הזמן, האל הנצחי הזה השולט בחיינו, לא היה פה תמיד. כחוויה אנושית, ראשית הזמן היא תוצר של הכרת בני האדם במשחקי האור והצל, בתנועת החול והמים, במצגי הירח ובחילופי העונות. הוא התחיל כאשר בני אדם הצליחו למדוד את מחזורי הטבע ולקבוע את החודשים והשבועות, הימים והשעות. ומתברר שזה קרה מזמן, הרבה לפני המצאת הכתב, הרבה לפני ראשית ההיסטוריה. מאז, כך נראה, רק שכללנו את השיטות.
נקודת ההתחלה: התיעוד הקדום ביותר של הזמן
מסע אל אותה נקודת התחלה, אל הפטרונים הקדמונים של לוחות השנה והשעונים שלנו, אל השאמאן שהמציא את הזמן, הציע אלכסנדר מרשק, מומחה לאמנות פרהיסטורית, בספרו המרתק והמהפכני "The Roots of Civilization", שפורסם לפני כשלושה עשורים. מרשק גילה את העדויות הקדומות ביותר בעולם למדידת הזמן: חפצים פרהיסטוריים שעליהם נרשמו הסימנים הקדומים ביותר המתעדים את חילופי העתים. הסימנים המסתוריים שפענח מרשק חרוטים על חפצים שנמצאו באתרים של חברות ציידים שחיו בתקופת הקרח האחרונה, בשלהי תקופת האבן, לפני יותר מעשרים אלף שנה: שורות של חריצים וחורים זעירים, מקובצים בקבוצות, מופיעים על לוחות עצם או על קרניים, המעוטרים לעתים בציורי בעלי חיים. ארכיאולוגים שיערו תחילה כי הסימנים מתעדים את מספר בעלי החיים שנקטלו בעת הציד. אבל מרשק רואה בחוֹרים ובחריצים תיעוד של ירחים וימים.  לוח העצם מבלנשאר. לחורים יש צורה ירחית מובהקת
לוח עצם שהתגלה ליד בלנשאר (Blanchard), בדרום־מערב צרפת, הוא הקדום ביותר בין ממצאים אלה. גילו, כגילם של ציורי המערות הראשונים, כשלושים אלף שנה. מבעד לעדשת המיקרוסקופ אפשר לראות כי לחורים הנקובים בלוח יש צורה ירחית מובהקת: חלקם עגולים לגמרי, אחרים דמויי סהרון, והם מעוצבים בתבנית של ספירלה. מרשק טוען כי בעזרת הצורה הזאת שמר השאמאן שצפה בכוכבים על רציפות התיעוד של מולדי הירח, וכי העיקולים נקבעו כך שיתאימו לסימון של תפניות חשובות במולד. לדבריו, העובדה שסימנים קרובים נראים שונים זה מזה, כאילו נעשה שימוש בכלים שונים לחריטתם, מעידה על תצפית אסטרונומית שנערכה לאורך חודשים ושנים. תגלית זו של מרשק מעידה על קדמותה המופלגת של התרבות האנושית ומחייבת אותנו להרחיב את גבולות התודעה בעשרות אלפי שנים. לא רק באירופה הפרהיסטורית ערכו עמים נטולי כתב תצפיות אסטרונומיות על מנת להתחקות אחר מהלך הזמן. באתר אוהלו שעל שפת הכנרת, יישוב של ציידים־לקטים ודייגים שגילו כ־19 אלף שנה, התגלה לאחרונה שבר של לוח עצם עם חריצים של קווים קצרים ומקבילים. בושמנים, ציידים־לקטים בני זמננו, מסמנים עד היום את מחזורי הירח באמצעות חריצים דומים על גבי עצמות, מקלות וסלעים. הם, כמו עמים ילידים אחרים, מברכים על מולד הירח וחוגגים לכבודו בשירה ובריקודים. הקשר הקמאי הזה בין תצפיות הירח ומדידת הזמן נשמר גם בשפות רבות. צמד המלים יַרֵחַ ויֶרַח, למשל, מציין את תפקידו של הירח כמודד הזמן האוניברסלי הראשון. השנה הנודדת וסוד העיבור
החברות החקלאיות הקדומות למדו להפיק לוחות שנה מתנועותיהם של גרמי השמים. בשחר ההיסטוריה, לפני 5,000 שנה, הוקמו ברחבי מערב אירופה ואגן הים התיכון מֶגָליתים – מבנים העשויים גושי אבן עצומים. המגליתים שימשו פעמים רבות כמכונות עתיקות לחישוב הזמן, שחלקיהן הנעים היו גרמי השמים. במזרח התיכון התגלה עד כה אתר מגליתים אחד בלבד, ברוּג'וּם אל־הירי שברמת הגולן. במקומות אחרים נמצאו מאות אתרים. הידועים ביותר הם מעגלי האבן של סטונהנג' (Stonehenge) באנגליה והמֶנְהירים, עמודי האבן, בקרנאק (Carnac) שבצרפת. המעגלים ושורות סלעי הענק הוקמו על ידי חוזים בכוכבים, שסימנו בגושי האבן את מפנה הקיץ ומועדים אחרים במהלך התנועה השנתי של כדור הארץ מסביב לשמש. היו אלה מקדשים קלנדריים, מבני פולחן שנועדו לקבוע את לוח השנה, ובין מצבות האבן נהגו הקדמונים לחגוג את הטקסים העונתיים ואת הפולחנים הקשורים לחידוש הזמן.
 תבליט בבלי, שנעשה כ-450 שנה לפני שכוהני בבל גילו את "סוד העיבור", מתאר את פולחן השמש ברבים ממקדשי העולם העתיק השתמשו הכוהנים בלוח לבָנה לקביעת העונות. אלא שחוסר ההתאמה בין מחזורי הירח והשמש הוביל אותם למבוי סתום. בחיפושיהם אחר דרך למדוד את העונות בכפולות של מחזורי ירח גילו כוהני בבל, בשנת 423 לפני הספירה, את "סוד העיבור". לוח זה, בקבוצות מחזוריות של 19 שנים, היה מסובך לשימוש יומיומי. בקרב היהודים, ששמרו על לוח הירח, היה העיבור שנים רבות סוד הידוע לסנהדרין בלבד. בעולם המוסלמי, שבו אין נוהגים להוסיף חודשי עיבור למחזורי שנת הלבנה, מתקיימת תופעה המכונה "שנה נודדת", הבאה לידי ביטוי בשינויים במועדים שבהם חלים החגים והעונות. לוח השמש של העולם הנוצרי נולד במקדשי מצרים העתיקה. המצרים ביססו את לוח השנה שלהם על סיריוס, "כוכב הכלב", הכוכב הבהיר ביותר ברקיע, הזורח פעם בשנה בקו ישר עם השמש העולה. הזריחה של סיריוס, המתרחשת בעונת הגאות של הנילוס, אִפשרה להם להימנע מפיתויי הירח ולקבוע לוח חמה. הלוח המצרי, שאורכו 365 ימים, היה מדויק ושימושי יותר מכל לוח אחר בעולם העתיק, ולכן אומץ על ידי יוליוס קיסר. האפיפיור גרגוריוס ה־13 תיקן בשנת 1582 את הסטייה המצטברת של הלוח היוליאני־הפרעוני ויצר את הלוח הגרגוריאני, שבו משתמשים כיום רוב תושבי העולם המערבי. 
שניים במחיר אחד: מצפן כיס ושעון שמש נישא מפרס, מהמאה ה-17
שבוע של כוכבים
בכל רחבי העולם מצאו תרבויות שונות כ־15 שיטות לקבץ את הימים בקבוצות של חמישה עד עשרה. השבוע של שבעת הימים, הנהוג במערב, מקורו באימפריה הרומית. בתחילה הנהיגו הרומאים שבוע של שמונה ימים. היום השמיני, יום המנוחה, היה יום השוק של האיכרים. השינוי במספר ימי השבוע איננו מתועד בצו רשמי, אבל בראשית המאה השלישית לפני הספירה כבר חיו הרומאים בשבוע של שבעה ימים. היסטוריונים משערים שרעיון המנוחה ביום השביעי הגיע אל הרומאים בהשפעת דתות המזרח הקדום. הדת היהודית מצווה "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה" (דברים ה', י"ב־י"ג). מקור המלה שבת הוא במלה הבבלית Sabbattu. סבאטו הוא אחד המועדים המקודשים שבהם נערכו טקסים שמקורם בצפייה בגרמי השמים. ייתכן שהוא קשור למספר שבע, כפי שהוא מופיע בשפות שמיות. הבבלים שמרו על ימים מסוימים – היום השביעי, ה־14, ה־21 וה־28 בחודש – שבהם נאסר על המלך לבצע פעילויות חשובות. ימים אלה נחשבו למועדים המושפעים מכוכב שבתאי הכבד והאטי, המסמל את המגבלות ואת המבחנים העומדים בפני האדם. 
השעון בקתדרלה של שטרסבורג, צרפת, מראה גם את ימי השבוע | צילום: ברוך גיאן
ייתכן שבהשפעת האסטרולוגיה הבבלית האמינו הרומאים שהיום השביעי, יומו של שבתאי (או בשמו הלטיני, סאטוּרן), הוא יום שבו רצוי להימנע מפעילות. לדברי ההיסטור־יון בן המאה השלישית טָקיטוּס, שמרו הרומאים על יום המנוחה "לכבודו של סאטורן, הנמצא בספירה הגבוהה ביותר מכל שבעת הכוכבים השולטים בענייני האדם, ולו הכוח הגדול ביותר". סדר ימי השבוע ושמותיהם, המוכרים לנו מרוב שפות אירופה, באים משבעת כוכבי הלכת האלה: השמש ביום ראשון (Sunday); הירח ביום שני (Monday); מרס (מאדים) ביום שלישי (באנגלית הוא נקרא אמנם Tuesday, אך בשפות אחרות נשמר השם המקורי, למשל Mardi בצרפתית); מרקורי ביום רביעי (באנגלית Wednesday, על שמו של האל הנורדי ווֹדין, בצרפתית Mercredi); יופיטר ביום חמישי (Thursday באנגלית, יומו של האל תוֹר, בצרפתית Jeudi); ונוס (נוגה) ביום שישי (Friday באנגלית, על שמה של אלת הפריון הנורדית פְרֵיאָה, ובצרפתית Vendredi); וסאטורן ביום שבת (Saturday). אחת הסיבות לכך שהנוצרים העבירו את השבת מהיום השביעי (יומו של סאטורן) לראשון (יום השמש) היתה ההשפעה של דת הכוכבים העתיקה על מדידת הזמן של חיי היומיום. בשלהי המאה הרביעית כתב ההיסטוריון הרומאי אַמְיאנוּס מַרְקֶלינוּס: "רבים הם האנשים שאינם מעלים על דעתם להתרחץ או לסעוד או להופיע בציבור לפני שבדקו את מקומו של מרקורי או את מצב הירח. למרבה הפלא, אמונת שווא זאת היא בעיקר נחלתם של החילונים הספקנים". העיקר שייעשו הדברים, כמו שאנו אומרים עד היום, בסימן טוב ובשעה טובה. להחזיר את הצל לאחור
השמש והצל היו כלי המדידה הראשונים של השעות. כבר המצרים השתמשו בשעון צל, כמו שאפשר ללמוד ממתקן שהשתמר מימיו של פרעה תְחוֹתְמֶס השלישי, בערך 1,500 שנה לפני הספירה. מתקנים דומים שימשו כנראה גם את העברים. הנביא ישעיהו, למשל, הבטיח לרפא את המלך חזקיהו על ידי החזרת הצל לאחור עשר מעלות. היוונים, מפתחי הגיאומטריה, הצליחו להכניס שכלולים רבים בשעוני השמש, והרומאים הפכו אותם למכשירים נפוצים: האדריכל הרומי ויטְרוּבִיוּס, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, מפרט 13 סוגים שונים של שעונים כאלה. 
שעון שמש על קשתות הכניסה לבמה המוגבהת של כיפת הסלע | צילום: ברוך גיאן
כמה מאות שנים לאחר שהמציאו את שעוני השמש, השתמשו המצרים הקדומים בשעוני מים למדידת השעות האפלות של הלילה. היוונים השתמשו בשעון מים גם למדידת הזמן בשעות היום. הם העניקו לו את שמו הפיוטי, קְלֶפְסידְרָה, שפירושו גנב מים. הרומאים השתמשו בשעוני השמש לכיול שעוני המים. אבל מאחר שכל השעונים האלה הראו שעות גמישות להפליא – השעה היתה החלק ה־12 של אור היום או של חשכת הלילה, ללא קשר לשינויים החלים באורכם במהלך העונות – לא ידע איש בעולם העתיק את השעה המדויקת. הבעיה לא נפתרה גם לאחר הופעת שעוני החול באירופה והמצאת שעוני האש והקטורת בדרום־מזרח אסיה.
השעונים המכניים הראשונים הופיעו במנזרים של ימי הביניים. בניגוד למִתקנים העתיקים, הם לא עוצבו כדי להראות את הזמן, אלא כדי להשמיע אותו בצלצולי פעמונים. מקור המלה האנגלית clock הוא במלה ההולנדית clocke או, לפי גִרסה שונה, במלה הצרפתית cloche, שפירוש שתיהן פעמון. המנגנון המכני של מכת הפטיש על הפעמון והחידושים הטכנולוגיים שנולדו בעקבותיו שחררו את האדם לראשונה מהתלות במחזורי הטבע, ששימשו את הקדמונים למדידת הזמן. בראשית המאה ה־14 צלצלו הפעמונים במגדלי השעונים לראשונה את השעה המודרנית שלנו והודיעו על הופעתה של יחידת הזמן המשותפת, הקבועה והמדויקת, המלווה אותנו עד היום.  שעון חול צרפתי לשימוש ביתי מאמצע המאה ה-18
למי צלצלו הפעמונים?
הפעמונים בישרו את שלהי ימי הביניים והולדת העת המודרנית – התרבות העירונית המתקיימת מסביב לשעון. מוקד החיים של הערים באירופה היה מגדלי השעונים המפוארים שבכיכר העיר. השעונים הודיעו על השעות החולפות, קבעו את הפעילות היומיומית, השכימו אנשים לעבודה ושלחו אותם לישון. צלצולי הפעמונים הודיעו על זמני התפילות, בישרו ידיעות חשובות, הזעיקו צבאות, הכריזו על תבוסות ועל נצחונות. האמריקאים צלצלו בפעמון של העיר פילדלפיה, פעמון החירות, כדי להכריז על עצמאותם. "עכשיו הם מצלצלים בפעמונים", אמר מדינאי בריטי במאה ה־18 כששמע את הפעמונים מבשרים על המלחמה נגד ספרד, "בקרוב תצלינה אוזניהם". במגדלי השעונים האלה, בראשית העת החדשה, נולדו הדקות והשניות, והזמן החל לרוץ מהר מתמיד. במחצית המאה ה־18 המציא ג'ון הריסון, בנו של נגר מיורקשיר (Yorkshire) שבאנגליה, את השעון הנייד. הדגם שלו עמד במבחן כאשר במהלך מסע של תשעה שבועות לג'מייקה איחר בחמש שניות בלבד. מאז הפכו אנשי המערב, ובעקבותיהם בני העולם כולו כמעט, לאדוני הזמן החולף ולמשרתיו. "מעטות הן המהפכות הגדולות יותר בחיי האדם מאשר מעבר זה מהשעה הארעית לשעה השווה… אך לימים התברר שהאדם השיג את השליטה בחייו במחיר השתעבדות למכונה עריצה", כתב ההיסטוריון דניאל בורסטין בספרו "המגלים". כחלק מתהליך ההתפשטות הקולוניאליסטית הביא השעון הנייד את הזמן המערבי לכל רחבי העולם ובישר את יצירתו של "הכפר הגלובלי". לראשונה הפך הזמן לחוויה משותפת של האנושות. תחושת הזמן הקולקטיבי באה לידי ביטוי מוחשי בחגיגות המילניום, במהלך התצפית הכלל עולמית שערכו רבים מתושבי כדור הארץ, באמצעות מסכי הטלוויזיה, אחר שעת לידתו של האלף החדש. הזמן הוא היצירה האנושית הקושרת בין תרבויות וארצות רחוקות בהווה, מחברת אותנו אל העבר ומובילה אותנו אל העתיד. זה הזמן של ציידי תקופת האבן, הכוהנים של בבל ומצרים, הנזירים, הממציאים והמגלים – שאנו סופרים לאחור ולוקחים איתנו בדרכנו אל הכוכבים. כמו שכתב אפלטון: "היום והלילה, החודשים ותמורות השנים, חוללו את המִספר והעניקו לנו תפישה של הזמן ואת היכולת לתהות על טיבו של היקום… טובה גדולה ממנה לא העניקו האלים לבני התמותה".
|
