצות על קירגיזסטן. אם זה נורמות חברתיות, או שינויים משמעותיים בתעשייה או פסלים של מנהיגים סובייטים מפוזרים ברחבי המדינה וחלקם עדיין מעוררים מחלוקות בתוך העם אם להרוס או להשאיר כמזכרת.

לא קשה להבין את הסוחרים הסינים, ההודים, והפרסים שבחרו לעבור דרך חלקים של קירגיזסטן במסעות המסחר שלהם. לדרך המשי בקירגיזסטן היה חלק משמעותי בקו המסחר שחיבר בין המערב למזרח במשך דורות רבים. סוחרים רבים השתמשו בדרך הזאת כדי להחליף סחורות, טכנולוגיות ורעיונות. זה היה פשוט הדבר ההגיוני לעשות על מנת לנצל את המיקום האסטרטגי במרכז אסיה כדי להעביר סחורות כמו משי, תבלינים, אבני חן ודברים אחרים ממערב למזרח, אני גם משערת שהם נהנו ממזג האוויר הנוח, המים הצוננים העמקים הירוקים. במיוחד אחרי החלקים המדבריים המעייפים והמתישים של המדברים של סין למשל.

דמיינו את שיירות הנודדים יושבים וטובלים במים הקפואים בדרכם לשווקים. כל כך קפואים שכואב הגוף. אולי חלקם אף קפצו וניסו לשחות. ויצאו הכי מהר שרק אפשר. כמוני.

לנין עדיין כאן. מניף את ידו ומראה את הדרך להרים

ללכת עם מטרה

כמו במדינות רבות אחרות בעולם, יש כאן מגוון רחב של מאפיינים פיזיים עקב נדודים והגירות במהלך ההיסטוריה של המדינה, התערבות של קבוצות אתניות שונות. ישנם כאלה שהם בעלי מראה המשקף את השפעה האירופאיות, אלה האירופאיות ואסיאתיות כאחד וגם כאלה שמשקפים ומושפעים השפעה מסוימת מקבוצות אתניות מונגוליות שלרוב בא לידי ביטוי במראה העיניים השקדיות או מלוכסנות. ויכול להסביר את השיער השחור החלק.

זה מוזר איך שבבית, מרוב עייפות אחרי יום עבודה, אני נשכבת על הספה ולא רוצה לזוז. ואילו כשמתחיל מסע, אחרי לילה ללא שינה, טיסה די ארוכה עם תחנת ביניים באיסטנבול, ואיסוף המזוודות, יש לי אנרגיה מחודשת וכל מה שאני רוצה זה להתחיל לטרוף את הדרכים. וכך, ללא מנוחה, התחלנו את הדרך דרומה.

נסענו בכבישים העוברים דרך רכס אלאי, עד למדרונות הנמוכים של העמק ועצרנו בכפר קטן כדי לנוח רגע ולחלץ עצמות. לגמרי במקרה היתה שם משפחה שנראתה כאילו שהיא הולכת עם מטרה. ההרגשה הייתה שכדאי לעקוב אחריה. בהתחלה הסתכלו עלינו בחשדנות אבל מהר מאוד שפת הסימנים והחיוכים הראו לנו שאנחנו מוזמנים. הלכנו באיטיות לאורך שביל, עלינו יחד בעליה, חלקנו בקבוק מים לשתייה, מהר מאוד הרגשתי חלק מהמשפחה המורחבת. עד שהגענו למדרגות שהביאו אותנו למעיין נסתר בתוך מערה. מתברר שזהו מעיין בעל סגולות פריון והמשפחה הגיעה במיוחד לכבוד אחת הנשים הנשואות שמבקשת להיות בהריון. האמונה היא שנגיעה במים יעשו את העבודה הנדרשת. משהו כמו השתטחות על קברי צדיקים.

במיוחד תפסה את תשומת ליבי קשישה חייכנית שסימנה לי להמשיך אחריה במסע הלא פשוט במעלה העלייה וכל כך ריגשה אותי כשלקחה את זרועי כשהיא הייתה צריכה טיפה עזרה. בת 82, נעזרה בסוג של מקל הליכה ונעלה סוג של ערדליים שנראו  גדולים עליה ביותר ממידה אחת, עלתה בקלילות מפתיעה את העלייה. בסוף שתינו היינו צריכות לנוח ואת בקבוק המים שלי נתתי לה כי בכל זאת לא היה פשוט.

דמיינו את שיירות הנודדים יושבים וטובלים במים הקפואים בדרכם לשווקים. כל כך קפואים שכואב הגוף. אולי חלקם אף קפצו וניסו לשחות. ויצאו הכי מהר שרק אפשר. כמוני.

מאפיקי נהר הנרין החוצה את הנוף המדברי

האישה בערדליים מכפר קוג'וקלן

שווקים על דרך המשי

בימים הבאים נבקר בשווקים של אוש, אוזגן, וג'לאל אבאד שהיו חשובים ביותר לסוחרים שנדדו  בדרך המשי. שם התקבצו סוחרים ממזרח ומערב ושיתפו ביניהם את התרבות השונה, הציגו בשווקים שלהם את מיטב הסחורה ותרמו לכלכלה של העיר.

מה שמצאתי מרתק בשווקים ההומים והצבעונים היה הרוגע של ההתנהלות של הדברים. אין צעקות, אין את ההוא שצועק "רק היום" או "מלפפון לאישה בהריון". הכל שקט. זה מרגיש כאילו בכוונת השקט לתת לחושים האחרים להתעצם, לפנות דרך לעיניים ולאף על מנת שנשים במיוחד לב לצבעים, לריחות, ולנדיבות של המוכרות. וזה עבד. התותים היו הכי מתוקים וטעימים שטעמתי, הטריות של המלפפון שהגישו לי בגאווה היה בטעם שלא הכרתי והאגוז בטעם שוקולד היה מהטעמים המוזרים שטעמתי בחיי.

אפשר ללכת לאיבוד בין הכוכים והסמטאות החשוכות של השווקים. חשוב שיהיה חוש התמצאות בריא, משהו שאין לי. הפתרון הוא לעצור, להסתכל סביב ולרשום פתק מנטלי, לשים לב לנקודת הציון שעצרת בו. אבל גם כשחושבים שהולכים לאיבוד, לא באמת הולכים לאיבוד. ואין הרגשה טובה מזו כשאת מוצאת משהו מיוחד בגלל שלא מצאת את הסמטה שהיית בה.

וכך הגענו לסמטת הנפחים המפויחים, או אם תרצו סמטת הנפחים השריריים והמסוקסים. גם כאן, יש ציפייה לרעש וצעקות. אבל זה לא קורה. שני רעשים בלבד בולטים כאן. הראשון זה הפטישים שהולמים ועובדים קשה על מנת לייצור שרשראות, פרסות סוסים, מנעולים וכלי עבודה שונים. השני זה רעש המים שזורמים מאחורי הכוכים. זרימת הנהר של העיר שמקורו בקרחונים הנמסים מההרים. אני מדמיינת את הגברים המיוזעים והקשוחים, שעשן התנורים ופיח הארובות מכתים את פניהם, ניגשים בסוף היום למים הקרים, ושוטפים את כל העבודה הקשה מפניהם. אבל אולי לא.

החיוך האופייני של המוכרות בשוק אוש. הבירה הדרומית של המדינה

הלוואי שיכולתי להעביר את הריח ורוך של הלחם המסורתי. הנאן

מאפה רך במילוי תפוח אדמה

שמתי לב שרוב המוכרות בשוק הן נשים

מוכרת שטיחים. שיני הזהב הן כמו הצהרה אופנתית וסטטוס חברתי. משהו כמו מכונית בחברה המודרנית

כששמעו שאני מישראל אחד מהם מיד אמר ג'רוזלם. התרשמתי מאוד שהם מכירים את עיר הבירה. את עיר מגוריי פרדס חנה כרכור הם פחות מכירים

מדור לדור מעבירים את סודות המקצוע. ללא משקפי מגן וללא כפפות

ג'ללבאד. בוקר יום שבת. היה חם מאוד והאוויר בריח אבק, זיעה, וחיות, כאלה שעדיין חיים וכאלה שכבר מצאו את עצמן על המנגל. באופן מיידי וללא שליטה הגוף נכנס למצב של לחץ ואפילו כעס. אוהבת החיות שבי לא מבינה את הסיטואציה. המורדת שבי רצתה לחזור למיניבוס הממוזג ולהתמרמר על חוסר הגינות בחיים האלה. אבל אחרי דיאלוג פנימי הבנתי שיש כאן הזדמנות לחוות הרפתקה אותנטית וייחודית. הרפתקה שכאילו לקוחה מסיפורי עם עתיקות ומלאה באווירה רועשת וקסם קשוח. החלטתי להתמסר ללב המסורת הקירגיזית. לא לשפוט את התרבות והמנהגים של עם אחר אלא לכבד ולנסות להבין. ואז התחלתי להתבונן סביב בעיניים טובות יותר.

איכרים וסוחרים מגיעים למתחמים השונים חדורי מטרה ובעלי ארשת פנים רצינית. יש באוויר ציפייה ודריכות מסוימת לצד חגיגיות . מלמולים של סחר, כספים עוברים מיד ליד, מוכרים מציגים בגאווה את הבקר שלהם.

במתחם אחד מתקיים סחר בפרות, מתחם שני סחר בכבשים ועיזים ובשלישי סוסים. בשלושתם בודקים את הפרווה, האוזניים, הזנבות והעטינים. במתחם של הסוסים רוכב צעיר מראה ביצועים מרשימים ביותר. הכל מאוד מהיר, מאוד עמוס ועם זאת רגוע לגמרי.
בין המתחמים השונים יש דוכני אוכל ושתיה שלרוב משמשים את הסוחרים לרגעי מנוחה או לסגור את פרטי העסקה שמתנהלת בצורה מכובדת ונעימה.

בין המתחמים השונים יש דוכני אוכל ושתיה שלרוב משמשים את הסוחרים לרגעי מנוחה או לסגור את פרטי העסקה שמתנהלת בצורה מכובדת ונעימה

בסך הכל הייתי בשוק בעלי החיים כשעתיים. שעתיים אינטנסיביות. שעתיים משמעותיות. בזמן הזה למדתי כמה דברים. דבר ראשון, הבנתי טוב יותר את הקשר העמוק של העם הקירגיזי עם האדמה, הטבע, החקלאות, והצורך האמיתי של כל אלה לקיום שלהם. הבנתי שהשוק הזה הוא לא רק סיפור של מסחר, לא רק עסקאות שמתנהלות אלא חגיגה של המהות הקירגיזית ונקודת מפגש של קהילות שונות. למדתי שאפשר להגיע למקומות שלא נוח לנו בהם, ואולי אפילו מקומות שאנחנו לא מסכימים עם המסורת אבל שאפשר לכבד ולהבין את מקור המסורת. ובעיקר הבנתי את המהות האמיתי של מסע שהיא להחשף לתרבויות זרות, לצאת מאזור הנוחות, להשאיר מאחור את המוכר. ולא לשפוט.

הבעלים הגאים של פר חדש חובשים את הקאלפק – הכובע הקירגיזי המסורתי, עשוי מצמר כבשים ועליו עיטורים מסורתיים שמגלים את הייחוס השבטי

"עיירת אלף הציפורים"

את הסיפור הבא ראוי להתחיל ממשמעות השם העיירה אותה ביקרנו. מין קוש (אפשר גם למצוא את זה מינג קוש) בקירגיזית משמעו אלף ציפורים. שם שמרמז על מקום בעל יופי ופסטורליות. ובאמת העיירה מוקפת הרים נפלאים ובטבע שופע ולכן הגיוני באמת שיש כמות כזאת של ציפורים. וכאן נכנס טוויסט בעלילה, או אירוניה ספרותית.

העיירה הזאת היא בעצם די רעילה ורעועה. הסיפור הוא כזה. בערך. בימי השלטון הסובייטי, העיירה שימשה כאתר לייצור אורניום במסגרת התוכנית הגרעינית של רוסיה. העיירה נחשבה לכל כך משמעותית וחשובה ומוסקבה שלחה אליה רק את הטובים והמיומנים ביותר של ברית המועצות. משכורות היו מעל לממוצע הלאומי, המועסקים קיבלו זכויות יתר וחופשות מיוחדות. מין קוש היתה כל כך סודית ומסתורית שהיא בכלל לא הופיעה במפות ומי שרצה להיכנס אליה היה צריך אישור מיוחד.  בשנת 1968 כורי אורניום נסגרו מפעלים חדשים שנפתחו. אבל אז עם נפילת ברית המועצות, הכל נסגר ננטש נעזב. אין כאן רצון לצייר תמונה דרמטית מידי ולהפריז. אבל יש להודות שעיירה, שמשמעות שמה "אלף ציפורים" ושהיו בה יותר מ 22,000 תושבים בעבר, ולתושבים האלה היו משכורות יפות ובתים יפים, הפכה במשך השנים למוזנחת ועזובה, כמעט כמו עיר רפאים, שהבתים היפים הפכו להיות נטושים ברובם ושהאוכלוסייה בה מונה כ-3,000 איש, יש להודות שזה דרמטי.

עם פירוק ברית המועצות ונפילת השלטון הסובייטי, מפעלים ננטשו, החנויות נסגרו, עבודה לתושבים כבר לא היה, כסף לא היה וכך עיירה שהיתה פעילה ועשירה הפכה למקום מוזנח ומתפורר. התושבים ברחו ברובם לביקשש הבירה. וכיום מתגוררים במקום פחות מ-3,000 תושבים. כאן לא תמצאו שלטים שמכוונים אותך לבתי מלון, לבית הארחה, וגם לא לחדר להשכרה. המקום הוא לא בדיוק אטרקציה לתיירים. ואחרי ביקור ושהיה לילית הבנתי גם למה. אולם, העיירה המוקפת בהרים, היא בהחלט יהלום לא מלוטש לצלמים וגם כאלה שמעוניינים להרגיש קצת מה זה להיות בעיר רפאים. כמעט. כמעט גוססת. בטיול בוקר סיפר לי בקושי רב  איש נחמד שפעם היו מייבאים את הכל ממוסקבה. היה בשר והחנויות היו מלאות בכל טוב. אפילו פתחו מפעל לעפרונות ועטים אך כשזה נסגר כבר לא היה עבודה.

וכך עם אדמה רעילה ומים נגוע בחומרים רדיואקטיביים, וללא מקורות פרנסה המצב נהיה בלתי נסבל . מיותר לציין שהצעירים עוזבים ברגע שהם יכולים. פגשתי צעירה שעוזבת לטובת לימודים באוניברסיטה בבירה. היא סיפרה באנגלית שבורה שהיא רוצה להיות מורה לאנגלית. מאחר ואני מודעת מקרוב שהמצב בארץ די נואש, מיד איחלתי לה בהצלחה והצעתי לה משרה אצלי בבית הספר.

ועם זאת, עם כל הקשיים, המאחרים בעיירה,  כמו בכל מקום אחר שביקרנו בקירגיזסטן, רוצים מאוד לרצות, ולפנק. במונחים ובסטנדרטים שלהם כמובן. וכך בשעת בוקר מוקדמת, מסמן לי המארח החביב לבוא אחריו לראות את הכלוב המפואר של הארנבות המתוקים שהוא בנה בחצר ביתו. ליד הבוטקה של שירותי בול קליעה. מאוד התלהבתי. איזה מתוקים אמרתי לו. פחות התרגשתי כאשר הוא ביקש ממני לבחור איזו מהן אני רוצה לארוחת הבוקר.

עיירה ציורית. לכאורה.

פעם משרדים של מפעל טקסטיל משגשג

פעם בית לתפארת.

בתים של שלוש קומות שרק קומה אחת נשארה ראויה למחייה. בקושי

התרגשות ואושר ליוו אותי בכל פעם שעצרנו לבקר בשטח מחייה של משפחה. חלק מהילדים רצים אל האורחים בצהלות שמחה, חלק מציצים מתוך היורט וחלק מתחבאים ובשום פנים ואופן לא מוכנים לצאת. במקומות המרוחקים יותר הילדים קצת יותר מהוססים. במקומות המתויירים יותר הילדים קצת התרגלו. המשפחה מקבלת  את האורחים בחיוך רחב ומציעים כוס של קומיס, המשקה המסורתי של הקירגיזים, חלב מותסס של סוסה. טעמתי. זה קצת מזכיר יוגורט סמיך וחמוץ מאוד. ממש קצת.

בעלי הבית של הארנבות

דברים שרואים בצידי הדרך

אפשר לקרוא לזה יורט (מטורקית) או יורטה (מרוסית) שאומר ׳מקום להיות בו, או בוז אי (בקירגיזית) שזה בית אפור, או גיר (במונגולית) שפשוט אומר בית. היום הוז אי הפך להיות המקום המועדף לתרגול יוגה, מעגלי שירה, ובכלל לכל מיני סדנאות מעצימות

החקלאות היא הבסיס לכלכלת המדינה ולפרנסת הרבה מהקירגיזים. הפירות שגדלים לרוב בעמקים וגידולי הבקר המפוזרים בהרים

לנדוד, לנדוד

התרבות ארוכת השנים של הנוודים דורשת מהם לעבור ממקום למקום בהתאם לתנאי מזג האוויר ולצרכיהם. בחודשי האביב המאוחרים הנודדים הקירגיזים עוזבים את הכפר. הם נודדים להרים, שם הם יישארו עד תחילת הסתיו. נדידה מסורתית והגיונית. הם צריכים למצוא שטחי מרעה מתאימים לסוסים, לכבשים, ליקים ועיזים. ההרים הגבוהים מספקים להם מספיק מזון ומכין אותם לחורף הקשה שיגיע. המעבר ממקום למקום עם הבקר הוא קשה ויכול לקחת ימים רבים וברגע שהנוודים מוצאים את המקום המתאים, הם מקימים תוך שעות ספורות מאהל של יורטים. לרוב המאהל כולל שלושה יורטים. אחד המשמש מטבח, אחד מצופה שטיחים עבים, שולחן אוכל נמוך שהוא משמש לאירוח ועוד אחד למגורים. אפשר גם לראות מאהל של יורט בודדת אבל גם אז הוא יהיה בפנים מחולק לשלוש.

היורט בנוי בדקדוק רב. המסגרת המעגלית שלו, מעוצבת בקפידה מסריגי עץ יציבים, דומה קצת לקווי המתאר של ההרים שמסביב. כיסוי הלבד או של עורות של חיות של היורט, לפעמים ארוג בדוגמאות מסורתיות ולפעמים ערום מדוגמאות, מספר סיפור של מסורת וגם פונקציונליות ומספק בידוד מפני מזג האוויר המשתנה של המדינה. בתוך היורט שטיחי קיר עבים מלבישים גם את הרצפה וגם את הקירות של היורט. יש יורטים שכל שטיח מספר סיפור על המורשת והתרבות של התושבים. ביורט המשמש כמטבח מבעבע סיר גדול מאוד של מה שעתיד להיות כדורי גבינה מלוחה וקשה.  והיורט של האירוח מואר באור רך וזהב של אח מרכזי שמחמם את האווירה ואת הגוף.

היורט עומד כעדות לכושר העמידה ומיומנויות הבניה של הנוודים ואין ספק שצורת החיים הייחודית הזאת עומדת במבחן הזמן. חיים של נדידה עונתית. חיים של פשטות, שלווה, והרמוניה. הפנים של הנודדים המבוגרים יותר מעידות על תנאי מזג האוויר לא פשוטים, אם זה מהשמש או מהקור אפשר לגמרי לקרוא את מפת הקמטים והסימנים על פניהם.

לכל אחד מבני המשפחה יש תפקיד. נראה היה לי שכל הזמן עסוקים, אין זמן לבזבז. הילדים הגדולים שומרים על הילדים הקטנים, הנשים מתרוצצות מיורט ליורט, מחלקות הוראות ודואגות למזון וניקיון בזמן שרוב הגברים אוספים ומטפלים בעדרים. זה נכון שאין מקום להרבה פינוק כמו שאנחנו מכירים אבל כן יש את הזמן והמחרבים לחקור את הסביבה ולשחק  בחצר אחורית. חצר גדולה ומרווחת מאוד.

המטבח. סיר מבעבע עם מה שיהיה בעתיד כדורי גבינה מיובשים מומלחים. הקורוט.

בילוי לילי ביורט

המסע להרים הוביל אותי לבלות לילה ביורט מספר שש. עם מזג אוויר הפכפך וקור עז מצאתי את עצמי עטופה בשמים בגוונים של כחול, כתום וורוד, בתחושת חופש ופליאה וגם בשמיכה נהדרת שכמעט אימצתי. (בחיי שהבנתי שזה מתנה). פנים היורט היה חמים מהאח הבוער ומזמין עם שטיחי קיר מעוטרים. כשהלילה ירד, המחנה אימץ שקט מהפנט. המיטה הייתה עטופה בשמיכות עבות. הכל רמז לי שהלילה יהיה לי לילה חם ונעים. אבל לא. מפעילי המחנה כבר לא מדליקים את האח כי הם משערים שכולם כבר ישנים מחוממים מתחת לשתי שמיכות עבות. אבל לא אמרו לי שיש שתי שמיכות. התכסיתי רק עם אחת ולא הבנתי למה עדיין אני קפואה. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי את הטעות שלי. אבל רגע, זה לא נגמר בזה. כל כך כאבה לי הבטן בלילה הייתי צריכה לעשות את המסע המפרך מהיורט לשירותי בול קליעה, בגשם, בקור, עם ליווי של כלבי רועים שלא הבינו למה האישה העטופה הזאת עושה הלוך חזור כל כך הרבה פעמים. בסוף הם התייאשו ולא ליוו אותי יותר. כנראה סמכו עלי שאגיע לבד. היתרון של המצב היה שהייתי ערה בשעות הקטנות של הבוקר. לשעות של הדממה. ונשמתי את האוויר המדהים של ההרים. היה שווה את הכפור, את כאב הבטן ואת חוסר השינה.

מחנה היורטים שלנו לרגלי אגם סונג קול. גובה 3,016 מ'

המסע שלי לקירגיזסטן לא נגמר בכתיבת מילים אלו, החוויות והסיפורים שהמדינה הנפלאה הזו סיפרה לי בעיקר ישארו איתי להרבה מאוד זמן . המעשיות על דרך המשי העתיקה, סיפורי הנוודים, ההיסטוריה, המסורת, האירוח וכמובן הנוף נכנסו עמוק ללב שלי.

האנשים של קירגיזסטן, ובפרט הנשים של קירגיזסטן שבו את ליבי. הנשים, חלקן מכוסות מכף רגל עד ראש ורק עיניהן מציצות, חלקן רק הפנים לא מכוסות, וחלקן אמיצות מספיק בשביל להסתובב עם גופיה (אלה יכולות לקבל מבטים לא נעימים או אפילו שמיכה להתכסות במסעדה).

בין אם הן עובדות בשווקים בעיר ובין אם נודדות להרים, הן משדרות עוצמה, פשטות וחריצות. הנתינה, חוש ההומור, וההזמנה לשבת איתן ולהיות איתן יחד, אלה דברים שישארו איתי לנצח נצחים.

אז נכון, לא קפצתי ליעד קרוב, ולא שתיתי קוקטייל על שפת  בריכה מפנקת, אבל הייתי מאוד ברת מזל לחוות ולהתרגש מקום שנראה כאילו עצר מלכת, מקום שתחושת הגאווה נראית בכל זוג עינים ובכל חיוך מזמין.

האנשים של קירגיזסטן, ובפרט הנשים של קירגיזסטן שבו את ליבי

פורטרט של משפחה מארחת שכמובן עשו מעל ומעבר

מפת קירגיזסטן:

—————

שרה לין ברנשטיין. מתגוררת בכרכור. מורה לאנגלית שמצלמת ומטיילת.