טקסי דת הסנטרייה, קובה

הלכתי אליו. הוא גר בצריף עץ רקבובי, שלוחותיו שבורים למחצה ומאפשרים הצצה אל תוך הבית. מחלונו אפשר להשקיף על נוף שבתל אביב היה צריך לשלם עליו לפחות מיליון דולר – הים, ובמקרה הזה, האוקיינוס האטלנטי על גליו המקציפים, אי בודד באופק ויער עד שמכתר בטבעת ירוקה את המקום השני באמריקה שבו נחת קולומבוס.

שמעו של טוני כאחד המסוגל לדבר עם המתים הולך לפניו, ואולי, אמרתי לעצמי, אוכל לנצל את ההזדמנות כדי לשאול את אבי כמה שאלות שלא הספקתי לשאול לפני שנפצע בתאונת דרכים ומת מפצעיו.
טוני הוא רק אחד מכוהני הסנטרייה הרבים שפגשתי במהלך מסע החיפוש שלי אחר שורשי הדת האפרו־קובנית הזאת. במהלך חיפושי צפיתי בשישה טקסי סנטרייה, נתוודעתי אל סודות הדת ואליליה, חזיתי בכישופים ובטראנסים, הורעף עלי צרור ברכות מאליפות, שתיתי רום ועישנתי סיגר, גופי נמרח במיני בשמים אקזוטיים, גורשו ממני כל הרוחות הרעות והדיבוקים, הוכרזתי כבן אלים, ולא היה חסר הרבה שהקובנים החביבים – שהתרשמו מאוד מהעובדה שמערבי לבן, ועוד מארץ הקודש, מתעניין כל כך בדתם – יכניסו אותי תחת כנפי השכינה.

תיש, תרנגול ופטרונית הגברים

הסנטרייה – פולחן של קדושים נוצרים, שמאחוריהם אלים אפריקאיים – היא דת של ממש, תערובת של נצרות ופגאניות, תרבות עשירה ואורח חיים, שאותו מנהלים בקובה מאמינים רבים, הפוקדים במקביל גם את הכנסייה. סממני הפולחן שלה מזכירים

האשה משמאל אינה כוהנת סנטרייה, אבל במהלך הטקס היא נכנסה פתאום למרכז המעגל, טיהרה אותי ואת המצלמה שלי מרוחות באמצעות אגד של ענפים, ואז התנפלה בריקוד סוער על האישה שמימין, כדי לרפא אותה. הטקס נמשך יותר משעתיים, בחדר מסריח ובחום נורא. כדי להתאושש יצאתי למרפסת, שממנה נשקף נוף רוגע של האוקיינוס האטלנטי

במקצת את הווּדוּ, הידועה ממנה, אך בניגוד לוודו אין בה, לטענת העוסקים בה, כוחות שחור והיא לא נועדה להרע. "הוודו יותר חזקה מהסנטרייה", אומר הסנטרו טוני, "כי העין של השד יותר רעה. הוודו היא כמו נשק או חרב נגד אויבים, ואילו הסנטרייה היא כמו מלאך ששומר ומגן על אנשים מרע ועוזר להם".
האמונות, הריטואלים, לשון התפילה וכלי המוזיקה של הסנטרייה דומים לאלה של הקנדומבלה הברזילאי, אבל לי הזכירה הסנטרייה בכמה סממנים דווקא משהו אחר. הסנטרו טוני, למשל, אילו היה חי בארץ, היה הופך בנקל לבאבא טוני, אחד שחי בנתיבות ואלפים עולים אליו לרגל.
הסנטרייה התגבשה בקובה במהלך המאות ה־16 עד ה־19 בקרב עבדים שחורים שהובאו באותה תקופה מאיזור שבט היורובה (Yoruba) בניגריה ובנין של היום. העבדים הביאו איתם לקובה את דת היורובה, שהפכה לסנטרייה לאחר ששולבו בתוכה יסודות נוצריים. עם השנים, הפכה הסנטרייה לדת הפגאנית הפופולרית ביותר באי, על אף שהספרדים כפו על העבדים לקבל את הנצרות, אסרו עליהם לקיים את פולחניהם, רדפו אותם ואף הוציאו להורג את הכוהנים באשמת עיסוק במאגיה שחורה והקרבת קורבנות אדם. אלה הכחישו את ההאשמות נגדם, טענו שהם מקריבים רק תיישים ותרנגולים, ובדומה לאנוסים, שמרו על מורשתם בסתר.
בכמה מרכזים קטנים הם המשיכו לעבוד את 16 אליליהם והעניקו להם שמות של קדושים נוצרים. כך, למשל, הפך האל בָּאבָּאלוֹ אָייֵה לקדוש לזרוס, והאל שאנגו לסנטה ברברה, שחצי שנה היא פטרונית הנשים ובמחצית השנייה – פטרונית הגברים. את החגים של שניהם חוגגים מדי שנה בקובה בחודש דצמבר.
רדיפת הנצרות בראשית ימי השלטון הקומוניסטי בקובה עודדה – גם אם לא בצורה רשמית – את פריחתן של דתות עממיות, ובשנים האחרונות, משהותר באופן רשמי הפולחן הדתי, מאפשרים השלטונות גם את קיום החגיגות בגלוי. השינוי הרחיב מאוד את מעגל המשתתפים ואת פרסומם של הכוהנים, שאחד הידועים שבהם הוא איברהים פרר, זמר בלהקה הקובנית שהצליחה מאוד גם בעולם המערבי וזכתה לפרסום בינלאומי בעקבות סרטו התיעודי של וים ונדרס "בואנה ויסטה קלאב", משנת 1999.
התורים המשתרכים בפתח בתיהם של הסנטרוס שפגשתי מלמדים אף הם על היקף התופעה. בתחילה אמנם עסקו בסנטרייה רק שחורים, אבל כיום משתתפים בטקסים גם בני תערובת ולבנים מכל שכבות הציבור, ובהם אינטלקטואלים המאמינים במיסטיקה אפריקאית. אפילו זרים מתקבלים בברכה – הכל למען הפצת הדת ברבים.

מלה של ברטה זאת מלה

סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba), העיר השנייה בגודלה באי, נחשבת לבירת הסנטרייה, ותושבים רבים מדווחים על רוחות ושדים המהלכים ברחובות בגלוי. אבל הסנטרוס בעיר, שמקיימים את טקסי הפולחן בבתיהם הפרטיים, אינם ששים לארח זר. "סנטרו אמיתי", אמר אחד מהם, "אינו מכניס זרים לביתו". אותו סנטרו ישנה כעבור כמה ימים את דעתו ויסכים לארח אותי, בתנאי שאשלשל לכיסו 100 ירקרקים. ויתרתי והמשכתי הלאה אל סנטרה שמנה בשם לה נֶגְרה (השחורה). הצענו לשלם לה עשרה דולרים כדי שתוכל לקנות מתנות לאלים, אבל היא הביטה בנו בבוז: "במחיר כזה, יגידו עלי שאני לא סנטרה אמיתית".
שכונת סנטה ברברה, מעוזם של הסנטרוס, היא המקום היחיד בקובה שבו לא ראינו שוטרים

סניידה לגמה עוד ועוד רום, בלעב עלים מהמזבח, דקרה את אצבעה במחט ומצצה את דמה, רקדה עם שתי חרבות, דקרה את עצמה והחדירה חרב לפיה. "הווּדוּ הוא כמו נשק או חרב נגד אויבים, ואילו הסנטרייה היא כמו מלאך ששומר ומגן על אנשים מרע ועוזר להם", אמר הסנטרו טוני גיולרטה

ברחובות. אולי גם הם פוחדים להיכנס לכאן ולהתעמת עם השדים. המונית התקשתה לפלס דרך בשבילי העפר מלאי המהמורות והביוב, ונתקעה בדרך. מיצ'ל, סנטרו המשמש ככוהן הבית של המרכז לתרבות אפריקה בעיר, דרש לא פחות
מ־250 דולר עבור קיום הטקס, ואפילו נהג המונית פרץ בצחוק ואמר: "האיש הזה משוגע".
כשאמרנו נואש, לקח אותנו המתורגמן אל סנטרה מחורצת פנים בשם ברטה, המתגוררת בחצר אחורית מוזנחת ליד תחנת האוטובוסים של סנטיאגו. ברטה ייבשה את זיעתה מול מאוורר ישן, פלתה זבובים מהמכתבה שלה, סידרה את הרולים בשיער וייעצה ללקוחה צעירה בענייני אהבה. המתורגמן ביקש מאיתנו דולר. "אוצ'וסי [אל הציד והדיג] ביקש ממני לקנות לו רום", הסביר, "ואין לי כאן כסף. אני בהחלט מאמין בסנטרייה. זה כמו שמישהו נוגע בך בכתף ואתה מסתובב ולא רואה אותו, אבל יודע שהוא קיים. אתם בטח לא מאמינים בספיריטואליזם, אבל בשבילי ברטה היא כמו אמא".
ברטה דיאס היא בת 69, עובדת כסנטרה מגיל 15 ("נולדתי עם זה") ומקבלת תריסר לקוחות ביום בלשכתה, שהיא בעצם חדר המיטות שלה. העוזר שלה, בעלה, רץ להשיג לה תרנגול, שאחר כך מתגלה כי הוא סובל מנשירה. כל פעם שהיא מפריחה אותו באוויר נושרת נוצה אחת, ועד תום הטקס הוא כמעט קירח. "אתה עכשיו הבן של אוֹגוּם [אל המלחמה]", אמרה לי ובירכה אותי בחיים מאושרים. קיוויתי שכמו בשיר הידוע, גם כאן מלה של ברטה זאת מלה.

קצ'יטה גונבת את ההצגה

למחרת נסענו בכביש משובש לשכונת סן פדריטו. תינוקות עירומים התגוללו בצידי הדרך ונאלצנו לחצות אגם של ביוב כדי להגיע אל ביתו של הסנטרו לואיס, שסייע פעם למתורגמן שלנו בענייני אהבה. אביו המת של לואיס משמש כפטרונו. "אני הבנאדם היחיד ששומע את הקול שלו", אמר. "אתם לא מאמינים לי, נכון?", שאל כשראה שאנחנו מביטים בו בספקנות.
כמו טוני, גם לואיס גר בבקתת עץ, ללמדכם שמצבם הכלכלי של הסנטרוס אינו שפיר במיוחד. אחד הפסילים במקדש האלים אצל לואיס חבוש במגבעת שחורה, כמקובל באיקונוגרפיה הנוצרית העממית, ומתחתיו קִרקר תרנגול. על הרצפה והקירות הכחולים שורטטו בגיר ציורים בשפת הסנטרייה, על דלת הכניסה היה תלוי צלב ולידו דלק נר.
בדומה לתפילה בבית כנסת, החל הטקס בנוכחות של מניין. בהמשך הצטרפו אנשים.

בדירת השיכון של סניידה, ברקואה. בזמן שסניידה הצליבה שתי חרבות על בטנה של האשה ההרה, המשיכה האחרונה לשבת בשלווה, רגועה לחלוטין, סומכת על המיומנות של הכוהנת

חלוקת התפקידים היתה ברורה: הגבר הנחה את הטקס, הנשים נכנסו לטראנס. בטקסים רבים שהשתתפתי בהם, התרשמתי שכוחן המאגי של הנשים גדול יותר ושמצבי הטראנס שלהן אותנטיים ומשכנעים יותר. לואיס קרא לאָלֵגְווָה (אל הדרכים), לאוֹבָּטָלָה (אלת הלובן והטוהר) ולשאר הסנטוס (הקדושים) לבוא ולעזור לו, ופרץ בשירה, בספרדית – "בואו נלך אל משכנה של מאמא תרזה" – ואחר כך גם בשפת הפטואה האפריקאית.
לואיס היה לבוש בבגדים לבנים. העוזרת שלו, קצ'יטה, שתגנוב בהמשך את ההצגה, לבשה שמלה לבנה. קצ'יטה היא אשה מבוגרת, אנרגטית להדהים, שכמעט שבקה חיים בגיל 27, אבל מלאך שחור בשם פרנסיסקו, הפטרון שלה, חילץ אותה מהקבר ואמר לה שהיא חייבת לחיות. מאז, היא עוסקת בסנטרייה. כששואלים אותה בת כמה היא, היא אומרת: 500.
קצ'יטה לקחה כמה שאכטות מסיגר, שתתה קצת רום והזמינה את הרוח להיכנס אל גופה. כאחוזת דיבוק היא התנפלה על הרצפה, בעוד לואיס אוחז בה כדי שלא תפגע בעצמה. כשהיא מוטענת בכוחות, הצליחה האשה הקטנה לשאת על גבה את המתורגמן גבה הקומה ולהלך איתו ברחבי החדר. היא העירה לו משהו בקשר לחברתו, וזה פרץ בבכי.
קצ'יטה נטלה אגד עלים, ניערה אותו בחדר כדי לטהר את הבית, וכחלק מטקס הטיהור חבטה בי עם העלים והחלה להתנבא באשר לעתידי. בכל פעם שפסקה משהו, לואיס החרה אחריה: "זה נכון", מעין "אמן" המקובל גם בדתות אינדיאניות ואפרו־אמריקאיות אחרות. קצ'יטה שרה, לואיס ידלל, ולרגע הרגשתי כמו בטקס חינה מרוקאי. ויש עוד מוטיב שנראה לגמרי יהודי: לואיס וקצ'יטה אחזו בתרנגול, היזו עליו מים קדושים והניפו אותו מעל לראשינו במה שנראה כמו טקס כפרות קובני.
קצ'יטה שרה "שלא יהיה לך פחד", בנעימה שהזכירה לי את השיר הברסלבי "והעיקר

לואיס, שאביו המת משמש כפטרונו, פותח בטקס. חלוקת התפקידים ברורה: לואיס הזמין את האלים לבוא לעזור לו והנחה את הטקס, הנשים נכנסו לטראנס. בטקסים רבים נראה כי כוחן המאגי של הנשים גדול יותר ומצבי הטראנס שלהן אותנטיים ומשכנעים יותר מאלה של הגברים

לא לפחד כלל", וביקשה מאלגווה לאמץ אותי. העדפתי את אל הדרכים כְּאַב על פני אל המלחמה, אבל הנני גם, לא לשכוח, בנו של אבי, ולכן ביקשתי ממנה שתעלה את רוחו. "בשביל מה?", שאלה. "עכשיו אתה הבן של אלגווה".
המוטיבים המרכזיים בכל טקסי הפולחן שבהם צפיתי היו דומים – שירה, תפילה, מוזיקה, ריקודים, טראנס והקרבת קורבנות לאלים. אבל הטקסים, שארכו כמה שעות ונכחו בהם בין 15 ל־25 משתתפים, לא היו זהים. כמו בכל דת, גם בסנטרייה יש פרשנות שונה לפולחן, וקיים הבדל אם הטקס מנוהל על ידי גבר או אשה. אחד ההסברים לכך הוא שכל טקס מתקיים כפולחן לאל אחר. בנוסף, הטקסים היום אינם מתנהלים בדיוק לפי הכללים של פעם. הם לא נערכים בחוץ, ובדרך כלל לא מקריבים בהם תיש, אלא רק תרנגול, שגם הוא לא נערף בשל צוק העיתים ויוקר המחיה.

אל הרעם ושיקוי נגד אימפוטנציה

הסנטרוס בסנטיאגו נוטים אמנם לזלזל בכוחם של כוהני סנטרייה ממקומות אחרים, אבל בטקסים המרשימים ביותר חזינו דווקא בעיירה ברקואה, שם התגלה שסנטרו אמיתי לא מבקש כסף כדי שתצפה בטקס שלו. הוא פשוט ניחן בהכנסת אורחים.
טוני, המכשף האישי שלי, קיבל אותי במאור פנים שהוא שומר ללקוחות ותיקים. הוא כיבדני במיץ פירות וסיפר על כוונתו לכתוב ספר שיפרסם את הסנטרייה בעולם. הוא

הציע לי שותפות שהולכת ככה: הוא יכתוב, אני אממן את ההוצאה לאור. "תבוא מחר", הציע, "מחר זה היום של שאנגו. אני עושה טקס".
בלילה התקדרו שמי ברקואה, ושאנגו, אל הברק והרעם, התגלה במלוא יפעתו. מאות ברקים, כמו מטס מרהיב של זיקוקין דינור, האירו את שמי העיר. באותו לילה מכושף, כאשר שאנגו עשה את ההכנות האחרונות לקראת יום חגו, הרגשתי כאילו ברקואה הפכה לרגע למאקונדו האגדית, העיר הפלאית מ"מאה שנים של בדידות" של גארסיה מארקס. בכל הרחובות כבה החשמל ובבתים גם, ורבים מתושבי העיירה יצאו החוצה ליהנות מהמופע האורקולי של שאנגו. אחרי הברקים, נשמע קול דרדור רעמים, כאילו שאנגו מכריז: היזהרו, אני פה, בואו לחגוג מחר את חגי.
גשם לא ירד, שכן שאנגו הוא לא אוֹרישָה אוֹקוֹ, אל הגשם, ולמחרת השתרך תור ארוך בכניסה לצריף של טוני, כי איש בברקואה לא רצה לקחת צ'אנס ולהרגיז את שאנגו, מחשובי האלים. רבים הגיעו מכפרי הסביבה והביאו איתם מנחה עבורו. טוני האיר בפרוז'קטור את ארון הקודש שלו, הכולל פסילים, גולגלות, חרבות, קרדומים, נרות דולקים, צלבים, פירות וגם שטר של דולר.
טוני לבש גופייה אדומה, צווארו מקושט במחרוזות צבעוניות. יש לו כרס גדולה, אף בשרני ופנים צחקניות. הוא אוהב לצחוק על עצמו ועל העולם. הוא שמאן, שחקן, קוסם, ידעוני, רופא, פסיכולוג וגם בדרן, היודע לתקשר עם העולם העל טבעי באותה חיוניות קלילה שהוא עושה זאת עם עמק הבכא. הוא מנהל טקסים, מקבל קהל, עוסק בריפוי ובמתן ייעוץ, ואף מחלק מרשמים.
טוני פועל לטענתו בשיטות של מקובל. לדבריו, הוא בקי ברזי הקבלה, ומשתמש בקלפים יהודיים עתיקים, בברכות, בקמיעות ובמים קדושים. באים לשאול בעצתו בעיקר כאלה שנואשו מרופאים ומידעונים אחרים. הם מספרים לו על בעיות בריאות, קשיים בעבודה, במשפחה, באהבה, ולעיתים על כל הבעיות גם יחד.
הכפרייה הראשונה שנכנסה אליו התלוננה ששכניה שמו בה עין הרע. טוני עטף אותה בבד שחור, היזה עליה בושם ותופף מכל צדדיה בטמבורין. הוא נפנף מעליה אגוז

ברטה דיאס מקבלת תריסר לקוחות ביום בחדר המיטות שלה, בדירה קטנה בסנטיאגו דה קובה, הנחשבת לבירת הסנטרייה. תושבים רבים מדווחים על רוחות ושדים המהלכים ברחובות העיר בגלוי. דיאס שרה לתרנגול באקסטזה והפריחה אותו באוויר. במהלך הטקס כולו ישב בעלה בצד, מתעלם לחלוטין מהמתרחש, ממלמל באדישות "קרמבה קרמבה" – יהיה מה שיהיה

קוקוס כדי לטהר אותה מהשדים, תוך שהוא מעשן סיגר, ואחר כך ניפץ אותו. אם השברים נופלים על צידם החיצוני – זהו סימן רע. אם הם נופלים על צידם הפנימי, הלבן, זה סימן שהאשה כבר טהורה וצחה כשלג. זה מה שקרה, וטוני שלח את הכפרייה לדרכה, מצוידת בבשורה שהיא עכשיו ב"מקדש של רֶגְלָה קוֹנְגָה", אחד הפולחנים האפריקאיים שמהם צמחה הסנטרייה.
אחריה נכנסה כפרייה נוספת. טוני גלגל ארבע קוביות שחתך מהקוקוס ואמר שבכל אחת מהן טמון אל אחר. הוא זרק קובייה ואמר: "עכשיו מדבר שאנגו. שאנגו אומר שיש לך בעיות. בעיות עם בעלך. שאנגו אומר סי סניור… עכשיו הוא ימצא פתרון לבעיה ויעזור לך גם בעבודה". טוני פנה גם לעזרתו של אוגום, אל המלחמה, אבל זה הפנה אותו חזרה אל שאנגו.
תוך כדי שיחה עם האלים, פטפט טוני גם עם עוזרו ואיתי. הוא כמו לוויין תקשורת שמסוגל להעביר תמסורות בו בזמן בכמה ערוצים, ובכולם הוא קשוב וקליטתו ממוקדת. איתי הוא דיבר על ספרו, מהעוזר שלו ביקש להביא קוקוס, למתורגמנית החמיא על יופיה, לכפרייה אמר שלא כדאי לה להיפרד מבעלה, רשם לה ולאחיה מרשם להצלחה בחיי האהבה והמליץ לחזור אליו עם נר ובקבוק רום למען הצלחת הברכה.
הלקוח הבא סבל מבעיות זִקפה. טוני לגם עוד ועוד כוסיות רום, פצח בקול של זמר נשמה בשיר מזמור לאוֹרישָה, כשהוא מלוּוה בלהקת מתופפים. אחיו הצעיר, שהשתתף בטקס, ליווה אותו בקול שני וקרץ לי תוך כדי שירה כאומר: 'שנינו יודעים שכל זה הוא אולי רק בולשיט, אבל ההצגה חייבת להימשך'. טוני רשם ללקוח מרשם: קוקוס אחד, שני נרות, סיגר, בקבוק רום ושלושה בקבוקי מיץ תפוזים. את כל אלו עליו להביא לו עד למחרת, כדי שיוכל להכין קוקטייל מיוחד נגד אימפוטנציה. אבל אני נזכרתי שעוד קודם הציג בפני טוני את הוויאגרה שהוא מציע ללקוחותיו.
בינתיים, אחיה של הכפרייה חזר במהירות הברק של שאנגו עם הרום והנר. טוני מסר לו נייר חרוך בקצותיו וציווה עליו ללכת אל הנהר ולהפריח אבקה מיוחדת. את הרום שפך על המזבח ועל הנרות. האח השאיר מתנה לאלים, וזכר, לא פחות חשוב, להשאיר מתנה גם לטוני.
חיכיתי עד שהגיע תורי. טוני בירך אותי בשם שאנגו והוכרזתי עתה כבנו של אל הרעם. זאת אמורה להיות תחושה טובה להיות בן אלים, אבל אני באתי לכאן כדי שטוני יסייע לי לתקשר עם רוחו של אבי. "תבוא מחר", ביקש, "עכשיו האנרגיות שלי קצת חלשות".

מחול החרבות של סניידה אוניה ריאס

בטקס אצל הכוהנת סֶנַיְידָה אוניה רִיאֶס, שגרה במרחק שני בלוקים מטוני, בדירת שיכון מכוערת שבמרפסתה התפלש חזיר מצווח, השתתפו רק נשים. במזבח שלה אין חרבות ופגיונות וגולגלות, אלא בעיקר זרי פרחים, עוגות ופירות. סניידה ובתה קאניה, שאף היא עוסקת במקצוע, הן נשים שמנות מאוד, אפילו יותר מטוני ומלה נגרה, המכשפה מסנטיאגו. ואולי הקריטריון להפוך לסנטרו הוא שומן עודף?
הסנטרוס הם כוהנים שלא קיבלו הכשרה רשמית לכך, אלא ניחנו בכוחות על טבעיים, שבמקרים רבים עברו אליהם בירושה. סניידה היא דור שני לעוסקים בסנטרייה. אביה היה סנטרו, דודתה סנטרה, וגם בתה קאניה ונכדיה הקטנים הולכים בעקבותיה. באים אליה לקוחות שמחפשים עצה טובה בענייני אהבה ובריאות ומזל. "הסנטרו קורא לאלים כדי לקבל מהם כוח", היא אומרת, "אין לו כוח להרע, רק לעשות טוב".
הטקס נפתח בתפילות נוצריות ובהצטלבות, ונמשך בתפילות לאלים לקול תיפוף מונוטוני מתגבר. המתופפים הם שני בניה של קאניה. סניידה, במטפחת אדומה, וקאניה, פרועת שיער, קראו לרוחות תוך צלצול בפעמון קטן. רוחה של מאמא פרנסיסקה, קדושה אפריקאית, נכנסה לגופה של האם, ומאותו רגע ואילך היא נראתה כאילו היא שרויה בהתקף פסיכוטי, רקדה בפראות והשמיעה יללות חייתיות. אין זה ריקוד רגיל, אלא כזה שבמהלכו היא מוטענת בכוחות זרים, לובשת ופושטת צורה, מחליפה זהויות, נוסעת הלוך ושוב בין העולמות, הטבעי והעל טבעי.
סניידה נשפה עשן סיגר על המזבח וירקה רום על הפסילים. היא ובתה הבעירו אגוז

סניידה כיבתה את האש ברגליה היחפות, אחר כך התחילה לפרכס כמו חולת אפילפסיה, והתמוטטה פתאום על הארץ, מתעלפת

קוקוס וקיפצו בסערת חושים מעל ללשונות האש. גם בקאניה נכנס מעין דיבוק, הריקוד שלה הפך פרוע, כל גופה רעד ופרכס, עיניה התגלגלו בחוריהן. כוחות חזקים ממנה הדריכו אותה לשרטט על הרצפה בגיר מעגל ובתוכו צלבים, חצאי ירח, פרצופים וסימנים נוספים, שלא הכרתי. כאשר סיימה, השליכה עלי את הגיר ואמרה: "שאנגו נמצא כאן, אבל הוא יילך בקרוב".
קאניה פקדה על אחת הנשים בקהל להיכנס למעגל הגיר הקובני, וסניידה טיהרה אותה באמצעות אגד של ענפים בוערים שהעבירה על גופה. צריך מיומנות של קוסם כדי לבצע את זה מבלי שהאשה תסבול מכוויות, ולסניידה יש מיומנות כזאת. לאחר מכן אמרה האשה לסניידה שהיא מרגישה יותר טוב, אבל סניידה המשיכה לרקוד איתה במעגל, מצח אל מצח, ושרה איתה בשפת הפטואה: "רומפה, רומפה, רומפה".
סניידה ובתה הבעירו אגוזי קוקוס נוספים. גם בלעדיהם החום בדירה הקטנה והמחניקה מעשן הסיגרים היה כמו באש גיהנום, אבל להן זה לא הזיז. הן היו שקועות בטראנס שלהן. סניידה ניפצה את האגוזים הבוערים, הניחה שבר אחד על ראשה של אחת הנוכחות ונשפה עליה עשן. הרצפה היתה מרובבת בבוץ, בעלים ובטביעות רגליים, שמחקו בינתיים את מעגל הגיר.
סניידה לגמה עוד ועוד רום, בלעה עלים מהמזבח, דקרה את אצבעה במחט ומצצה את דמה, רקדה עם שתי חרבות, דקרה את האוויר כאילו היא נלחמת באויב דמיוני, דקרה את עצמה והחדירה את החרבות לפיה. היא הבעירה אותן ורקדה מעליהן את מחול החרבות, העבירה אותן על גופה של האשה כמו שעשתה קודם עם הענפים הבוערים וכיבתה את האש ברגליה היחפות. אחר כך התחילה לפרכס כמו חולת אפילפסיה, והתמוטטה פתאום על הארץ, מתעלפת.
בתה קאניה שפכה עליה מים וטלטלה אותה עד שהתעוררה. סניידה הכריזה שיש רוח של אֵם בסביבה. "נכון שכשאתה הולך לים ונזכר באמך המתה אתה פורץ בבכי?", שאלה את המתורגמן. בבתה קאניה נכנסה בינתיים רוחה של האם המתה. היא חיבקה את המתורגמן ומגרונה דיברה כמו פיתום האם המתה: "או, בני, בני. אנשים רוצים להזיק לך. אני לא מספיק חזקה כדי לעזור לך. תיזהר מרכילות, תיזהר מהמשטרה. אני אוהבת אותך בני. תחזיק אותי, תחזיק אותי. תלך למקום אחר, שם לא יזיקו לך". בתום הדברים היא התעלפה, והמתורגמן פרץ בבכי מר. כעבור כמה ימים נחקר המתורגמן על ידי המשטרה באשמה ששוחח עם תיירים ללא התר. הוא שוחרר לאחר אזהרה.
כאילו חשמל הוזרם בגופן, הגבירו סניידה וקאניה את קצב ריקודן. אליהן הצטרפו באקסטזה נשים נוספות, שסערת רוחן היתה גדולה במיוחד. סניידה התנשפה, נאנקה, חרחרה, ראשה הלם בכוח בקיר. היא נמרחה על הרצפה, רקדה על גבה, התהפכה על בטנה, התקדמה בקפיצות צפרדע אל המזבח ורקדה סביב הכלים הבוערים. פניה התעוותו מאימה, כאילו כל השדים כולם נכנסו לגופה. היא קירבה את האש אל גופה, עומדת להצית את עצמה. ריח חריכה קל נישא באוויר.
אחר כך, כשנרגעה במקצת, הציבה אותי במרכז החדר, שפכה עלי רום, השליכה עלי פרחים, מרחה את פני בג'ל, סובבה אותי כסביבון וניערה את ידיה סביב גופי. הרגשתי שכאב הראש שסבלתי ממנו התנדף פתאום, שגופי המטוהר הפך קל ואוורירי, ושבעוד רגע הוא ייפרד ממני ויפרח כמו נוצה אל השמים התכולים של ברקואה.
קיבלתי מסניידה כמה מתנות פרידה: פירות מהמנחה שהוגשה לאלים; אבקת קומפור ובושם לרענן את הגוף כדי שהרוח תוכל להיות חופשית; פרח כאיחולי פריחה והצלחה; כוסית רום כדי לשבור את הקשיים ושאכטה אחרונה מהסיגר כדי להפריח את ההשפעות הרעות כמו עשן. סניידה התעניינה אם נהניתי מהטקס, ביקשה ממני לספר עליו בעולם הגדול והבטיחה לי פרסום, עושר וכבוד אם אעשה כן.
אבל כל מה שרציתי זה לדבר עם אבא, ובכך גם סניידה לא היתה יכולה לעזור לי. היא נטלה מהמזבח שתי עצמות גדולות ונשאה תפילה לאלת המתים, אגון. אחר כך פנתה בבקשת סיוע אל פטרוניתה, מאמא פרנסיסקה, אבל זו אמרה שאבי אינו יודע לדבר בשפת הפטואה.

בפעם הבאה תביא עצמות

חזרתי אל טוני כדי להשלים את מסעי במחוזות המאגיה. בכניסתי שרקתי לתומי, וטוני נצטמרר כולו. "אסור לשרוק, כי אז אתה עלול לגרש את הרוחות מהבית". בחוץ סערה הרוח וטרקה שוב ושוב את הדלתות ואת אשנבי החלונות. טוני כיבה את האור, הציב על השולחן שני נרות דולקים וביניהם כוס בדולח המלאה כדי שלושה רבעים במים, וביקש ממני לרשום את שם אבי ואת מקום קבורתו.
מהצצה ראשונית בכוס, שאותה סובב בין אצבעותיו, אמר טוני שלאבי היתה קרחת

הסנטרו טוני גיולרטה (משמאל), ברקואה. שמאן, שחקן, קוסם, ידועני, רופא, פסיכולוג וגם בדרן. הוא מנהל טקסים, מקבל קהל, עוסק בריפוי ובמתן ייעוץ, פועל לדבריו בשיטות של מקובל ומחלק מרשמים

(נכון), וקבע שמותו היה בלתי צפוי. "אני רואה מכונית", אמר. מה קרה בדיוק הוא לא ידע לומר. משב רוח פתאומי, שחדר מן החלון, העיף את הפתק שעליו נרשם שמו של אבי. האם רוחו של אבי כבר הגיעה לכאן? עוד לא. "גלוֹריה דֶה טוּ פַדְרֶה, גלוריה אי מאס גלוריה", התפלל טוני וביקש מרוחו של אבי לבוא. כשראה שרוחו ממאנת לחדור מבעד לאשנבי העץ, פקד עלי להביא לו עצם מעצמותיו של אבי, אבל זו היתה בקשה לא מעשית. טוני הסביר שלרוחו של אבי אין מספיק כוח כדי לגמא את המרחק עד קובה. "זה קצת רחוק בשבילו", הסביר טוני, "בפעם הבאה תביא עצמות. זה יעזור לי".
טוני גישש באפלה. מדי פעם הרים את ראשו מכוס הבדולח כדי לסקור את תווי פני, לבחון אם הם מסגירים משהו, אבל פני נותרו חתומות. מהמתורגמן ביקש שישאל אותי אם הוא בכלל בכיוון, אבל התחמקתי.
הוא המשיך בכוחותיו הוא, ומתברר שיש לו כאלה. בכמה נושאים מרכזיים – וזו ההפתעה – הצליח טוני לקלוע למטרה. ייתכן שהוא מדיום טוב, ייתכן שהוא רק קורא מיומן של מחשבות, אבל המפגש איתו לימד אותי שאין לזלזל בכוחות שיש לסנטרוס – כוחות הנשגבים מבינתנו. "אם היו לי כמה חפצים של אביך", התנצל, "הייתי מצליח יותר".
לא ציפיתי ממנו לדבר, אבל טוני הצליח לנחש שמות אבי קשור למכונית; שבכניסה לביתנו היתה מוצבת תמונה של אשה עם מטפחת, שהיתה כמו פֶטיש עבורנו (ואכן, בכניסה היתה מוצבת תמונת סבתי, אם אבי); וציין שהוא רואה בנק (אבי עבד כפקיד בנק). טוני גילה גם שלאבי היו "דוקומנטים חשובים, שהם כמו מורשת בשבילך. אבא שלך רצה לתת לך את הדוקומנטים האלה. הוא שמח ומסכים שאתה תיהנה מהם ותמשיך את המורשת שלו". מכל תגליותיו, זו – האינטימית מכולן – היתה המרגשת ביותר עבורי. מאיפה הוא ידע? הרי רק כמה מהמקורבים אלי ביותר יודעים על כך. הוא קלע בעוד כמה עניינים.
טוני גִלגל שבע אבנים אפריקאיות, ריסס אותן בבושם והציע לטמון את הפתק עם שם אבי במזבח, כמו שטומנים פתק בכותל. מבעד לכוס המים השקופה ולאור הנרות, ראיתי פתאום את שם אבי באותיות מוגדלות, כמו כתובת על הקיר. נזכרתי בנרות שאמי היתה מדליקה לעילוי נשמתו, וחשבתי בליבי שאולי משהו ממנו בכל זאת הגיע לכאן.

תודה לחברת קובנה על הסיוע בהפקת הכתבה.