קוסטה ריקה: לנהוג, לשוט, לעוף

אני מתחילה מהסוף. מהרגע הזה בשדה תעופה, כשחזרנו, עומדות ליד המזוודות שכבר הגיעו, קבוצת נשים שהרגע חזרה לארץ. מתחבקות חיבוק אחרון. ארוך. יודעות שנוצרה כאן חברות לחיים. בלי הרבה מילים ברור לנו שנדבר מחר ושניפגש לכל המאוחר עוד יומיים. ובכלל, איך אפשר לישון, לקום, לנהוג, לצחוק, לדבר, לשתוק, לבשל, להיות בלעדיכן…? מוזר, עד לפני עשרה ימים לא הכרתי אתכן, אבל בסיומו של מסע מאגמה צ'אלנג' בקוסטה ריקה – אתן אחיות לבי. אז מאיפה להתחיל?

יצאתי למסע כי הרגשתי שאני חייבת. החיים שלי נהדרים, הבעל הילדים העבודה. באמת, טפו, הכל טוב. אבל הרגשתי שהכל כבר מוכר וידוע. שגרה שבה יום שני נראה בדיוק כמו יום רביעי, שגרה שבה אני טובה ומוערכת בעבודה וחסרת אתגרים לחלוטין, כשכל סוף שבוע מוקדש לעוד שגרת סוף שבוע של כביסות, משפחה, שינה חטופה ואשמה ומהירה. כשהייתי בת 20 וקצת זה כל מה שרציתי. את המשפחתיות ואת הסדרים האלה. אבל עכשיו אני קולטת שזה לא ממש משנה אם אני בת 38 או בת 41. ואז מה? 50, 60, באותו מישור? בשתי ידיים בניתי את המסגרת הזו שאני גאה בה. אבל חייבת להיות מוזנת מעוד מקום. אחרת לא רק אני אשתגע אלא גם כל מי שבסביבה.

עם הג'יפ בקוסטה ריקה. יצאתי למסע כי הרגשתי שאני חייבת | צילום: ברכה לוי

אז נרשמתי. ואני מודה שהתאהבתי כבר במפגש ההכרות: הי נשים דומות לי, מה שלומכן? הי נשים שונות ממני, מה נשמע? רוצות לצאת איתי ביחד למסע? ההתרגשות החלה. וכבר פרפר בי משהו חי ונרגש.

מכשיר הקשר מתמלא קריאות התפעלות
בעין חכמה ובלב נבון ציוותו אותנו יחד, ארבע נשים בצוות: דורית מהמושב בצפון, מורה לחינוך מיוחד ואישה מופלאה, כמה טוב יש בעיניה. הילה מראשון לציון, אשת עסקים חזקה, יפה, נהדרת. ציפי, עובדת סוציאלית ממודיעין והאישה הכי מצחיקה שפגשתי בחיים שלי. ואני, יועצת ארגונית, שלראשונה בחיי מוכנה לא רק לייעץ, אלא גם לנהוג בעצמי.

הג'יפים מובילים אותנו בלב יערות גשם ומכשיר הקשר מתמלא בקריאות התפעלות

קוסטה ריקה מהממת אותי. לא דומה לשום דבר שראיתי. הג'יפים מובילים אותנו בין יערות גשם אדירים, ציפורים, חיות, קולות וצבעים. כל אלה נגלים אלי סמויים נפתחים בין ענניי ערפל. דורית נוהגת בבטחה, הילה לידה מחזיקה את מכשיר הקשר שמתמלא בקריאות התפעלות של "וואו" ו"אלוהים" ו"איזה נוף". רונה המדריכה הכריזמטית, הידענית והעדינה שלנו, יודעת שברגעים כאלה צריך רק לאפשר לנו להיות. שום הסבר על היסטוריה או בוטניקה לא ממלא כמו המראות האלה. רק "ימינה" "שמאלה" ו"וואו". אני פותחת את החלון, נושמת ודמעות בעיני מרוב שטוב.

לפתע נפתח בפנינו נוף מרהיב של האוקיינוס עם חול נקי וים אינסופי

השיירה המופלאה שלנו מפלסת דרכה ביערות הגשם ואז לפתע נפתח בפנינו נוף מרהיב. הגענו אל האוקיינוס: חול נקי, ים אינסופי. אנחנו יוצאות מהג'יפים ורצות החוצה, מנסות לחבק רוח להתמזג עם הגלים. ואני עומדת מול האופק, מוצפת מרוב יופי וטוב ואהבה. שמחה על כל מה שיש לי בלב ובעולם.

כשאנחנו מתאספות לארוחת צהריים – צוות המנהלה שלנו כבר שם. עובדים כמו איש אחד עם שלושה ראשים, שש ידיים ולב אחד. תמיד מפתיעים באמצע שום מקום בתזמון הכי נכון עם אוכל, פינוק, קפה. תמיד בתיק יש להם מספריים, דבק, בריסטול, צב, מטען. רק תגידו מה צריך. ואם כבר על הצוות אז עוד מילה עליהן: אני לא יודעת מאיפה מוצאים את הנשים האלה אבל הן באמת משהו מיוחד. יכולתי בשקט להוריד הילוך ולדעת שאני בידיים הטובות והכל כך מנוסות שלהן.

אנחנו עפות באומגה, שטות בנהר,  רוקדות בצד הדרך, מתפנקות במעיינות חמים

אבל נחזור למסע: אנחנו עפות באומגה מטורפת, צועדות על גשרי חבלים בין צמרות העצים, שטות בנהר (מי מפחד מתנינים?!), רוקדות בצד הדרך בכל הזדמנות, מתארחות בכפר קטן ונידח בלב הג'ונגל שם נשים מקומיות פותחות בפנינו את הבית והלב, מתפנקות במעיינות חמים ואני בולעת הכל וטעים לי נורא.

ואז בבוקר, על פסגת הר מונטה ורדה (ההר הירוק) אני עומדת לבד, נושמת. מתבוננת על היופי האדיר הזה. מודה לאלוהים על היופי, על החברות, על הטבע, על מי שאני. ממש כמו בשיר של מרסדס סוסה : תודה על הרגליים שהובילו אותי לכאן. תודה על החיים, החיים הטהורים האלה.

עשה לך חשק? הרשמי למסע מאגמה צ'אלנג' הבא 

צילומים: מאגמה צ'אלנג', שאטרסטוק