תפריט עמוד

קיוטו: המסורת חיה ותוססת

"בעוברי ברחובות העיר הזו בלילה, אני מביט בה כבאדם אהוב. לכל עיר אופי משלה… עיר זו היא כולה אשה". אני מסכים לגמרי עם תיאור זה של אדם שבע טיולים שביקר בקיוטו. קראתי את תיאורו באחד הספרים הרבים שנכתבו על העיר. בנושא זה יש תמימות דעים בין היפנים לבין בני המזרח התיכון או המערב.

קיוטו הגברת מדברת בלשון רכה, לשון מעודנת ובעלת נימוסים. גם הניב המדובר בקיוטו חסר את החספוס הקיים בדיאלקטים אחרים. לגברת קיוטו יש קסם נשי, המתבטא במראה, באופיה כעיר, בשילוב הייחודי שבין ישן לחדש, מסורתי ומודרני ובעיקר, באווירה שהיא משרה על המבקרים בה – יפנים וזרים. הביטוי שממצה זאת עבורנו, הישראלים, הוא: קיוטו היא "ירושלים" של יפן.

שיחק לה מזלה של קיוטו, ובניגוד לערי יפן האחרות, לא ספגה העיר הפצצות מסיביות במהלך מלחמת העולם השנייה. גורלה גם שפר עליה בכל הקשור לאסונות טבע. יחסית לאיזור טוקיו, למשל, לא אירעו בקיוטו התפרצויות וולקניות רבות ורעידות אדמה חזקות. לכן, גם היום אפשר למצוא בחלקי עיר נרחבים בניית עץ מסורתית, בת יותר ממאה שנה. זאת, בעוד ערים יפניות אחרות, דוגמת טוקיו, נגויה או אוסקה, מאופיינות בנוף עירוני משמים ואפור, תוצאת העלייה המטאורית בערך הקרקע.

קיוטו שוכנת בעמק, כשהרי טאמבה (TAMBA) מקיפים אותה ממערב, מצפון וממזרח. שני נהרות זורמים בעמק ומתאחדים לאחד והם: קאמוגאווה (KAMOGAWA) וקאטסוראגאווה (KATSURAGAWA). הרחובות בעיר ניצבים זה לזה, מבנה שהועתק מהעיר הסינית ההיסטורית צ'אנג־אן (CH'ANG-AN), או שיאן (X'IAN) של היום. חלק גדול מהבתים פונה אל גינות יפניות ולא אל הרחוב. בעבר שולמו המיסים לפי השטח שתופס כל מבנה ברחוב, לפיכך בנו בעלי המלאכה והעסקים בעיר בתים צרים וארוכים, כך שעיקר הפעילות רוכזה בעורף ונעלמה מעיני שלטונות המס. גגות הרעפים, המכסים בתים אלה, ייחודיים לקיוטו.

במשך השנה וחצי שחייתי בקיוטו גיליתי אותה לאט לאט. קיוטו היא כמו השפה היפנית, כמו האומנויות היפניות, כמו התרבות כולה: ככל שתעמיק יותר תבין עד כמה אינך יודע, ועד כמה ארוכה הדרך להבנה מעמיקה ויסודית.

עולמה ההיסטורי של קיוטו הוא עולם של מאות בתי עסק קטנים – בעלי מלאכה, אומנים, סוחרים זעירים ואחרים. אלה אנשים פשוטים, שבמשך שנים השתייכו חברתית ומעמדית לשכבות הנמוכות של החברה היפאנית ולמדו, מתוך הכורח לשרוד, איך לחיות בשלווה בתוך שכונה דחוסה, איך להפוך אסון לצעד קדימה ואיך להפוך עוני לאידיאל אסתטי. אנשים, שבמשך שנים דוכאו והושפלו על־ידי בני השכבות הגבוהות יותר, אך שמרו באדיקות רבה על המלאכות המסורתיות, שהועברו מדור לדור, ובכך תרמו לשימורה של תרבות שלמה. גם כיום מתפרנסים חלק מתושבי קיוטו מעיסוקים שפירנסו את אבותיהם ואבות אבותיהם. אולם גאוותם היא לא על הוותק בלבד, אלא בעיקר על איכות וגימור המוצרים, היוצאים תחת ידיהם. איכות ללא פשרות. אלו הם יצרני המניפות, דליי העץ, דברי המתיקה המסורתיים, הסָקֶה, הטופו, בעלי המסעדות, בתי האירוח, הפונדקים ועוד. לכמה מאות מבעלי עסקים אלה יש היסטוריה עסקית עוד מתקופת האֶדוֹ (1600־1868).

אצל עושה הממתקים
בסמטאות וברחובות הצרים של קיוטו אין מקום למדרכות, אך פס האספלט של הרחוב מסתיים בפס אבן היוצר מדרגה קטנה. כשעולים על מדרגה זו, מגיעים אל בית מגורים או חנות התוחמים את הרחוב. על הנורן (וילון המכסה חלקית את גובה הפתח ויש בו שסע אחד או יותר), התלוי על מוט במבוק, כתוב שם בית העסק. כאשר תלוי הנורן בחוץ סימן שבית העסק פתוח לקהל. עם סיום הפעילות, מוריד בעל הבית את הנורן ומכניס אותו פנימה – שיטה פשוטה, שנועדה לסמן ללקוחות שהעסק סגור.
מאחורי הנורן נמצאת דלת הזזה מעץ הדומה לסורג. לא פעם ניתן לראות משני צידי הפתח עציצים קטנים או פיסת גינה מטופחת להפליא בגודל המתאים לבית בובות. חותם את הכניסה גגון קטן עשוי קליפות עץ ארז דחוסות או רעפי קרמיקה מעוגלים.

מרואה הוא יצרן דברי מתיקה יפניים מסורתיים, שאינם דומים כלל לשוקולד או כל ממתק מערבי אחר. המרכיבים הדומיננטיים כאן הם האורז והשעועית, מחמשת חומרי המזון הבסיסיים (המכונים GOKOKU). לחיך המערבי שעועית לא נתפסת בדיוק כממתק מעודן, אבל לפני שהכרנו את מחוזות הסושי, לא דמיינו שאפשר לאכול דג לא מבושל. לאחר הצגה רשמית והחלפת כרטיסי ביקור, התחלנו לשוחח בנושא דברי מתיקה. במהלך השיחה הוגשו דוגמאות, כולל תה יפאני ירוק ומריר. את השעועית, הסביר מרואה, מבשלים עם סוכר וחומר מרכך טבעי ומוסיפים קצת רוטב סויה לקבלת גוון כהה יותר. אם רוצים להשיג ממרח חלק, מועכים את השעועית המבושלת במסננת עדינה והקליפות נשארות בחוץ. הממרח הזה משמש כמילוי או ציפוי תופינים למיניהם. הכנת דברי המתיקה הללו תלויה לחלוטין בעונות השנה. בקיוטו ניתן להשיג עוגיות, שצורתן כפרח עץ הדובדבן, רק באביב. הגישו לי גוש שעועית מתוקה בצבע אדמדם, עטוף בעלה כבוש של עץ הדובדבן. הטעם היה קצת מוזר, והתה הירקרק והמריר היווה ניגוד נעים למתיקות.

מרואה הוא דור שלישי ליצרני ממתקים יפניים. הוא למד את המקצוע מאביו, אולם 20 שנה עברו עד שהצליח להוציא תחת ידיו מוצרים באיכות שייצר אביו. היפנים קוראים לזה AKINDO NI KEIZU NASHI. משמעותה המילולית של האִמרה היא שלבעל מלאכה אין שושלת משפחתית, והכוונה שבן אינו יכול להיבנות רק מהמוניטין של אביו, עליו לעמול קשה כדי לזכות במוניטין משלו.

ביקור בשווקים

מרואה מתמחה בייצור ארבעה־חמישה סוגי דברי מתיקה בלבד. זה אינו מפתיע. נושא ההתמחויות נפוץ מאוד ביפן, ומי שיבקר בשוק המזון הססגוני של קיוטו (המכונה NISHIKI) יגלה דוכנים המוכרים מוצר אחד בלבד. בדוכן אחד יש רק צלופחים, באחר ביצים, בשלישי דגי מים מתוקים וברביעי דגי ים מלוח. הכל לפי האמרה: MOCHI WA MOCHIYA – "השאירו את הכנת עוגות האורז לחנות המתמחה בכך".

שוק המזון הוא רחוב צר, שאורכו 400 מטרים, בין הרחובות טראמאצ'י (TERAMACHI) וטאקאקורה (TAKAKURA), בו מסודרים עשרות דוכנים בצפיפות יפנית טיפוסית. שיא הפעילות היא בסביבות שלוש אחר הצהריים, ובדוכנים ניתן למצוא רבים מהפריטים המרכיבים ארוחה יפנית. לכל אחד מהסוחרים יש חוג לקוחות קבוע. אנשים באים לקנות סחורה באותו דוכן בו קנתה הסבתא שלהם, או אפילו אמא של סבתא שלהם. אין סיבה להחליף חנות, משום שיחסי האמון והידידות בין הסוחר ללקוח, שווים הרבה יותר מהחיסכון הכספי בעלות המוצר. ברחבי השוק מהדהדות קריאות כמו IRASSHAI, "ברוכים הבאים", או OISHII YO, "ממש טעים".

שוק ענק בהיקפו, אך צפוף לא פחות, הוא השוק הסיטונאי של קיוטו. גם בו יש חלוקה להתמחויות, אך בהיקפים גדולים יותר. פירות נמכרים בשיטת המכירה הפומבית. על גבי סרט נע, בצורת עיגול, מונחים ארגזי הפרי, ועל כל ארגז מונח שלט, המציין את מקום גידול הפרי ושם המגדל. הקניינים עומדים בחצי גורן, מול הכרוז, ומסמנים מחירים. הזוכה מקבל את השלט, ושולח משאית לאסוף את הסחורה.

באיזור הדגים שיטת המכירה שונה. שורות שורות מונחים דגי טונה קפואים, בגדלים שבין עשרות למאות קילוגרמים. בכל דג פתח בגודל אגרוף סמוך לזנב. הקונים עוברים על פני הדגים, מביטים, תוחבים אצבע לשלוף חתיכה מבשר הדג, ממששים, מריחים ומחליטים אם לקנות. בשוק זה מתרחשת עיקר הפעילות בין שלוש לשש בבוקר, והסחורות הנרכשות מובלות על ידי המוכר על גבי ריקשות בעלות מנועים חשמליים, כדי למנוע רעש וזיהום, לרכבו של הקונה ומועמסות עליו.

לא כל תושבי קיוטו קונים בשווקים הפתוחים. בכל שכונה יש רחוב אחד או יותר, בהם מרוכזות רוב החנויות. שם ניתן למצוא יצרני ממתקים וטופו, ירקנים, חנות משקאות, כמה מסעדות ובית מרחץ ציבורי. לפני ארוחת הערב נראות עשרות עקרות בית מטיילות בין החנויות, עורכות את מסע הקניות היומי. התושבים אוהבים לאכול מזון טרי, ולכן לא קונים, בדרך כלל, לשבוע מראש.

ארוחת קאיסקי במסעדת נאקאמורה-רו, שנחשבת למסעדה הוותיקה ביותר ביפן
כל החושים משתתפים בארוחה
עקרות הבית של קיוטו אומנם קונות מדי יום את המצרכים בחנויות השכונתיות, אולם אלה לא תמיד הופכים בבתים למה שמכונה ביפאנית קיו ריו (KYO RYO) או "תבשילי קיוטו". במשך מאות שנים של הכנת מנות מזון איכותיות, התפתח בקיוטו מטבח מיוחד. מטבח המעריך את טעמו הטבעי של מזון, האיכותי ביותר שניתן להשיג, תוך שימוש מינימלי בתבלינים. קיוטו היא מקום הולדת ארוחות הקאיסקי (KAISEKI).בארוחת קאיסקי מקפידים לערב את חוש הריח, הראייה, השמיעה והמישוש עם חוש הטעם. יש הקפדה יתירה על הגשה אסתטית ברמה אמנותית בכלי אוכל, שאיכותם וערכם חסרי מחיר, ומאמץ רב מושקע ביצירת אווירה נכונה בחלל בו אוכלים. ארוחה טיפוסית כזו כוללת שבע מנות של אוכל, בהתאמה לעונת השנה. התיבול הוא עדין ביותר, כדי שיוכל הסועד להעריך את איכותו המקורית של המזון המוגש.

מסעדת קאיסקי ותיקה ביותר שוכנת ברובע גִיוֹן, סמוך לשער האבן של מקדש יאסאקה (YASAKA). קוראים לה נאקאמורה־רו (NAKAMURA-RO) ומספרים כי היא המסעדה הוותיקה ביותר ביפן. בית תה ישן, בן חדר אחד, ששימש את אנשי המאות שעברו, עדיין עומד על תילו, ובעליו הוא הדור ה-12 שמפעיל את המקום. אם יש עסק הזכאי להחזיק בתואר הנכסף שיניסה (SHINISE) – ישן נושן – זה המקום. כדי לקבל את התואר, צריך שהמקום ינוהל על ידי שלושה דורות לפחות של אותה משפחה, העוסקים באותה פרנסה. כמו לפני מאה שנה אפשר גם כיום להזמין פה ארוחת ארבע: כוס תה ירוק עם מנת טופו ברוטב מיסו (המכונה DENGAKU TOFU). בגלל מספר האורחים הרב, נבנו כאן לפני כמאה שנים לצד בית התה הישן פונדק ומסעדה נוספים. בחדרים אלה נהגו להיפגש ולהסתודד מושלי מחוזות ואנשי השכבה הגבוהה, כדי לתכנן מהפכות ולכונן בריתות. מספרים כי באחד החדרים התגורר בעבר אחיו של הקיסר מיג'י.

אם נפנה לכיוון הארמון הקיסרי הישן, לרחוב אבוראנוקוג'י (ABURANOKOJI) נגיע לחנות הטופו של משפחת איריאמה (IRIYAMA). הטופו, כמו דברים רבים ביפן, הוא יבוא מסין. בגלל היותו מזון עתיר חלבון, הפך לחלק מתפריט הנזירים. כדרכם בקודש, אימצו היפנים את הטופו, שכללו אותו והפכו אותו לאחד ממוצרי המזון הבסיסיים בתפריט שלהם. בקיוטו מוכרים סוגים רבים של טופו: רגיל, מטוגן, צלוי, במרקם משי ועוד. "הטופו שלנו אינו יפה מראה", אומרת גברת איריאמה, תוך שהיא מנפנפת במניפה ללבות את אש הגחלים הלוחשות מתחת לטופו הצלוי, "אנחנו דור תשיעי במקום, ואבותי היו ספקי חצר הקיסר בתחילת המאה ה־19". לגברת איריאמה לוקח הרבה מאוד זמן להכין את הטופו, משום שהיא מסרבת להכניס מכונות לתהליך היצור. שני סירי ענק מחוממים בכיריים המוסקות בעץ משמשים לבישול פולי הסויה. רצפת האבן כבר שקעה במספר מקומות והכיריים עשויות חימר, אך כאן לא יעברו לבטון ונירוסטה. לדבריה, אין תחליף לטעמו המיוחד של הטופו, המושג בתהליך עבודה ידני זה.

מסע אל העבר

כדי להבין את קיוטו של היום, ולהבהיר מדוע יש בה רוב של סוחרים, אומנים ואנשי מלאכה, לא מספיק לסייר ברחובותיה ובשווקיה, אלא יש לצאת למסע היסטורי קצר. ממצאים ארכיאולוגיים מראים כי בני אדם חיו באיזור העיר עוד בתקופת ג'ומון ((10,000 שנה לפני הספירה עד 300 לפני הספירה) ומתקופת יאיוי (300 שנה לפני הספירה עד 300 לספירה). ממצאים מאוחרים יותר מראים כי העיר יושבה על ידי בני האטה (HATA), שהגיעו מקוריאה וסין  במאה השישית והתמחו באריגת משי וממסחר באריגים אלה.

רק בשנת 794 לספירה הפך הקיסר קאנמו (KANMU) את קיוטו לבירה הרשמית של יפאן וקרא לה היאן־קיו (HEIAN-KYO) – בירה של שלום. אלא שבמרבית שנותיה כעירו של הקיסר וכמרכז הכוח הפוליטי ביפאן, היה השלום מקיוטו והלאה. 391 השנים (794־1185) של התקופה ההיסטורית המכונה היאן, הנחשבים לתור הזהב של התרבות היפאנית, התאפיינו בשקט יחסי, ובמהלכן נוצרו יצירות אמנותיות וספרותיות ממדרגה ראשונה. אלא שבאותן שנים חיה המשפחה הקיסרית חיי מותרות בארמון, והזניחה את הניהול המעשי של ענייני המדינה. בעקבות כך פרצו מאבקי כוח אזוריים בין משפחות שונות. משפחת פוג'יווארה (FUJIWARA) הפכה למשפחה בעלת הכוח הרב ביותר, לאחר שבניה נישאו לבני משפחת הקיסר.

מאבקי הכוח הללו לא הטיבו עם התושבים, שהפכו לכלי משחק בידי השליטים או האנשים החזקים, והמלחמות החוזרות והנשנות הרסו שכונות ובתים. כדי להתגבר על הנזקים התארגנו במאה ה־12 תושבי העיר בקבוצות על בסיס שכונתי מקומי, ועזרו זה לזה לבנות ולשקם. חיי המותרות של משפחת הקיסר שיפרו, עם זאת, את מראה פניה של העיר והותירו בה את חותמם. אומנים ובעלי מלאכה מכל הארץ נקראו לקיוטו כדי לבנות, ולייצר מוצרים שונים עבור הקיסר. בעקבותיהם הגיעו סוחרים שונים, שמיהרו לנצל את ההזדמנות ולספק לעיר הגדלה את הסחורות הדרושות.

תור הזהב התרבותי היה קצר ימים ואחריו עברה העיר תקופה של חוסר יציבות ומאבקים פוליטיים, מלחמות תכופות ואסונות טבע. התושבים, שהסתגלו לכך כי הדבר הקבוע ביותר בחייהם הוא השינוי, השתדלו במאמץ שכונתי משותף להמשיך, ככל שניתן, לחיות חיים תקינים. באחד ממאבקי הכח הללו, כשזכה נִינָאמוֹטוֹ־נוֹ־יוֹרִימוֹטוֹ במשרת השוגון, הוא העביר את משכנו לעיר קאמאקוּרָה, בהשאירו את תושבי קיוטו ללקק את פצעי המלחמה.

באותה תקופה החלו להיבנות ריכוזים של בעלי מלאכה, סוחרים ואומנים, ואלה הפכו לגילדות מקצועיות בשלהי המאה ה־12, כשהגיע הזן בודהיזם מסין. מקדשי זן הוקמו בעיר, ובהדרגה נוצרו יחסים מיוחדים בין האיגודים המקצועיים לבין המקדשים, השונים, שמעמדם התחזק והלך. הסוחרים קיימו ירידים במועדים קבועים בחצרות המקדשים, ובתמורה שלמו מיסים מיוחדים. המקדשים פרסו את חסותם על האיגודים והעניקו להם הגנה מפני התנכלויות לורדים מקומיים ונציגי השוגון. במקביל אימצו השוגון ומעמד הסמוראים את פילוסופיית הזן, ותרמו לקשר רצוף עם סין, שפירושו היה יבוא ידע נוסף ופיתוח מסחר ער. החוסן הכלכלי, ההתאגדויות המקצועיות והברית עם המקדשים, הם שהקלו על התושבים לעבור את השנים הבאות, שאופיינו במלחמת אזרחים עקובה מדם בין לורדים מקומיים.

במאה ה־14 שלטה שושלת השוגון אשיקגה (ASHIKAGA), שהיו אנשי זן אדוקים. תקופה זו הצטיינה בפריחת אומנויות, כגון קליגרפיה, ציור וטקסי תה בחסות משפחת השוגון. בין השאר נבנה ב־1397 אחד המקדשים המפורסמים בקיוטו היום, המקדש המוזהב קינקאקוג'י (KINKAKUJI). אלא שפריחה אומנותית זו לוותה במאבקי כוח מרים במיוחד. באמצע המאה ה־15 הגיע מצב העניינים במדינה לרמת שפל כזו, שהשוגון לבית אשיקגה, יושימסה, התייאש ופרש מניהול שוטף של המדינה. הוא הסתגר במקדש גינקאקוג'י (GINKAKUJI), כפילו המוכסף של המקדש המוזהב, השוכן למרגלות הגבעות המזרחיות של קיוטו. תחת חסותו התפתחה תת־תרבות, המכונה היגאשייאמה־בונקה (HIGASHIYAMA-BUNKA), תרבות הגבעות המזרחיות.

פסטיבל התקופות. הצועדים לבושים לפי מיטב האופנה של המאות הקודמות, מכל המעמדות ותחומי החיים | צילום: Feitclub, GNU FDL


כוחם של הסוחרים

בין המאות ה־14 וה־16 (1333־1568 MUROMACHI) התפתחה "דרך התה" וביטויה המוכר לנו כיום – טקס התה. עקרונות הזן כמו פשטות, עידון ואיפוק באו לידי ביטוי בכל האביזרים הדרושים לקיום טקס זה: החל מהנגרים, שיצרו את חדר התה, דרך לבוש האורח והמארח, כלי הקרמיקה, כלי הקיבול למים, הקומקומים, האגרטלים לסידור הפרחים, וכלה בגן היפני. כמו כל התפתחות אומנותית תרבותית בקיוטו, לוותה גם התפתחות זו במאבק כוח אלים – מלחמת אונין (ONIN), הידועה לשמצה, שנמשכה עשר שנים. מלחמה זו הרסה את קיוטו כמעט לחלוטין, במהלכה הגיעו הצדדים לידי פשיטת רגל כמעט מוחלטת. לפי המסורת היה המצב כל כך גרוע, עד כי הקיסר נאלץ למכור עבודות קליגרפיה, כדי לממן את עלות משפחתו.

עד לסוף המאה ה־16 לא נטה אף שוגון לשקם את הריסות המלחמות הרבות שעברו על קיוטו. טוֹיוֹטוֹמִי היִדיוֹשִי היה הראשון שהכיר בחשיבות שיקומם של מקדשים ובתי מגורים. לשם כך גייס את שכבת הסוחרים, ובתקופתו נבנו מחדש עשרות מקדשים שנשרפו במלחמות. הוא גם היה השוגון היחיד שבנה סביב העיר חומה (1591).

פרויקט בנייה עצום זה חיזק את סוחרי קיוטו וביצר את מעמדם הכלכלי והחברתי. בהדרגה יצרו הסוחרים לעצמם תרבות פנאי, ותרמו ליצירת מה שמכונה ביפאנית "העולם הצף", עולם הבילוי, המופיע על הדפסי עץ רבים. מוצרי מותרות, שהיו בעבר נחלת השכבות העליונות בלבד, הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם. הם העסיקו נגרי צמרת בבניית בתיהם, ואורגים מפורסמים בהכנת מלבושים מפוארים. הם תרמו לפיתוח אמנויות ואומנויות שונות, כמו הציור, הקליגרפיה, תעשיית הנייר, הקרמיקה והגינון.

טויוטומי הידיושי הוא אחת הדמויות המופיעות בפסטיבל התקופות – ג'ידאי מאטסורי (JIDAI MATSURI), הנערך כיום מדי שנה בקיוטו. זהו אחד מהפסטיבלים הנערכים בעיר, ששלושת הידועים שבהם הם פסטיבלי אאוי (AOI), גיאון (GION) וג'ידה (JIDA), המושכים צופים מכל האיזור. הוותיק בין הפסטיבלים הוא אאוי, עליו מספרים שהוא נערך באופן רצוף, החל מהמאה השישית לספירה. אבל פסטיבל התקופות, לדעתי, הוא המעניין מכולם. בפסטיבל זה מוצגות דמויות היסטוריות שונות, החל מהמאה השמינית וכלה במאה ה־20. תהלוכה ארוכה מתקיימת מדי שנה ב־22 באוקטובר, ובה צועדים בסך יפנים, הלבושים לפי מיטב האופנה של המאות הקודמות מכל המעמדות ותחומי החיים: איכרים, לוחמים, פרשים, נסיכים, סמוראים ונסיכות. כשצפיתי בתהלוכה זו, נדמה היה לי שאני לוקח חלק בהיסטורית קיוטו ויפן כולה.

כ־2,000 איש משתתפים בתהלוכה, רובם סטודנטים, שזו דרכם להרוויח כמה מעות. התהלוכה מתחילה מהארמון הקיסרי הישן ומסתיימת במקדש היאן, שם עוברים כולם מתחת לשער הכתום, המוצב בכניסה למקדשי השינטו ביפאן. שערו של מקדש היאן הוא הגדול מסוגו ביפן, ושני עמודיו הענקיים נטועים משני צידי כביש דו־מסלולי, העובר מתחתיו. לצד תהלוכת התקופות זורמים מתחת לשער גם כלי רכב מודרניים. זוהי עוד תקופה, המאה ה־20. זרימת המכוניות מתחת לשער, המהווה סמל היסטורי עתיק יומין, זרימת הקידמה בצל המסורת, משקפת את קיוטו של היום.


תהפוכות ומהפכות

עליית מעמדם ובעיקר כוחם של הסוחרים הדאיג מאוד את השוגונים, ששלטו במחצית השנייה של תקופת אדו, והם הוציאו קובץ תקנות חדש. התקנות התייחסו לחיי היומיום של הסוחרים, האומנים ופשוטי העם וירדו לפרטים הקטנים. בין השאר הם הגבילו כל ביטוי חיצוני של עושר בקרב מעמדות אלה. על הסוחרים נאסר, למשל, למכור "כל פריט או חפץ, שתכליתו לפאר אדם בציבור". האיכרים הוגבלו עוד יותר, ונקבעה שעת יקיצתם כל בוקר, נאסר עליהם לקנות תה או סקה ואפילו לעשן. אלא שהתקנות הללו לא מנעו מהסוחרים להמשיך לצבור כוח כלכלי. לאחר כל אסון, שחייב בנייה מחודשת, הגדילו הללו את בתיהם ופלשו קדימה לכיוון הרחוב, נוגסים ממנו עוד פיסה. בהדרגה נעשו רחובות מסוימים צרים כל כך, שרוחבם כמעט כרוחב מכונית.

המבנה החברתי חייב שיתוף פעולה בין כל המעמדות. בעלי העסקים היו תלויים בכוח העבודה של פשוטי העם, וקשרו אותם אליהם בכך שסיפקו להם לא רק תעסוקה, אלא גם מגורים. מבני המגורים לפועלים הוקמו מאחורי בתי המעסיקים ולא בחזית. הדים לתלות הדדית כזו ניתן עדיין למצוא היום במקומות מסוימים בעיר.השגשוג והשפע הכלכלי נמשכו עד שנת 1788, אז ידעה קיוטו את אחד האסונות החמורים ביותר בתולדותיה. היתה זו שריפת טנמי (TENMEI), שהשתוללה באין מפריע כשלושה ימים תמימים. הסיבה העיקרית לאסון היתה רוח מזרחית חזקה – יוצאת דופן מאוד בקיוטו השוכנת בעמק – שליבתה שריפה מקומית והפכה אותה לשריפת ענק. 138,000 בתים ו־900 מקדשים התכלו בסופה. שוב צריך היה לבנות את העיר מחדש.

במשך כל תקופת האדו היתה יפאן מבודדת ולא ניהלה מסחר עם המדינות השכנות. היתה זו תקופה של שלום, והסמוראים היו מובטלים מעיסוקם המרכזי – לחימה. בשלהי המאה ה־18 היה מצבם הכלכלי של אנשי חצר השוגון והסמוראים בכי רע, והם נאלצו ללוות כספים, כדי לקיים את רמת החיים הגבוהה לה הורגלו. סוחרי קיוטו היו אלה שהילוו להם כספים, והדבר הגביר כמובן את כוחם.

בשנת 1780 החלה תקופת רעב קשה, שנמשכה מספר שנים. תנאי המחייה הקשים ותפקודו הלקוי של השלטון יצקו את היסודות להפיכה עתידית, שמטרתה היתה מיגור שלטון השוגונים והחזרת הקיסר לעמדת הכוח. עם הגעת ספינותיו של האדמירל פרי האמריקאי, בשנת 1853, היתה יפאן בשלה לשינוי: דרישתו של האדמירל לפתוח את שערי המדינה למסחר, נפלה על אוזניים קשובות.

בשנת 1864, במהלך אחד הנסיונות להפיל את השוגון, פרצה בקיוטו שריפה גדולה נוספת, שכילתה חלקים נרחבים מהעיר. רק ב־1868 ויתר השוגון, על שלטונו, וסמכויות השלטון נמסרו לקיסר מיג'י והארץ רגעה. על תושבי קיוטו נחתה אז המכה הכואבת – ההחלטה להעביר את משכן הקיסר לטוקיו. הסיבה שהעניקה להם את הכוח לעבור שנים של מלחמות, אסונות, הרס ובנייה מחדש, נלקחה מהם. אווירת נכאים ירדה על העיר למשך שנים מספר.

קשרי הסחר עם המערב תרמו רבות לעיצוב המלאכה, התעשייה והאומנויות השונות בקיוטו וביפאן כולה. בשנת 1894 נחפרה תעלת מים בין אגם ביווה (BIWA) במזרח לבין קיוטו. מפל מים מלאכותי אִפשר הקמת תחנת כוח לייצור חשמל, ובקיוטו יצאה לדרך החשמלית הראשונה ביפן. באותה שנה מלאו 1,100 שנים להפיכת קיוטו לבירה. לרגל האירוע נבנה בה מקדש היאן, שהוא העתק מוקטן של הארמון הקיסרי. הביטול הסופי של שיטת המעמדות ביפן אִפשר לתושבי קיוטו לבחור לעצמם את מסלול חייהם כרצונם, וחיי המסחר, המלאכה, התרבות והבילוי חזרו לצעוד קדימה.

עם הצטרפות יפן למלחמת העולם השנייה ספגה קיוטו מכה נוספת. רבים מתושביה גויסו לצבא ונהרגו במלחמה. פרנסי העיר, שלא ידעו כי בעלות הברית לא התכוונו להפציץ את קיוטו, ציוו להרוס כ־18,000 חנויות ובתי עסק, כדי להרחיב את הרחובות הצרים, וליצור בכך מחסום בפני התפשטותן של שריפות. למרות שקיוטו לא הופצצה, היא סבלה, כמו ערי יפאן האחרות, מהמלחמה הממושכת ומתוצאותיה של התבוסה. ביפאן של 1945 לא ניתן היה להשיג חומרי גלם לייצור. מוצרים אמריקאים חדרו בהדרגה לשוק, והביקושים למוצרים מסורתיים פחתו, ולפיכך גם הייצור. בעלי מלאכה רבים נאלצו להסב את מקצועם.


סתיו בקיוטו. הגנים נצבעים בצבעי שלכת מרהיבים | צילום: Joi / flickr

כל עונה והיופי שלה

השינויים והתהפוכות לא פגמו במסורת. הקשר עם הטבע, למשל, עדיין קיים וחי. עם בוא האביב לקיוטו יוצאים התושבים לקדם את הלבלוב הראשון של עצי השזיף במקדש קיטאנו. עם פריחת עצי הדובדבן הם יוצאים בהמוניהם לטייל לאורך שביל הפילוסופים או לאיזור אראשיאמה (ARASHIYAMA) מצוידים במזון ובשתייה ועורכים פיקניקים. בקיץ הם יוצאים להקשיב לשירת הציקדות ולחזות בנתיבי האור של הגחליליות בלילה. בסתיו הם מתקהלים במקדש טופוקוג'י (TOFOKOJI), כדי לחזות בצבעי הארגמן המרהיבים של עצי המייפל היפניים. גם לחורף איכות משלו: אין כמו השקט הקר של מקדש מבודד, בשיפוליו של הר, בבוקר חורפי מושלג.

אחד המקומות המופלאים לראות את התמורות של עונות השנה הוא המקדש המצופה זהב קינקאקוג'י, הממוקם בצפון מערב העיר. המבנה המרכזי והמוזהב משקיף על בריכה ובה מספר איים קטנטנים. השתקפות המבנה המוזהב במים מרגשת כל פעם מחדש. כל שנה, מדי סתיו, הגן מאדים ומעניק גוון נוסף לזהוב המקדש.

עונות השנה משפיעות גם על המאכלים, הלבוש והאווירה. הן מביאות עמן גם פסטיבלים. בחודש דצמבר של כל שנה אזרחית מתחילות בקיוטו ההכנות לראש השנה. ברובע גִיוֹן, ב־31 בדצמבר, יוצאות הגיישות המתלמדות אל בתי המורות שלהן למחול, ומביאות להן עוגות אורז במתנה. בתמורה הן מקבלות מניפות, המשמשות אותן או בחיי היומיום או במהלך ריקוד. מי שיגיע לרובע זה באותו היום, יפגוש בנערות צעירות אלה, לבושות קימונו ססגוני, שיערן עשוי בדקדקנות, לרגליהן כפכפי עץ מסורתיים (GETA), כשהן טופפות בצעדים קטנים בסמטאות.

ביום בו מגיעות הגיישות אל מורותיהן מתחילים תושבי קיוטו בסדרת נקיונות לקראת השנה החדשה, ששיאה בניקוי מקדשי הונגאנג'י (HONGANJI) המזרחי והמערבי, הסמוכים לתחנת הרכבת של קיוטו. אחד המנהגים שאהבתי במיוחד היה ההכנה המסורתית של עוגות עשויות אורז, הנערכת יומיים או שלושה לפני הראשון בינואר כל שנה. את העוגות מכינים מזן אורז מיוחד, הנקרא מוצ'י גומה
(MOCHI GOME), אותו שוטפים היטב ומשרים במשך לילה שלם. לאחר מכן מאדים אותו בתבנית עץ מצופה בד כותנה. תחתית התבנית מחוררת למעבר האדים, והאידוי נמשך כ־20 דקות. מנת האורז בתבנית מתאימה לגודלו של מכתש הפעור בתוך אבן גרניט גדולה וכבדה. האבן נשטפת ומונחת במרכז החדר.

נכחתי באחד הטקסים הללו. באמצעות מקלות מעכו שלושה גברים את האורז, עד שהפך לעיסה דביקה. אז הוחלפו אלה בשני גברים אחרים, שאחזו בידיהם פטישי עץ כבדים. אדם שלישי עמד בצד, לצד קערת מים. מחזיקי הפטישים היכו בעיסת האורז, תוך קריאות קצובות של הקהל. בין מכה למכה, היה האדם השלישי שולח יד זריזה והופך את העיסה. הדפיקות הפכו מהירות יותר ויותר, והאדם השלישי השליך מדי פעם קצת מים על העיסה, כדי שהפטישים לא יידבקו אליה. הוא גם זה שהחליט מתי העיסה מוכנה. ברגע בו קיבל את ההחלטה, הופיע גבר נוסף ובידו מגש מרוח בקמח. העיסה הונחה אחר כבוד על המגש, והועברה לטיפולן הנמרץ של הנשים בחדר הסמוך.

הנשים קרעו מהעיסה חתיכות, ויצרו מהן עוגות קטנות ועגולות. את עוגות האורז לא אופים, אלא מניחים אותן לייבוש על גבי משטחי במבו. תוך שעות ספורות הן מתקשות. כדי לאכול אותן, יש להרתיחן כמה דקות במרק או לחממן בתנור.

לעוגות אלו גם תפקיד פולחני. מניחים אותן בבתים מול המקדשים הביתיים בזוגות, וגם במקדשים גדולים הן משמשות כמנחה. אולם במקדש דייגו, בדרום מזרח קיוטו, משמשות העוגות הללו למטרה שונה. כמה חודשים לאחר ראש השנה נערך במקום פסטיבל של הרמת עוגות אורז, מוצ'י־אגה (MOCHI-AGE). מטרת המתחרים, המגיעים מהקהל הגודש את המקום, להרים את העוגות (הגברים מרימים עוגות במשקל 150 קילוגרם, הנשים – במשקל 90 קילוגרם), המונחות על מגש עץ עבה ולהחזיקן באוויר כמה זמן שניתן. שני כוהני שינטו בלבוש מסורתי משמשים כשופטים בתחרות. הפרס הוא העוגות עצמן, הנחתכות לפיסות קטנות ומחולקות בין כל תושבי השכונה, בה מתגורר המנצח. האמונה היא שאכילתן מביאה מזל טוב.

ביום ה־31 בדצמבר, לקראת חצות, מתאספים תושבי העיר במקדש צ'יאון־אין (CHION-IN), כדי לשמוע את קול הפעמונים. במקדש זה נמצא הפעמון הגדול ביותר ביפן (משקלו כ־75 טון), ומצלצלים בו 108 פעמים – הצלצול האחרון בחצות. היפאנים מאמינים כי 108 הוא מספר החטאים שחוטא האדם בשנה, וכל מכה בפעמון אמורה לכפר על חטא. כך יכול אדם להתחיל שנה, כשהוא נקי מחטאים. בפעמון מכים בעזרת גזע עץ עבה, התלוי על חבל בצורה אופקית. לפעמון צליל עמוק ומלא הוד, ויש המאמינים כי גם הנשמות בגן העדן ובגיהנום מסוגלות לשמוע אותו.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.