קיבוצים עירוניים

ארבע אחר הצהריים. חברי הקיבוץ העירוני תמוז חוזרים מעמל יום העבודה ונפגשים על הדשא. לאט־לאט המעגל מתרחב. המבוגרים משתרעים על הדשא, מחליפים דעות על דא ועל הא, מדסקסים את "המצב". הילדים הרבים שמתרוצצים מסביב מתעניינים דווקא במזרן קפיצים ישן שמישהו סחב מהבית. כמה אמהות מנענעות עגלות עם עוללים, ובין כל אלה מתרוצץ כלבלב מדובלל אחד. אמנם אין בנמצא ריח זבל, ניחוח חציר וגעיית פרה ברפת, אבל אווירה מיוחדת של שיתוף וחופש יש ויש. השיכונים של בית שמש הישנה, שכמעט סוגרים על תמוז, הם התזכורת היחידה לכך שהסצנה הקיבוצית הזו מתרחשת בלב עיר.
בתמוז מודעים לניגוד בין השכונה שלהם לשיכונים שליד, המאוכלסים ברובם במשפחות קשות יום. "זה לא פשוט", אומר חבר הקיבוץ חנן כהן (42), "אך בדיוק לשם כך אנחנו כאן, כדי להוביל רעיונות חברתיים. הקבוצה שלנו איננה גוף פוליטי, אבל יש לנו השפעה".
הקיבוץ העירוני תמוז שבבית שמש נוסד בשנת 1987. בתחילה התגוררו חבריו בדירות שיכון בעיר ובהמשך בנו לעצמם שכונה משלהם, שתוכננה על ידי האדריכל רם כרמי. המתחם, הבנוי במעין חצי עיגול סביב כר דשא קטן, כולל שני בניינים מרכזיים ובהם 16 דירות שבהן מתגוררים החברים. המבנה המרכזי משמש לצורכי הקהילה, בכלל זה אספות חברים וארוחות ליל שבת. שש דירות נוספות השייכות לקהילת תמוז נמכרו לתושבי בית שמש שאינם חברים בקהילה אך חפצו להתגורר בסמוך לה. חדר הכביסה משותף ולצדו מתקיים מדי פעם שוק מציאות של בגדים ומשחקים משומשים.
כבקיבוצים עירוניים אחרים, המשכורות של חברי תמוז מנותבות לחשבון משותף, "על פי הרוח התמוזית של שיתוף, שוויון, דיאלוג וחיים יהודיים", מסביר כהן, בן קיבוץ משמר הנגב. הוא מצביע על שלט עם שם של רחוב, הקבוע בקיר אחד הבתים בתמוז, ואומר: "זו בדיוק התמצית של קיבוץ עירוני, אין דבר כזה בשום קיבוץ כפרי".

כעוף החול
ימיו של רעיון הקיבוץ העירוני כימי היישוב בארץ ישראל. מדובר בקהילה המוגדרת אגודה שיתופית, המקיימת חיי שיתוף בתוך סביבה עירונית. קיבוצים עירוניים כיגור הסמוך

לחיפה, רמת רחל שליד ירושלים, גליל ים שבהרצליה ואפע"ל שבין רמת גן לקרית אונו של היום, קמו עוד לפני קום המדינה במסגרת המדיניות של המוסדות המיישבים. הם היו אמורים להיות גורם חשוב בעיצוב דמות החברה היישובית שישבה במרכזים עירוניים, ואנשיהם חיו חיי שיתוף מלא. אחרי מלחמת השחרור, שבמהלכה התפנו שטחים חקלאיים רבים ותשומת הלב של המדינה הצעירה הופנתה לאתגרים החקלאיים, הפכו יגור, רמת רחל וגליל ים לקיבוצים כפריים. חברי קיבוץ אפע"ל לעומתם העדיפו את העיר ונטמעו בה.
בשנת 1979, כעוף החול, צץ מחדש רעיון הקיבוץ העירוני. ראשון היה קיבוץ ראשית שהוקם בירושלים. הבאים בתור היו מגוון בשדרות ותמוז בבית שמש, שהוקמו בשנת 1987, ובית ישראל שהוקם בשנת 1991 בירושלים. ארבעת הקיבוצים סימנו את הדרך לאחרים, ותנועה חדשה קמה בישראל. כיום היא חובקת כתשעה קיבוצים עירוניים, קבוצות שיתופיות וגופים הדוגלים בבלימת ההפרטה העוברת על המשק הישראלי ופועלים למען מטרות חינוכיות־חברתיות. "אנחנו חיים אמנם חיי שיתוף, אך בלי טיפת נאיביות", מסביר כהן. "רבים מתעניינים איך קבוצה של אנשים משכילים ואינטליגנטים מקיימת מעין חיי קומונה במאה ה־21. אני מקווה שאנחנו ושכמותנו מהווים משקל נגד לחברה שנעה במהירות לעבר קפיטליזם בוטה, ושבה כל אחד מנסה להסתגר בדל"ת אמותיו".

אפקט מגוון
רוח נעימה נושבת לעת ערב במרפסת ביתה של משפחת בסודו, אחת מ־15 המשפחות

פגישה קבוצתית בקיבוץ תמוז. המבנה המרכזי משמש לצורכי הקהילה, בכלל זה אספות חברים וארוחות ליל שבת

החברות בקיבוץ העירוני מגוון שבשדרות. גלי בסודו, בת 32, נשואה לבטו ואם לשני ילדים קטנים, היא בת קיבוץ עמיר שבעמק החולה, שהגיעה למגוון במסגרת גרעין נח"ל וקשרה בו את גורלה. כרבים מחברי הקיבוץ, היא עובדת בעמותת גוונים, המעסיקה כמאה עובדים ומפעילה שירותים חברתיים בתחומים רבים בשדרות ומחוצה לה – מתעסוקה ותרבות הפנאי ועד פעילויות מניעה והעשרה לנוער ולאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. בטו הוא מנכ"ל משותף ב"מגוון אפקט", חברת ההיי־טק שהקימו חברי הקיבוץ. החברה הקטנה – עשרה עובדים בסך הכל, מחציתם חברי מגוון וחלקם עולים ובני שדרות – מספקת פתרונות אינטרנט למועצות אזוריות ורשויות.
למרות שעמותת מגוון קמה מתוך צורך של חברי הקיבוץ להוביל שינויים ולפתח יוזמות חברתיות, בסודו נרתעת מהשאלה אם היא וחבריה רואים עצמם מתקני עולם. "לא נראה לי שהמונח הזה מקובל עלינו", היא מחייכת. "העשייה שלנו נטועה בתוך הוויית חיים קיימת, ולכן לגבי לא מדובר בתיקון עולם אלא ברצון לשינוי מתוך מקום של צורך. יש אמנם הרבה יופי בדרך החיים שלנו — בכך שרובנו עובדים בבית או במשרדי מגוון הקרובים, באווירה הכפרית ובתחושת החברות, ובכך שיצרנו צורת חיים עם משמעות והרבה איכות חיים — אך איננו מנסים לצייר את חיינו כאידיליה. יש קשיים כלכליים לא קלים, יש עליות ומורדות, ולכן אנחנו שומרים כל העת על רב שיח, כדי לשמור על הקהילה הקטנה שלנו ובעיקר על מקומו של הפרט בתוכה".

ילדים בקיבוץ תמוז. "בין המשפחות שלנון יש קשר חזק יותר מאשר בין משפחות רגילות בעיר"

מקומו של הפרט הוא אולי אחד ההבדלים העיקריים שבין התנועה הקיבוצית, שעל ברכיה גדלו רוב חברי מגוון, ובין הרעיון המרכזי שעליו מושתת הקיבוץ העירוני. "הדבר הכי לא שוויוני הוא להתייחס לאנשים שונים בצורה שווה", מסבירה בסודו.
קיבוץ מגוון כולו משתרע על פני רחוב אחד בלבד בשדרות, רחוב השקד. הגרעין הראשון – אם להשתמש במונח השאול מהקיבוצים של פעם – עלה כאמור על הקרקע בשנת 1987. במשך 13 שנה הם התגוררו בצפיפות רבה בכמה בתי דירות של חברת עמיגור. לפני כארבע שנים נטלו משכנתאות ועברו לשכונה חדשה, שתוכננה להפליא על ידי האדריכל דני פנציאס. חברי הקיבוץ היו שותפים פעילים בעיצוב התפיסה האדריכלית במקום, ומי שמגיע לכאן לא יכול שלא להתפעל מאופיים המיוחד של הבתים הדו משפחתיים. עיצובם החיצוני של הבתים זהה בסגנונו, אך כל משפחה תכננה על פי טעמה וצרכיה את החלוקה הפנימית בביתה. העובדה שאין כמעט חציצה בין שטחי הגינות, ושכל שתי משפחות חולקות מכונת כביסה ומייבש, היא אחד הסממנים החיצוניים לשותפות המיוחדת במקום. גם הארוחות המשותפות בלילות שבת, המתקיימות במבנה המרכזי של הקיבוץ, הן סממן המבדיל בין ההוויה הקיבוצית של רחוב השקד ובין ההווי השכונתי ברחובות הסמוכים.

שקיעה כפרית
נדמה שכל הדרכים במגוון מובילות אל נעמיקה, מהוגי רעיון הקיבוץ העירוני ונכדתו של יעקב חזן המנוח, שהיה מנפילי התנועה הקיבוצית וממייסדי הקיבוץ הארצי של תנועת השומר הצעיר. קיבוץ משמר העמק שבעמק יזרעאל, שחזן נמנה עם מייסדיו, נחשב עד היום לאחד מעמודי התווך של התנועה הקיבוצית. "במובנים רבים אני ממשיכת דרכו של סבא", מחייכת נעמיקה, "רק החלטתי לתת לה מובן יותר רלוונטי".

"גדלתי בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, בבית פוליטי וחברתי מאוד. אולי בשל כך הטריד אותי תמיד הציבור שמעבר לגדר הקיבוץ", היא מספרת. "את שנת השירות שלי עשיתי עם נערי רפול. עבדתי בשכונת מצוקה. שם, לראשונה בחיי, נתקלתי בעוינות ואיבה קשות מאוד כלפי כל מה שייצגתי. החוויה הזו הכתה בי עד כדי כך, שהחלטתי לחפש דיאלוג עם הציבור שמעבר לגדר".
במקום לחפש את עצמה בארצות הברית, יעד פופולרי באותם ימים בקרב צעירים שסיימו שירות צבאי, החלה לעבוד בהנהגת השומר הצעיר. "שכנעתי קבוצות של בני קיבוצים בכיתות הגבוהות של התיכון להתיישב בקומונות עירוניות כדי שיוכלו להיחשף למציאות אחרת. עוד לפני היות הקיבוץ העירוני כתבתי מאמר על השקיעה הקיבוצית. שם המאמר היה 'שקיעה כפרית' על משקל שם ספרו של הסופר יצחק בן נר. קראתי בו לקיבוצים לפתוח את שעריהם בפני עיירות הפיתוח ולהקים בתי ספר משותפים".
נעמיקה וחבריה לרעיון החליטו להרוס את הגדר הפיזית והמנטלית שחצצה בין הקיבוץ הכפרי לעולם שמסביב. הם עזבו את החיק המגונן עם הדשאים הירוקים והלכו לחיות בהוויה שונה וזרה להם לחלוטין. המטרה היתה חיפוש אחר תיקון חברתי ואישי. "היינו קבוצה של בני עשרים עד שלושים. במשך שנתיים טווינו חלומות, התלבטנו בסוגיות על מהותו של הקיבוץ העירוני, ומתוך מה שהחל כפנטזיה גיבשנו אמנה ומכנה רעיוני משותף. כשהרעיון החל להתגבש עלתה השאלה היכן להגשים אותו. על הפרק עמדו ירושלים, תל אביב וחולון. היו בינינו שרצו מקום קטן, אחרים, ובהם אני, חשבנו שכרך גדול מתאים יותר".

הקבוצה האירונית
"לא מעט ויכוחים בסוגיה התנהלו באותן שנים בין סבא וביני", מספרת נעמיקה. "לטעמו של

אחד מבתי מגוון. חברי הקיבוץ היו שותפים פעילים בעיצוב התפיסה האדריכלית של השכונה-קיבוץ

סבא החברה הישראלית עוד לא היתה בשלה אז לרעיון של קיבוץ עירוני, אך בסופו של דבר הוא נתן לי את ברכתו". מאז חלפו שני עשורים ועל התנועה הקיבוצית עברו תהפוכות גדולות. שקיעתו של הקיבוץ הכפרי המסורתי היתה במידה מסוימת הזרז ללידתו של הקיבוץ העירוני.
"התחלנו מלא כלום", אומרת נעמיקה. "למדנו את ההיסטוריה של כל הקבוצות שקמו בארץ והלכנו אל הלא נודע. התנועה הקיבוצית לא נתנה לנו את ברכתה. קראו לנו 'הקבוצה האירונית', על משקל 'הקבוצה העירונית'. אחר כך הבינו שזהו מקור ההתחדשות של הקיבוץ. כיום מדובר בתופעה חברתית בעלת משמעות רחבה המסמלת את תחיית הרעיון השיתופי, שאלפי אנשים קשורים בה, ותשע עבודות דוקטורט נכתבות עליה".
"לא מקרה הוא", היא ממשיכה, "שרוב מקימי הקיבוצים העירוניים בישראל הם יוצאי קיבוצים. הם זיהו הרבה מאוד כשלים ואי נחת בחיי הקיבוץ המסורתי, אך חיי השיתוף לא היו זרים להם. הם לא חיפשו דרך למרוד, אלא ניסו לתת לחיי השיתוף ביטוי עכשווי. למזלנו היתה לנו הפרספקטיבה ההיסטורית של סבינו והורינו כדי ללמוד ממנה".
מה למדתם?
"לא להתרחב יותר מדי ולשמור על גודל אינטימי של הקבוצה. מגוון מונה כיום כשישים איש. אנחנו רוצים לגדול עוד קצת, אך בשום אופן לא מעבר לשמונים עד מאה חברים. הפנמנו היטב גם את הצורך בדיאלוג רעיוני על הסוגיה הכי חשובה: למה אנחנו חיים ביחד. בעיני שותפות אינה ערך אבסולוטי. השאלה היא עם מי אתה יוצא לדרך".

כמעט גן עדן

נעמיקה ציון, שיזמה את הקמת קבוצת מגוון. לא חיפשו דרך למרוד, אלא ניסו לתת לחיי השיתוף ביטוי עכשווי

24 ילדים בגילים שונים גדלים כיום במגוון. חלקם לומדים במוסדות חינוך בקיבוץ השכן יד מרדכי, חלקם בבית הספר האזורי שער הנגב, שבו לומדים בני קיבוצים רבים מהסביבה, וחלקם בשדרות עצמה. ילדי מגוון, כך דומה, אוהבים את החיים בקיבוץ שלהם. "להם זה כמעט גן עדן", אומרת גלי בסודו, מהורהרת. "מצד שני, גם עלינו אמרו בזמנו שאנחנו גדלים בגן עדן וכיום יש בנו לא מעטים שבועטים בגן העדן הזה".
שיר אדם בת ה־13 מספרת כי "כשהילדים מסביב שואלים אותי מה זה קיבוץ עירוני, אני מסבירה שבשבילי זו קבוצה של אנשים שגרים בתוך עיר, אבל בין המשפחות שלנו יש קשר יותר חזק מאשר בין משפחות רגילות בעיר. אני חושבת שילדי מגוון מרגישים את עצמם קיבוצניקים, למרות שאנחנו בתוך העיר".
"אני מאוד אוהבת את הביחד הזה, שיושבים אחר הצהריים ליד חדר האוכל ומדברים", היא ממשיכה. "כשאהיה גדולה אני רוצה לגור במגוון, אבל אמרו לי שלא יהיה מקום". בקיבוץ מגוון נותרו בסך הכל עוד שלושה מגרשים לבניית שלושה בתים דו משפחתיים. ליובל ילין בן העשר יש פתרון: "אם לא יהיה מקום", הוא אומר ברצינות, "אז אנחנו הילדים נקים לנו קיבוץ עירוני משלנו".