תפריט עמוד

קוצ'ין: על נהרות קראלה

תעלות המים של מדינת קראלה שבדרום הודו, על נופי הלגונות, דקלי הקוקוס, שיחי האננס ומטעי התבלינים שלהן, משכו סוחרים ומתיישבים מאז ומעולם, בהם גם יהודים. ביקור בעולם הולך ונעלם, אצל הקהילה הנכחדת של יהודי קוצ'ין

ואלְסָרַאגָ'ן לא האמין שדבר כזה יקרה לו. לא שהוא לא ציפה לקונים בשעת הצהריים הרותחת שבה נכנסתי אל הכּריסטיאן בּוּק סֶנטר בעיר ארנאקולם
(Ernaculam); על אף שכבר שעות הוא ישב וקרא, ואף אחד, כך נדמה, לא עתיד היה להפר את שלוות הכוך האפלולי, שם הוא מוכר זה שנים סיפורי נסים

קיר ברחוב עיר היהודים, מטאנצ'רי (המכונה קוצ'ין העתיקה) | צילום: רוני פרצ'ק

ונפלאות נוצריים, ספרי הדרכה חינוכיים וחוברות קומיקס נוצריות, שמנסות להתחרות במשהו עם סיפורי הנסים והנפלאות הצבעוניים של ההינדואים.
אבל עכשיו הכל נדמה לו כאות משמים: הנה, בעודו קורא ספר על ארץ הקודש המרגשת אותו כל כך, זימן לו הגורל קונה מישראל, שאישרה בפניו אחת ולתמיד כי המקום הזה, שעליו הוא קורא בשקיקה רבה כל כך – המקום שבו נולד ישו, נטבל, ביצע את נס הלחם והדגים והביא את הבשורה החדשה לאוזני תלמידיו – המקום הזה אכן קיים.
את התרגשותו העצומה – לפגוש אדם מן המקום הפיזי שעליו מדברת אמונתו וכך לזכות בעדות מוחשית על אודותיה – לא הסתיר, ולפני שעזבתי הוא היסס מעט, ואחר כך שאל, תקווה וציפייה אין קץ בפניו המתוחות: "הם כבר התחילו לבנות את בית המקדש, נכון?".

דומה ששנות אור מפרידות בין ההוויה המנומנמת של מדינת קראלה (Kerala), בקצה הדרום־מערבי של הודו, לבין ישראל של היום, ועוד יותר בין נופי המדבר השלווים של בית לחם, ירושלים ועמק הירדן, המצוירים בחוברות הקומיקס שמגלגלות את תולדות הנצרות באותיות שפת המַלְיַאלָם המפותלות, לבין הארץ שנדמית לנוצרים הרבים החיים בקראלה כמחוז החפץ וכגן העדן של הדמיון.

לכל אחד גן העדן שלו, וקֶראלה – על נופי הלגונות ודקלי הקוקוס הנפרשים כשטיחים סבוכים של ירוק עד, על נתיבי המים המתוקים המקשרים בין רבים מכפריה, על גלי הים המלחכים במתינות חולות לבנים, על הנהרות והאגמים שמרבדים של שושני מים סגולות צפים עליהם ונעים הלאה עם הזרמים, על בתיה הקטנים העטורים גגות רעפים, על השקט ומיעוט התיירים – קראלה בהחלט מספקת דימוי של גן עדן.

אגוזי קוקוס מתייבשים בשמש. המשאב החשוב של קראלה | צילום: אייסטוק

בניגוד לדימויי העוני והמצוקה שמתקיימים בכל הודו, וגם כאן, קראלה מציעה גם לא מעט דימויים של שפע: עצי קוקוס, בננה, מנגו, פפאיה ואגוז, שיחי אננס הגדלים פרא על גדות נתיבי המים המתוקים, עצי לחם ועצי קקאו, מטעי תה וגומי, שדות אורז וגם תעשיית תבלינים ענפה: שיחי הל ושיחי פלפל המניבים פירות ירוקים ושחורים, שנקטפים במועדים שונים; עצי קינמון ואגוז מוסקט, פלפלים אדומים חריפים שריחם המתקתק והצורב עולה מכל עבר, וגם שורשי זנגוויל וכורכום הפורצים מתוך האדמה התחוחה.

זה אלפי שנים מהווים התבלינים מוקד משיכה עבור סוחרים ממזרח וממערב: מן המזרח הקדום, מן האימפריה הרומית, ממצרים, מתימן, מסוריה, ממזרח אסיה (בעיקר מסין) וממחוזות אירופה הגיעו ספינות רבות לנמלים העתיקים של שפלת מלבאר (Malabar): נמלי קולאם (Kollam), קראנגאנור (Cranganore), אלפולה (Alappuzha), קוצ'י (Kochi) ונמל קוליקוד (Kozhikode, כיום קאליקַט, Calicut), שאליו הגיע וַסְקו דה גָמא ב־1498. כולם נמצאים בתחומי מדינת קראלה המודרנית, מזיגה של שלוש ממלכות שהתקיימו בהודו של שלהי ימי הביניים: טרוואנקור (Travancore), מלבאר וקוצ'י, הידועה גם כקוֹצ'ין.

קשרי מסחר לעולם אינם רק העברת סחורות – הם יוצרים גם נתיבי תקשורת, שפותחים פתח להשפעות בין תרבותיות ענפות. כך הופצה הנצרות בדרום הודו, כך היגרו יהודים ממחוזות שונים לחופי מלבאר וכך הגיעו הכובשים: הפורטוגלים שלטו באיזור בין 1498 ל־1663, ההולנדים בין 1663 ל־1795 ולאחר מכן הבריטים, שהיו הכובש האחרון של הודו לפני שזכתה בעצמאות, ב־1947.

תבלינים בשוק של מטאנצ'רי | צילום: ידיד לוי

בספינותיו של שלמה המלך
על אחת האוניות שעשתה את מסעה לקראנגאנוֹר בשנת 52 לספירה היה גם השליח תומא הקדוש. זו היתה, כנראה, ראשיתה של הקהילה הנוצרית הענפה במקום. על פי מסורת עממית, הקים תומא בשפלת מלבאר הפורייה שבע כנסיות, שסביבן החלה נצרות דרום הודו להתפתח. יש הטוענים כי נוצרים נטו להתיישב במקומות שבהם כבר היתה קהילה יהודית. חיזוק להשערה זו נמצא בסיפור שלפיו יחד עם תומא הפליג  סוחר יהודי, שהצטווה לבנות לקהילה המקומית בית מקדש שיהיה יפה יותר אף מזה שבנה שלמה המלך.

על פי סברה מקובלת, הגיעו ראשוני היהודים לדרום הודו בספינותיו של שלמה המלך. אסמכתא לכך עשויה להימצא בתנ"ך. בספר מלכים א', פרק י', פסוקים כ"ב־כ"ג, נכתב: "כי אֳני תרשיש למלך בים עִם אֳני חירם אחת לשלש שנים תבוא אֳני תרשיש נֹשאת זהב וכסף, שנהבים וקֹפים ותוכיים". המלים האחרונות – שנהבים, קופים ותוכיים – הן ממקור דרום הודי, ויש הרואים בהן עדות לקשרי מסחר שהתנהלו בין הודו לארץ ישראל הקדומה כבר במאה השמינית לפני הספירה.

קראלה מציעה לא מעט דימויים של שפע: עצי קוקס, מנגו ופפאיה
ושיחי אננס הגדלים פרא | צילום: ידיד לוי

מאוחר יותר הגיעו יהודים להודו בתקופת גלות בבל; אחרים, כך מסופר בספרי נוסעים, נמלטו למלבאר לאחר חורבן בית שני; משערים כי קבוצה אחרת של יהודים, צאצאי אשור, הגיעה לצפון שפלת החוף דרך תימן, ויש עדויות גם על הגירה של יהודים ממיורקה במאה הרביעית. עם הכיבוש הפורטוגלי הגיעו משפחות של פליטי גירוש ספרד ופורטוגל לקראלה, דרך סוריה, איסטנבול, עיראק, פרס, תימן, גרמניה וארץ ישראל. הגירה זו יצרה הפרדה בתוך הקהילה: הוותיקים נקראו מָלָבּארים, שם שאמור היה להעיד על שייכותם העמוקה למקום; החדשים כונו פרדֶסים, כלומר זרים.

רוב היהודים התרכזו באיזור קראנגאנוֹר הצפוני לקוֹצ'ין, שכונה על ידי היוונים מוזיריס (Muziris) ועל ידי היהודים שינגלי (Shingly). הם התיישבו וחיו גם במקומות נוספים בחבל הארץ – כך מעידים נוסעים במאות ה־13 וה־14, בהם מרקו פולו והנוסע המוסלמי הגדול אִבְּן בָּטוּטַא. שניהם חקרו את קראלה דרך הפלגה בנתיבי המים הרבים שקישרו בין קאליקט לקווילון (Quilon), נתיבי מים שהיו ובמקרים מסוימים עודם דרכי תעבורה יחידות בין חלק מכפרי האיזור, הבנויים על איים קטנים.

זנגוויל במחסן תבלינים במטאנצ'רי. התבלינים מושכים סוחרים ממזרח וממערב מזה אלפי שנים | צילום: ידיד לוי

נתיבי מים אלה הם המים הסכורים (backwaters): הם כוללים 27 שפכי נהרות, שבע לגונות ואינספור תעלות, בהן טבעיות וכאלו מעשה ידי אדם. האיזור הנרחב ביותר של מים סכורים משתרע בין קוֹצ'ין לאַלַפוּרָה, ושטחו יותר ממאתיים קילומטרים רבועים.

קוקוס עם כל דבר
כאז גם היום, נתיבי המים הסכורים הם אחד מאמצעי התעבורה הפופולריים בין הכפרים ואחד מהמראות המרהיבים בקראלה: סירות מחודדות חרטום מחליקות בתעלות צרות, שצמחייה עבותה מסוככת עליהם, ובנהרות רחבים ורוגעים, שדקלי קוקוס רבים מספור מרשרשים על גדותיהם. בצדי הגדות מתנהלים חיי

חיים יצחק חלגואה, 1890 בקירוב. משפחת חלגואה היתה מן הבולטות בקהילת "היהודים הלבנים" בקוצ'ין | באדיבות בית התפוצות

הכפריים בנחת, תוך קשר הדוק לטבע וניצול מקסימלי של אוצרותיו.

כמו לפני מאות שנים, גם היום משתופפות נשים בצדי הגדות וכובסות בשיטה המקובלת בהודו: מגלגלות את הבד וחובטות אותו על אבן שטוחה שוב ושוב. אחרות כותשות, בסבלנות אין קץ ובסיוע מכתש אבן מוארך, תבלינים מגינת הבית לתערובת שתשמש לתיבול ארוחות היום.

שום דבר לא מפר את השקט מלבד קולות החתירה העצלים, הדהוד חבטות הבד על האבן, צחוק הילדים המשחקים בצדי הבתים שעל שפת המים וצווחות העופות הממהרים ליהנות משפע הדגה. עוד פנייה או שתיים בתעלות הצרות שמקשרות בין בתי הכפר, והסירות עוברות לנהר רחב, שם עוסקים הגברים בהעלאת בוץ מן הקרקעית: הבוץ יוסע אל הגדה, שם ייובש וישמש לבניין.

תעשיות ענפות במיוחד מנצלות את המשאב בה"א הידיעה של קראלה ומה שהעניק לה את שמה: דקל הקוקוס (kera). מה לא עושים ממנו? פרח הקוקוס משמש להפקת סוכר; הפרי משמש לאכילה, לבישול ולהפקת שמן; הנוזל המצוי בפרי שטרם הבשיל הוא אחד המשקאות הטעימים והזמינים במקום, ובקליפת הקוקוס מצויים סיבים, שאותם מפרידים הגברים ומאוחר יותר טוות בפלך הנשים. אחר כך יארגו מהם מחצלות שיונחו בפתחי הבתים. מחצלות אחרות – עדינות יותר – נקלעות מעלי העץ ועשויות לשמש לחיפוי גגות, לבניית גדרות וכן לריפוד רהיטים.

בתי כנסת בקוצ'ין העתיקה
המים הסכורים מוזכרים באחד המאורעות הדרמ־טיים בתולדות יהודי קראלה: המעבר מקראנגאנוֹר לאי מטאנצ'רי (Mattancherry), שרבים מכנים אותו קוֹצ'ין העתיקה. מעבר זה לווה בסיפור לא ממש מפוענח, שכמו באפוס של הודו הגדולה, המאהאבהארטה, ראשיתו במאבק מר שניטש בין שני פלגים של אותה משפחה. מסופר כי שני אחים, אולי שני בניו של המנהיג היהודי יוסף רבן, נאבקו על השליטה באיזור אנג'וּוַאנאם (Anjuvanname). הצעיר, שהרג רבים מאנשי שלומו של המבוגר, נמלט לאחר מעשה בשחייה דרך המים הסכורים, כשאשתו ובניו רכובים על כתפיו. בעקבות המהומות שחולל, כך מסופר, פוזרו יהודי האיזור.

לרוב נהנו יהודי קראנגאנוֹר ממעמד חברתי איתן: בראשית המאה ה־11 העניק השליט ההינדואי של האיזור לוחות נחושת ליוסף רבן. על הלוחות נחקקה רשימת זכויות בענייני פולחן וכלכלה. מעמד זה לא נשמר על ידי השלטון הזר: יש עדויות על התקפות שעברה קהילת קראנגאנור בידי המוּרים ב־1524; ב־1565 גורשו היהודים מקראנגאנור בידי הפורטוגלים. עד היום נחווה גירוש זה כטראומה, המושווית לעתים לגלות מארץ ישראל ולחורבן הבית. רוב יהודי קראלה יימנעו מביקור בקראנגאנור, ואם בכל זאת יגיע לשם יהודי, הוא יקפיד לא להישאר במקום לאחר השקיעה.

מקום מושבה החדש של הקהילה נקבע באי מטאנצ'רי, הסמוך לעיר ארנאקולם שביבשת. שם הוקמה השכונה שנקראה עיר היהודים
(Jewtown). השנה היתה 1567. שנה לאחר מכן הוקם במקום בית הכנסת של הפרדסים. זהו בית הכנסת היחיד שנותר פעיל, אבל בעבר היה המצב שונה: מוזס פֵרֵיירָה דה פַאיְבָּה, יהודי מאמסטרדם שעמד בראש משלחת שתיעדה את יהדות דרום הודו בשלהי המאה ה־17, דיווח על קיומם של כעשרה בתי כנסת (ראו מסגרת), מהם ארבעה בקוצ'ין, שניים באנגיצמאל (Angiceymal) ואחרים בפארור (Parur), פאלור (Palur) ומָטאם (Muttam).

בית הכנסת של הפרדסים, מבט מבחוץ | צילום: אדי ג'רלד

בתי הכנסת נבנו באופן דומה למדי, והם מהווים מסורת בנייה בפני עצמה. מה שייחד אותם היו גילופי עץ עשירים וצבעוניות עזה, שמקורה, כנראה, במסורת ההינדואית, ומזבח ששאב השראה אדריכלית מכנסיות. בית הכנסת קאדאבאמבאגאם, ששכן בעיר היהודים, נחשב מפואר. לפני עליית יהודי קוצ'ין הובא ההיכל שלו ארצה, והוא מצוי במושב נחלים שבנגב. חלקי העץ שלו, בכללם התקרה המגולפת, מוצגים כיום במוזיאון ישראל. עם הקמת המדינה עלו מרבית יהודי קוצ'ין לישראל – לא משום שנרדפו, אלא משום שחפצו לקיים חיים יהודיים מלאים, עקב רגש דתי ולאומי שביקש למצוא ביטוי בחיי היומיום.

אוכל כשר נוסח מטאנצ'רי
ביקור במטאנצ'רי של היום משול למסע אל עולם הולך ונעלם. ארבע או חמש משפחות, 14 נפשות בסך הכל, גרות היום ברחוב עיר היהודים. אבל בבתי הרחוב ניכרות עדויות לנוכחות יהודית מסיבית בהרבה: מגיני דוד מעטרים חלק מסורגי החלונות, ועל המשקופים קבועות מזוזות, שלא הוסרו מהם זמן רב לאחר שהבתים התרוקנו מתושביהם.

בראשית האלף השלישי רחוב עיר היהודים הוא בעיקר אטרקציה תיירותית. סביב בית הכנסת של הפרדסים, הנפתח לתיירים כמעט מדי יום, יש המון חנויות של מזכרות לתיירים, וסוחרים ממולחים המשחרים ללקוחות. משביע

כלה ומלוותיה בדרך אל המקווה, קוצ'ין, 1966 | צילום: אידה קואן, באדיבות בית התפוצות

נחשים אחד, שהקוברה שלו התנמנמה בתוך סל נצרים, ניסה ליצור אטרקציה נוספת עבור העוברים והשבים: סנאי שנקשר ברצועה לעמוד חשמל. שני צעדים ממנו מתגלה שלט שעליו כתוב "רקמות שרה". מתחתיו דוכן קטן מציע כמה כיפות לבנות ומפיות רקומות ביד. זוהי החנות של שלום כהן, היושב בנחת על כיסא עץ בפתח ביתו.

כהן הוא מעין איש בלי גיל: כחוש ואנרגטי כנער, ורק ידיו מסגירות את העובדה שהוא כנראה מבוגר מאוד. גם הרקמות שהוא מוכר וגם הכיפות הן מעשה ידיהן של נזירות בארנאקולם. כשהוא שומע שאני מישראל, הוא מזמין אותי להיכנס פנימה. הבית בנוי במתכונת הודית אופיינית למדי: החלק הפונה לרחוב נחשב למרחב הפומבי, והאחורי – למרחב הפרטי, שאליו אין כניסה לזרים. קולות טיגון וריחות תבלינים ממלאים את החלל האחורי, שבו עוסקות הנשים בבישול דרום הודי ביתי טיפוסי.

הבישול הדרום הודי, הצמחוני ברובו, הולם את דרישות הכשרות: בבוקר אוכלים אידְלי  – כופתאות מאודות מקמח אורז, הנטבלות בסַמְבָּר, מטבל עדשים עשיר. ארוחה מלאה כוללת אורז, קצת מנגו או ליים כבוש, כמה סוגי ירקות, לחמים טריים וקינוח. שימוש נרחב נעשה, איך לא, בקוקוס: קוקוס טרי, מגורר ומטוגן קלות, נוסף לתבשיל גזר אדום ובצל; חלב הקוקוס מעשיר תבשילי ירקות וקינוחים מתוקים ומעדן את תערובות התבלינים עזות הטעם. בהזדמנויות חגיגיות מצפים בתערובת כזו של חלב קוקוס ותבלינים חתיכות דג, את הכל עוטפים בעלה בננה ומניחים על גריל עצים או על סיר אידוי. גם הבננה עוברת כאן טיפול מגוון. אחד מהחטיפים האהובים בדרום הודו בכלל הוא צ'יפס העשוי מפרוסות דקיקות של בננה ירוקה. את הפרוסות מטגנים בשמן עמוק, ולאחר שהן יוצאות פריכות וחמות מן המחבת, מתבלים אותן במלח, במיץ ליים ובפלפל חריף טחון.

"את יכולה לאכול כאן הכל, כל עוד זה צמחוני", מנחה אותי כהן. יהודי האיזור עצמם דואגים לשחיטה כשרה, שנעשית מדי פעם על ידי שוחט מארנאקולם. עכשיו התכונה בעיצומה: עוד יומיים יום כיפור, אחר כך סוכות, וצריך להכין הרבה. ביום כיפור יתקבצו כולם בבית הכנסת הסמוך.

יום כיפור ברחוב היהודים

בית הכנסת של הפרדסים הוא היחיד הפעיל היום בקראלה. הוא יפה להפליא, מתהדר בהיכל מגולף לתפארת, במרצפות מצוירות ביד שהובאו מסין ב־1762 ובמנורות שמן מזכוכית צבעונית. בחצר, שדקלי קוקוס ועצי בננה מצִלים עליה, מצבות ישנות כתובות עברית. את הכתוב בחלקן אפשר לקרוא אך בקושי: "לציון הלוז של הזקנה מרת רחל אשת יוסף כדיור שנפטרה ביום ג', ט"ו לחודש תמוז שנת התרס"א והיו ימיה שבעים שנים תנצב"ה".

רחוב עיר היהודים במטאנצ'רי הפך לאטרקציה תיירותית | צילום: ידיד לוי

יומיים לפני יום כיפור. משעות הבוקר המוקדמות בית הכנסת פתוח לרווחה. מנורות הזכוכית הובערו בשמן הקוקוס, וריחו הכבד והמתקתק מילא את החלל המואר באור שהסתנן פנימה דרך העננים הקלים של שלהי עונת המונסון. קצת יותר ממניין גברים וכשש נשים, כולם בלבן בוהק, עמדו או ישבו על ספסלי העץ הכבדים. במניין הגברים בלטו כמה ישראלים, תיירים מבוגרים שהגיעו במיוחד. מעט תרמילאים, כנראה, מגיעים לאיזור. מעטים מעוניינים בתכנים שמזכירים כל כך את הבית.

בתוך בית הכנסת יש אמנם מבנה מיוחד המשמש כעזרת נשים, אבל היום התמקמו כולן באכסדרת הכניסה. רובן מבוגרות מאוד. אחת אינה עומדת בצום ומשתרעת על הספסל, אחרת נשכבת בגומחה שנחפרה בקיר הכניסה, ואשה נוספת, צעירה למראה וגלוית ראש, מתיישבת בנוחות בגומחה שמולה. בידיה סידור, והיא קוראת ממנו את התפילה. היא חייכנית ולבבית, ובשמחה רבה היא מוותרת על כמה דקות על מנת שנוכל לספק את סקרנותנו ההדדית.

"אנחנו לומדים לקרוא עברית, וכך אני יכולה לעקוב אחר התפילה", היא אומרת. "אבל מה המובן של התפילה – את זה אני מבינה רק כי אני קוראת את הצד השני של הסידור, שכתוב אנגלית". היא מודעת היטב לכך שאלה הם, כנראה, ימיה האחרונים של הקהילה במקום. היא אשה צעירה. מה יהיה אם תרצה להקים משפחה? מחקר שערכה פיונה חלגואה, סוציולוגית בת הקהילה, מצביע על כך שזו אחת הסיבות לעזיבת הודו ולהשתקעות בישראל.

את רשתות הדיג הסיניות העצומות מורידים מטה עם הגאות ואחרי כמה שעות  מעלים אותן עמוסות בפרי הים | צילום: מרק וייס

מחוץ לבית הכנסת פועלות במרץ מלכודות התיירים וחנויות המזכרות. בקצהו השני של רחוב היהודים נמשכת המולת היום בבתי המסחר של התבלינים: מרבדים של פלפלים מכל הצבעים משוטחים לייבוש בחצרות. אחר כך ימלאו בהם שקים ויובילו אותם לנמלים, לאוניות שיפליגו מעבר לים. כאז גם היום. עד קצה האי אפשר ללכת בסמטאות היפות, שההיסטוריה ניבטת מהן מכל עבר; להתרשם מן המבנים, שעקבות ארכיטקטורה פורטוגלית, הולנדית ובריטית ניכרים בהם, ולהמשיך עד למקומן של רשתות הדיג הסיניות העצומות, עדות לקשרים עתיקי היומין עם סין. גם היום מורידים אותן מטה עם הגאות, ואחרי כמה שעות מעלים אותן עמוסות בפרי הים.

עוד מעט תרד השמש, ולקראת השקיעה נעשית הרחבה הפתוחה המשקיפה אל המים הרבים פעילה במיוחד. עשרות משפחות נוהרות לשם, שלושה דורות יושבים יחד על חוף הים: מעיפים עפיפונים, קצת צוחקים, קצת רבים, מפצחים משהו, מכרסמים משהו, ובעיקר שולחים מבט לעבר קו האופק – אל אחד הנתיבים הקדומים שקישרו בין מזרח ומערב.

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת:

קוצ'ין - בעקבות היהודים של דרום הודו
קוצ'ין – בעקבות היהודים של דרום הודו
48 שעות מרגשות עד דמעות עשה אריה רוזנברג בעיר קוצ'ין ובכפרים שבסביבתה בחיפוש אחר בתי כנסת ובתי קברות יהודיים. בידיים רועדות הוא תלש צמחייה עבותה ופתח עבותה ופתח דלתות עץ נעולות כדי לחשוף את שרידיה של קהילת יהודי קוצ'ין המפוארת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.