קג'ורהו – מקדשים אירוטיים בהודו

מעטים בלבד, גם מבין אלה שביקרו בשני המקומות, עשויים לקשור את הטאג' מהאל המפואר באגרה עם המקדשים האירוטיים בקהאג'וראהו (KHAJURAHO), כ-300 קילומטרים דרומית-מזרחית משם. למרות ההבדלים התהומיים והשוני המהותי יש להם כמה מכנים משותפים: הן הטאג' מהאל והן המקדשים בקהאג'וראהו הם ביטוי והתגלמות האהבה הפיסית, האירוטית והרוחנית. המקדשים האירוטיים הפכו במהלך עשרים השנים האחרונות לאחת האטרקציות הבינלאומיות הבולטות בהודו כולה, שנייה כנראה רק לטאג' מהאל.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

הטאג' מהאל הוא קרוב לוודאי הקבר המפורסם ביותר בעולם. גוש שיש מצועצע, מוכר עד כדי זרא, ומפתיע מחדש בכל פגישה. "ניחוח עלה ממנה, כמו הטאג' בליל ירח", כתב הסופר האמריקאי ריימונד צ'אנדלר על אחת מגיבורותיו. על הטאג' מהאל כבר נשפכו קיתונות של דיו כדי לשבח את יופיו, וצלליתו המוכרת מאלפי צילומים הפכה אותו לאחת הקלישאות הוויזואליות השחוקות של זמננו.

הקיסר המוגולי החמישי, שאה ג'אהאן, בנה את הקבר המפואר לאשתו מומטאז מאהאל, "הכתר שבארמון". בגיל 39, כשליוותה את בעלה למסע קרבות נגד שליט הדקאן, כרעה ללדת את ילדה ה-14 ומתה (ב-1630 לספירה). בעלה מיאן להתנחם, צם שנתיים, והקדיש את 15 השנים הבאות לבניית אחוזת הקבר לאשתו האהובה (חישוב מהיר מגלה שלכל שנת נישואין הוקדשה שנת בנייה). אדריכל איראני ומומחים מבורדו ומוונציה תרמו להפיכתו של המקום לאובייקט המזוהה עם הודו יותר מכל מבנה אחר.

אחד המקדשים בקהאג'וראהו. תופעה ייחודית ומסקרנת | צילום: Airunp, GFDL

ארוטיקה בשם הדת
מקדשיה של קהאג'וראהו אינם פרי יצירה או חזון של אדם אחד. הם תופעה ייחודית ומסקרנת שאין עליה עדיין תשובות מספקות. קשה לדעת מה גרם להתפרצות הנפלאה הזו של פיסול אירוטי, יצרי וחושני. גם ההודים עצמם לא יודעים בדיוק איך למקם את סיפורם של המקדשים ביחס לתרבותם שלהם, ונוכח עיניהם המתעגלות של האורחים מרחבי העולם למראה הפסלים הנמרצים האלה.

מה שתואר בכתבי עת מלומדים של תחילת המאה, כ"מקדשים שנבנו ככל הנראה למטרות טובות ובשם הדת", עלה למפת התודעה המערבית לאחר כאלף שנות שכחה מוחלטת, הזנחה והתעלמות. את המקדשים, שהג'ונגל איים לכסותם כליל גילה מודד בריטי בשם פרנקלין בראשית המאה ה-19. בשנות ה-60 של המאה הנוכחית עטו עליהם מבקרים מן המערב.

מלכי צ'נדלה, שושלת רג'פוטית ששלטה באיזור זה במרכז הודו במאות ה-10 עד ה-12, הם שבנו את המקדשים. הרג'פוטים, הקרויים גם "בני המלכים", הם גזע מעורב של הודים, אפגאנים ובני שבטים שונים שהופיעו על במת ההיסטוריה במאה ה-7, ומאז הצטיינו במלחמות בלתי פוסקות ובאהבתם לציד ולאלכוהול. תכונות אלה הבדילו אותם מייתר שכניהם ההודים הפוריטניים. עד היום הם רואים עצמם כבני מעמד הקשאטריה (הלוחמים), שלפי הברהמינים כבר איננו קיים כלל. הרג'פוטים ידועים בזכות ה"ג'והאר", מנהג לוחמים שקרא להתאבדות קולקטיבית כאשר נראה היה שהקרב המתנהל אבוד, ואין עוד סיכוי לנצח את היריב. הגברים הרג'פוטיים לבשו אז שמלות בצבע כרכום, ונשותיהם עטו בגדי כלולות. הם היו מעלים מדורות ענק שבאישן שרפו עצמן הנשים, שעה שהגברים פתחו את שערי המצודה ויצאו לקרב שממנו אין חוזרים.

נמלי התעופה של אגרה, עיר הטאג' מהאל, קהאג'וראהו עיר המקדשים, ובנארס או ואראנאסי (VARANASI) שעל גדות הגנגס, הם כיום צווארבקבוק עמוס באלפי תיירים מערביים מציצניים, הבאים להתבשם מעשרים וכמה המקדשים שהתפוררו לאיטם במרוצת אלף השנים האחרונות.

פסלים בקיר החיצוני של אחד המקדשים

תשוקה עזה כאבן
במקדש לאקשמאנה שבקהאג'וראהו, המוקדם במקדשים הגדולים, שנבנה בשנת 950 לספירה, ישנן 4,000 דמויות המתארות את מעשה האהבה. אין טעם לתאר את כולם, אך אי-אפשר שלא להזכיר את הבולטים שבהם, ובייחוד את אלה שהשתמרו במצב סביר. מימין לכניסה למקדש ניצב פסלה של אשה שעקרב, סמל התשוקה, זוחל על ירכה. עם עליית העקרב עולה התשוקה, וכך גם הסארי של הגברת. גברת אחרת, הממוקמת לא רחוק משם, לבושה בסארי קצר ושקוף, דבר הדורש יכולת מדהימה כאשר מדובר בפיסול באבן חול. באחד התבליטים המעניינים ביותר, המצוי במקדש קנדריה מאהאדווה, המפואר במקדשי קהאג'וראהו (1030 לספירה), עומד גבר על ראשו, וסביבו שלוש נשים המייצגות את שלושת דרכי קבלת האנרגיה (השאקטי) מן הנקבה.

תבליטים אחרים מתארים אורגיות עליזות ובהן הרבה מאוד פאלוסים גדולים, ליטופים, מציצות וקיום יחסי מין עם בעלי חיים. האחרונים זוכים כאן לפופולריות רבה: ציפור מנקרת בשדיה של גברת, סוס השוגל אשה או קוף המטריד זוג אוהבים. הקוף הוא קוף המחשבות, והלקח הנלמד מן הפסל הוא שבמעשה האהבה, כמו במדיטציה, צריך לדעת להתעלות אל מעבר למחשבה הארצית.

באחד התבליטים הזכורים לי במיוחד נראית פלוגת חיילים החוזרים משדה הקרב, וזוכים לפינוק מיני ולשחרור קבוצתי על-ידי להקת נשים, ככל הנראה "קדשות המקדש". כל הדמויות הללו מקיפות במה שהיתה מקום ההוללות האירוטית. (קדשות המקדש – הדוואדאסי היו "שפחות האלים", נשים שהוקדשו למקדש מיד לאחר לידתן או בגיל צעיר מאוד. המוכשרות ביותר מביניהן שימשו כרקדניות לפני צלם האל, לאחר שבמשך שנים ארוכות למדו ריקודים הודיים קלאסיים. ברבות הימים הזדלזלה המסורת, ובמקדשים רבים הפכו נשים אלה לזונות שמכרו את שירותיהן לבאי המקדש, ותמכו בהחזקת המקדש וברהמיניו, אם כי המשיכו לשמר את מסורתו). כל הפעולות המיניות האלה נעשות כאן תמיד במרץ רב, המשאיר את הצופה ההוזה בחום המעיק של קהאג'וראהו כשהוא תוהה מהיכן לקחו הפסלים את המוטיבציה האדירה הזו.

במקדשים רבים בהודו יש מוטיבים אירוטיים, אבל כאן האירוטיקה דומיננטית

מין בכל מקום
מקדשי ימי הביניים של הודו כולה מלאים במוטיבים אירוטיים. קשה לאמוד בדיוק את מידת התופעה או את מספר המקדשים "השותפים" לעניין, אבל אין ספק שמדובר באתרים רבים מאוד הפזורים בכל רחבי תת-היבשת. המבדיל אותם ממקדשיה של קהאג'וראהו היא העובדה שברובם הפיסול האירוטי אינו המרכיב הדומיננטי, אלא חלק מהעיטור לצד תבליטים ודמויות של חיות, אלים, שדים, וכדומה. הפסלים האירוטיים במקומות אחרים אינם מרוכזים במקום אחד כמו כאן, ואיכות הפיסול אינה כה ייחודית. אם נתחשב בכך שהלינגאם (הפאלוס) של שיווה מופיע באלפי מקדשים, לעיתים כצלם המקודש עצמו ולעיתים בתוך היוני (אבר המין הנקבי), מתברר שממדי התופעה אדירים. המקדש הגדול בטאנג'ור (TANJORE), למשל, מעוטר בטורים טורים של לינגאמים.

בקונאראק (KONARAK), על שפת מפרץ בנגאל בחבל אוריסה שבמזרח הודו, ישנו מקדש מופלא בצורת מרכבת שמש אדירה בעלת שנים-עשר גלגלים ששבעה סוסים מושכים אותה. כל זוג גלגלים מציין חודש בשנה, וכל סוס את אחד מימי השבוע (אברו של אחד הסוסים חלק מנגיעות המאמינים). המרכבה כולה מעוטרת במוטיבים אירוטיים: נימפות שמימיות ומלכי נחש ברגעי התעלסות והנאה עילאית.

בדרום, בבלור (BELUR) ובהאלביד (HALEBID), ערים חשובות במאה ה-12 וכיום כפרים קטנים, ישנם שני מקדשים מגולפים ומעוטרים באופן דומה, אם כי מעט יותר צנוע. בבלור, למשל, העיטורים הם שיר הלל ליופיה של האשה (במקומות רבים בהודו עוסק הפיסול האירוטי באידיאל היופי הנשי, שמעניין להשוותו לאידיאל היופי הנשי אצל היוונים, הרומאים ואצלנו).

הסובבים את המקדש בכיוון השעון רואים את האשה היפה שעה שהיא משוחחת עם תוכי מאולף, או כותבת מכתב לאהובה. למעשה, זהו סיפורה של מרגלת, ששתתה ארס נחשים עם חלב עד שגופה היה גדוש ברעל, ואז נשלחה לחסל בנשיקת מוות את אויבי השושלת.

בבהובאנשוואר (BHUBANESWAR), "עיר המקדשים", נותר ריכוז גדול מאוד של מקדשים. חלק גדול מהם מעוטרים בפסלים אירוטיים, לעיתים בעלי יופי יוצא דופן. כ-500 מתוך 7,000 המקדשים שהקיפו את האגם המקודש בינדו סאגר (BINDU SAGAR) ניצבים עדיין על תילם. כמאה מהם עדיין פעילים (כלומר, לאלים השוכנים בהם יש עדיין כוח חיים המטופח בעזרת תפילות בלתי פוסקות), וכשלושים אפילו שמורים היטב. רוב המקדשים נבנו בין המאות ה-7 וה-15 בידי אנשים פרטיים, שרצו להבטיח בעזרתם שהגלגול הבא יהיה טוב יותר מן הנוכחי.

באופן טבעי מתעוררת שאלת הקשר בין תופעת הפיסול האירוטי ליצירות ספרות הודית אירוטיות שהמוכרת שבהן היא "הקאמה סוטרה". טקסט זה, המיוחס לרישי (חכם) ואטסיאיאנה, נכתב במאות הראשונות לספירה, כנראה במאה השלישית, כלומר כ-700 שנה לפני שנבנו המקדשים בקהאג'ראהו. כאחרים ששרדו הוא חלק מהנטייה הפדנטית משהו של ההודים דאז לעסוק ביסודיות בכל היבט של החיים האנושיים, להתפלמס, ליצור אסכולה וכדומה. המין, מעשה האהבה, המשגל, הם כידוע חלק מן העיסוק האנושי מאז ומתמיד וגם נוטים להם חיבה לא מעטה. אז עוסקים גם בהם. קשה יהיה איפוא להצביע על קשר ממשי יותר בין הפסלים לבין איוריו המוכרים של הקמא סוטרא.

יתכן שהפסלים נועדו לספק ריגוש חושני-אסטטי לפני המפגש עם האל

הסחת הדעת
הפיסול האירוטי נראה כמנוגד לכל המטרות והאידיאלים של התרבות ההינדואית המוכרת לנו, המערביים, כרוחנית. התופעה מציגה פרדוקס בין מטרות תרבותיות לבין תכנים של אמנות. השאלה היא: אם אכן מין ואירוטיות נחשבים כ"מסיחי דעת" בדרך להגשמה העצמית, מדוע הם מופיעים על בניינים בעלי אופי דתי?

אחד הדברים היותר משעשעים הוא לשמוע מדריכי תיירים הודיים המסבירים ו"מתרצים" את התופעה. רובם הגדול נמצאים בעניין זה בדילמה מביכה, שכן חינוכם הוא פרי ה"רכש" של החברה ההודית – צניעות שראשיתה בכיבוש מוסלמי ובנורמות הצביעות הוויקטוריאנית של הבריטים שבאו אחריהם. התשובה המקובלת על רובם של המדריכים היא שהפיסול האירוטי במקדשים הוא ביטוי לניוון ולהתפרעות מינית. תשובה שונה ומעניינת קיבלתי בקונאראק. מדריך מקומי עשה שם חלוקה "טופוגרפית", והסביר לי שתיאורי הפילים ושאר החיות המופיעות בשורה התחתונה נועדו לשעשע ילדים. התיאורים האירוטיים הצנועים בשורה האמצעית נועדו לחנך זוגות שזה עתה נישאו. תיאורי האלים והאלות המופיעים בשורה העליונה נועדו להארה רוחנית של המבקרים המבוגרים. פיסול זה מייצג עולם שהוא "קדוש" בזכות סגולות של יופי, עושר ושפע.

האירוטיקה, שנותרה כיום רק על קירות המקדשים, חגגה בעבר גם בהיכלות פנימה. אבה דובואה, כומר וחוקר שחי בהודו בראשית המאה ה-19 וכתב שם ספר בשם "אורחות, מנהגים וטכסים של בני דת ההינדו", מספר על אורגיות שנערכו במקדשים רבים בההשתתפותם של כוהנים ברהמינים ונשים שבאו לבקש להן פרי בטן, או בין מאמינים, נשים וגברים, שנאספו שם. לדבריו, נשים אחרות, מתוך דבקות ואמונה, הפכו בידיעת בעליהן לזונות. אחד המראות, שדובואה מעיד כי דחה אותו במיוחד, היה משגל בין שני צלמי אלים, זכר ונקבה, שנישאו על גבי כרכרה באחד הפסטיבלים, וזווגו באמצעות מנגנון מיכני סבוך. בן למעמד הטמאים, שנבחר לאחר שלמד את כל ניבולי הפה של השפה ההינדית, עמד על הכרכרה וקילל באופן שוטף. דבריו נחשבו כדברי האלה.

אחד ההסברים המקובלים הוא שפיסול התבליטים האירוטיים בא לשכך את זעמם של אלי הטבע, ולהביא את המאמינים לידי ריגוש חושני-אסתטי לפני המפגש עם האל. הסבר זה מתיישב היטב עם הטאנטרה, תיאוריה של מיסטיקה אירוטית שהיתה מקובלת בהודו בימי הביניים. הטאנטרה הדגישה אמצעים לא קונבנציונליים, ולעיתים קרובות אסורים על פי הדת, להשגת הגאולה. המעניין מכל בנושא הטאנטרה הוא שהמאמינים ביטלו בטכסיהם את הטאבו של הקאסטות ההודיות ואת חוקי הטהרה. קבוצות קטנות של מאמינים היו נפגשות בלילות, במקדשים, בבתים או במקומות שבהם שרפו גופות. הקבוצה יצרה מעגל סביב דיאגרמה מאגית הידועה בשם מאנדלה או יאנטרה. למרות שקבוצה כזאת כללה אנשים מרמות חברתיות שונות ואף כאלה האסורים במגע, הרי בזמן הפולחן היו כולם שווים. לאחר הפולחן עברו לעסוק בשתיית משקאות אלכוהוליים, אכילת בשר ודגים, תנועות ידיים סימבוליות ומשגל. בקבוצות מסוימות נהגו הגברים להביא את נשותיהם למעגל, ובאחרות היו אורגיות של כל בני הקבוצה או אוננות.

במהלך הזמן הפכה הטאנטרה לתנועה כלל-הינדואית, שסחפה את מאמיני כל הדתות החשובות וגרמה לעידוד העיסוק באירוטיקה ולטיפוח הגוף, אולם, כפי שקורה פעמים רבות, היחס הרציני הראשוני הפך להדוניסטי גרידא. הרווח המשמעותי נותר מעיסוקים אלה דווקא בתחומי האמנות: מוטיבים אירוטיים החלו להופיע באופן חופשי באמנות המקדשים.

המקדשים האירוטיים בקהאג'וראהו אינם פעילים (במקדש פעיל נוכח צלם אל, אבל גם פעילותו של זה תלויה בנוכחותם של המאמינים). מאחר שהמקדשים ננטשו על-ידי המאמינים, הרי שגם האלים ביטלו את נוכחותם.

בקהאג'וראהו יש קבוצת מקדשים נוספת, פעילה עדיין, השייכת למאמיני הג'אין. מקומות אלה מעניינים פחות. אפשר לראות בהם את דמויות מהאווירה, מייסד הדת, ו-24 המורים הקדושים של הדת. בחצר אחד המקדשים ישנו מוזיאון קטן של פיסול ואדריכלות ג'אינה. דת הג'אין אינה מתירה למאמיניה שום פתח לעיסוק האסור בפיסול אירוטי, ואין לו זכר במקדשיה.

שימורם של אתרים אלו היא בעיה כאובה ומוכרת בהודו. חלק מהמקדשים בקהאג'וראהו נמצאים במצב של התפוררות. סוג של פטריה או חזזית מכסה ומאכל את אבן החול. כמות התיירים הגדולה, ונחיתות והמראות המטוסים, אינם תורמים אף הם לשיפור המצב. אחד הרעיונות שהועלו בארגון אונסק"ו הוא כיסוי את המקדשים בציפוי פלסטיק שקוף כדי לשמרם לדורות הבאים. מאומה לא נעשה עדיין באופן מעשי, אבל קשה יהיה אפילו לדמיין את הפסלים הנמרצים ובעלי החיות הרבה כל כך בעטיפת פלסטיק סטרילית.

בעיית שימור הפסלים קשה, ויש מי שהציע לצפות אותם ביריעת פלסטיק שקופה

איך מגיעים?
הרוצים להגיע לקהאג'וראהו טסים בדרך כלל בקו התיירים העמוס המחבר את דלהי עם אגרה וממשיך לבנארס. דרך מעניינת יותר היא להגיע מהדרום דרך שני מקומות מרתקים אחרים: אורצ'ה (ORCHHA), עיר של חורבות מפוארות בתוך חורש טבעי, או סנצ'י (SANCHI), שם נמצאת הסטופה הגדולה, האתר הבודהיסטי החשוב ביותר בהודו.

לקונאראק מגיעים מפורי (PURI) בדרך יפהפייה החוצה חורשות קזוארינות, שפע של ציפורים וים – בדרך כלל בג'יפים או במיניבוסים. לפורי מגיעים באוטובוס או רכבת מבהובאנשוואר, בירת מדינת אוריסה (ORISSA). לבלור והאלביד מגיעים באוטובוס ממייסור או באנגלור. מעט מסובך. מומלץ להצטרף לסיור מקומי של חברת תיירות ממשלתית.

עוד מידע על טיול להודו