| קולומביה, או כפי שהיא נקראת בפי תושביה "לוקומביה", מלשון loco, משוגע, היא אכן ארץ משגעת. עם בוקר אני מתחיל כדרכי במסע מזורז להכרת המדינה. בטרמינל האוטובוסים של בוגוטה אני עולה על אוטובוס הנוסע דרומה, לפיטליטו (Pitalito), שמונה שעות נסיעה ארוכות שבהן ניסיתי לשווא למצוא בני שיחה. עם ערב אנחנו מגיעים ואני מחפש רכב שייקח אותי הלאה, לסן אוגוסטין ( San Augustin). אני צד טנדר ולאחר מיקוח מניח על גגו את התרמיל ומתפלל שלא יעוף בדרך. אנחנו נכנסים לסן אוגוסטין אחרי רדת החשכה, וממש בכניסה לעיר נצמד אלינו קטנוע, שמאוחר יותר מתברר כמשרד הנסיעות הממונע של חואן, שמיד עורך איתי משא ומתן מתחת פנס רחוב המפיץ אור צהבהב. אנחנו מסכמים על מקום לינה והמשך הביקור למחרת בפארק הפסלים הארכיאולוגי.
ציידים, עובדי אדמה ורועיםאני מגיע לאכסניה, שאינה ראויה לתואר הזה, ונופל על המטה בבגדים. כל הלילה מתגרד כמו משוגע, מתברר כי המקום שורץ פשפשים. בבוקר נשמעת צפירה, מעין תרועת השכמה מכיוונו של ג’יפ אדום (נגד עין הרע?) שמחכה לי בחוץ. אני מתיישב על המושב הרעוע ואנו בדרכנו אל פארק הפסלים. מקץ נסיעה קצרה מתגלה לעיני יופי מדהים: עשרות רבות של דמויות שפוסלו ונחצבו מסלעים ענקיים, עם עינים ענקיות, עיוורות ונטולות פרטים, שמזכירים את דמותו של החייזר הקולנועי E.T. הפסלים מתארים באופן מדויק שליטים ופשוטי עם, ציידים, עובדי אדמה ורועים, נשים, זקנים וטף. יש אפילו פסלים של נשים בהריון. הפארק משתרע על שטח נרחב מאוד, הכולל גבעות, ערוצי נחלים, צמחייה משוונית ירוקה, מפלי מים, ואדיות, שבאחד מהם הג’יפ נתקע ומערכת החשמל שלו קרסה. אני נזכר בכישורים מהעבר ומצטרף לחואן ולנהג בתיקון חלקי של הרכב. בתום הסיור נותרתי עם סימני שאלה רבים: מי היו אותם אנשים שפיסלו את הפסלים המופלאים הללו? מהיכן הגיעו? ומה הביא להיעלמותה של הציביליזציה הזה? התהיות נותרו גם אחרי שהמשכתי לדרכי.
מפגשים במדיין אני יורד מהמפלס העליון לכיוון שיירת המוניות הממתינה, ובדרכי מתחכך בהמון אנשים, בעיקר נשים יפות ושופעות חזה (מאוחר יותר יספר לי פקיד הקבלה באכסנייה כי יש שמועה שקרטל הסמים הוא שמימן ניתוחים להגדלת חזה לנשות העיר). במפלס התחתון אני רואה מאות אופנועי הארלי דווידסון, אחד יפה ממשנהו. בעלי האופנועים כולם גברים עבי כרס, אוחזים בקבוק בירה, לראשם קשורה בנדנה וגופם מלא בקעקועים. הנשים שלצדם וולגריות וצעקניות, אף הן שותות בירה ומעשנות בשרשרת.
נהג המונית מוביל אותי לאכסניה במרכז העיר. אני משתרך לאטי עם התרמיל הכבד אל חדרי שבקומה החמישית. מחלון החדר אפשר לראות התקהלות של אנשים בצומת הרחובות ולשמוע צעקות מרחוק. אחרי מקלחת אני מבקש מפקיד הקבלה שימליץ לי על מסעדה טובה. הוא מסתכל עלי בתימהון ועושה באצבעו תנועה המסמלת שאני loco, משוגע. מי יוצא בשעה כה מאוחרת לרחובות העיר? הוא מוביל אותי אל מחוץ לאכסניה, ואני מגלה שהצעקות ששמעתי קודם הפכו לקטטה המונית בין שתי קבוצות של זונות רחוב וסרסוריהן. החלטתי להסתפק בבננה שנשארה לי מהדרך. בוקר המחרת מצא אותי מטייל בעיר הירוקה, שנראתה בעיניי אופנתית מאוד: נשים וגברים הילכו במיטב מלבושיהם, כולם נראו עסוקים מאוד. ברחבי העיר אפשר לראות הרבה מרכזים רפואיים גדולים, שנותנים שירותי רפואה ברמה טובה ובעלות נמוכה, ומושכים אליהם לקוחות מכל העולם. אני מחפש במבטי את אותן חבורות סמים ופשע שהעיר נודעה בהן, אך לא מבחין ולו בדבר מבהיל אחד. לעומת העבר, כיום רוב חלקי העיר בטוחים יחסית.
שמן זה יפה כעת הגיע הזמן להגשים חלום ישן ולבקר במוזיאון המוקדש לאמן הקולומביאני המפורסם פרננדו בוטרו. במוזיאון עצמו יש לא מעט ציורים של בוטרו, אבל המקום המרשים באמת הוא גן הפסלים המשתרע על פני שטח רחב ידיים. בגן פזורים פסלים רבים, רובם שחורים, וגודלם מדהים בנדיבותו. גברים, נשים, ילדים, בעלי חיים, וגם כף יד ענקית הפונה לשמים במעין תחינה. בסמוך, זוג עגבות נשיות ענקיות. אצל הגברים המפוסלים אברי הרבייה קטנים עד כדי גיחוך, מעניין מה בוטרו רצה להביע בכך?
בוטרו נולד בקולומביה בשנת 1932, ודמויותיו המצוירות והמפוסלות שופעות, מגושמות, לעיתים מעוותות. למרות היותן שמנות כל כך, הן אסתטיות, מטופחות ובעיני גם יפות מאוד. כשהסתובבתי בין הפסלים בגן חשבתי שהם מציגים את השלמות וההשלמה של השמנים עם שפעתם. על השביל מולי פסעת אישה שחורה גדולת ממדים, על ראשה טס מתכת ועליו דברי מתיקה. היא חשפה חיוך צחור שניים וחולצה כתומה שקטנה עליה בכמה מספרים. לרגע היה נראה כאילו ירדה זה עתה מכן של אחד הפסלים. |
.jpg)
