צ'רקסים – אני כאן ולבי בסוף הקווקז

אדם תליצ'רי, שר התרבות של הרפובליקה האוטונומית הקטנה אדיגיאה (Adyghea) בצפון-מערב הקווקז, נאם מול כמה מאות מתושבי כפר קמא הצ'רקסי שבגליל, באחד מערבי שישי בחודש מאי האחרון. הוא דיבר על חשיבות הקשרים שבין התפוצה הצ'רקסית למולדת, והזכיר כי חשוב ללמוד מהתמיכה שיהודי התפוצות נותנים לישראל. אחר כך ניסה להתמודד עם השאלות הרבות מהקהל. כמה מהשואלים דנו במעמדה של הרפובליקה הקטנה, ביחסים עם רוסיה ובקשיים שמערימים בשנים האחרונות השלטונות הרוסיים על צ'רקסים מהתפוצות שרוצים לבקר בקווקז, ועוד יותר על אלה שרוצים להשתקע בו. היה אפשר לשמוע את הטון הלאומי המובהק שבדבריהם. השר, לעומת זאת, שמר על דיפלומטיות והדגיש את היחסים הקרובים שבין נשיא הרפובליקה אסלן תח'אקושינה ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין. בשבילו, ככלות הכל, החיים תחת שלטון רוסי היו תמיד בבחינת מובן מאליו. נדמה שהשאיפות לישות צ'רקסית עצמאית נראות לו רחוקות מתמיד.

התנגדות עיקשת לכיבוש הרוסי
השיחה בין השר ומארחיו התנהלה בצ'רקסית, או ליתר דיוק "אדיגה-בזה" (Adyghabze) – שפת האדיגה, שמם העצמי של הצ'רקסים. השפה שייכת למשפחת השפות הצפון-קווקזיות, ויש בה יותר משישים עיצורים, שדוברי שפות אחרות יתקשו לבטא רבים מהם. שפתם של הצ'רקסים הישראלים היתה שוטפת לא פחות מזו של האורח ומלוויו, ובכל זאת היו גם הבדלים. לדבריו של האורח נכנסו מילים ברוסית, ואילו כמה מהמקומיים התרגלו לספור בעברית ונזקקו לתרגום לתאריכים ולנתונים. ועם כל זאת, בשום קהילה צ'רקסית – ויש כאלה בתורכיה, בירדן, בסוריה ובמדינות אחרות – לא הצליחו לשמור על השפה כמו בקהילה בישראל. גם בקווקז הצ'רקסים מתמודדים עם השאלה כיצד להמשיך ולשמר את שפתם לצד הרוסית.

הצ'רקסים הם אחד העמים הילידיים של הקווקז, אזור שבמרוצת ההיסטוריה נדדו אליו בני עמים רבים נוספים. ארצם ההיסטורית השתרעה מחופי הים השחור והים האזובי במערב, ועד לארצות האוסטים והצ'צ'נים במזרח, לרגלי רכס הקווקז הגבוה. למעט כמה מובלעות קטנות, בשטחים נרחבים אלה יושבים בימינו בעיקר רוסים.

האימפריה הצארית החלה לכבוש את הקווקז כבר במאה ה-18, אך נדרשו לה עשרות שנים של מאבק כדי להתגבר על התנגדות עמי הקווקז ההררי התנגדותם של הצ'רקסים לכיבוש היתה עיקשת במיוחד, והם הוסיפו להילחם גם כששאמיל, המנהיג האגדי של עמי דגסטן והצ'צ'נים, כותר על ידי כוחות הצאר. המאבק ברוסים החיש גם את תהליך ההתאסלמות שלהם, בעיקר בהשפעה עות'מאנית. דגל האסלאם איחד את עמי הקווקז כנגד הכובש הנוצרי, וחיזק את שיתוף הפעולה עם עמי הקווקז האחרים, שלחמו תחת דגל האסלאם בהנהגתו של שאמיל. בתקופת מלחמת קרים קיוו הצ'רקסים לקבל תחמושת וסיוע מהבריטים ומכוחות אחרים שלחמו ברוסים, אבל תקוותם התבדתה, וב-1864 נכנעו הכוחות הצ'רקסיים האחרונים לפולש הרוסי.

הפרד ומשול, צרף וסכסך
בעקבות התבוסה התרחשה אחת מנדידות העמים הגדולות – טרנספר על בסיס אתני: יותר ממיליון איש גלו מארצם ועברו לשטחי האימפריה העות'מאנית. רוב הגולים היו בני אדיגה, אבל היו גם אבחזים, צ'צ'נים ובני עמים קווקזיים אחרים. על תוצאות נדידת העמים הזאת כתב בדרכו הרומנטית מספר הסיפורים הצ'רקסי אסד ביי: "המולדת הקווקזית מוסיפה למשוך את לבם, אם כי זה דורות הם מנותקים ממנה. בשיריהם הם מתנים את נכאיהם וגעגועיהם אליה…". המציאות היתה פחות רומנטית: רבים מהמהגרים טבעו בים השחור או סבלו מרעב במחנות מאולתרים באנטוליה. בשנים האחרונות מציינים הצ'רקסים את יום הזיכרון לרצח העם הצ'רקסי ב-21 במאי.

המיעוט הצ'רקסי שנותר בקווקז מונה היום כ-750 אלף איש בתקופת השלטון הקומוניסטי חולקו הצ'רקסים בין שלוש רפובליקות שונות, במהלך סטליניסטי אופייני של "הפרד ומשול" וגם "צרף וסכסך": בשתיים מהרפובליקות צורפו הצ'רקסים לבני קבוצות קרובות זו לזו הדוברות שפה תורכית – הקרצ'אי והבלקר. כך נוצרו הרפובליקות האוטונומיות קרצ'אי צ'רקס וקברדינו-בלקריה. הרפובליקה השלישית, הקטנה מכולן, היא אדיגיאה. היום באדיגיאה הצ'רקסים הם כ-17 אחוזים מהאוכלוסייה, ואילו הרוב המוחלט הם רוסים. בנוסף מצויים גם קבוצות קטנות של בני לאומים רבים אחרים, והיתר רוסים ואולם על פי החוקה ההנהגה שמורה להם.

נולד מחדש ועלה לקווקז
ביקור המשלחת מהקווקז בכפר קמא הישראלי הוא המשך לתהליך של מפגש מחודש בין הצ'רקסים בקווקז ובתפוצה, בעקבות התפרקות ברית המועצות. את ביקור המשלחת הקטנה מהקווקז יזמה עמותת "נפנה" (שפירושו "אור") מכפר קמא. המארגנים הכירו את הקשיים שבני עמם בקווקז מתמודדים עימם, ולכן דאגו למימון בואם של מלווי השר – ידיג מהמט, מנהל בית ספר לשפות במייקופ (Maykop) בירת אדיגיאה, ומוחמד חג'בצ'רובץ, מנהל האנסמבל "נלמס", להקת הריקוד הממלכתית. את מהמט הציגו בפני כ"מי שנולד מחדש לפני 15 שנה, כאשר עזב את תורכיה שבה נולד ו'עלה' לקווקז".

רעיון החזרה לקווקז הכה גלים בתפוצות במחצית הראשונה של שנות התשעים, וכמה אלפי צ'רקסים אכן חזרו לשם. גם רבים מהצ'רקסים הישראלים ביקרו אז בקווקז, וגילו שאבותיהם לא הגזימו בסיפוריהם על הארץ שדומה לגן עדן. אבל הם פגשו גם מצב כלכלי קשה והפנימו את העובדה כי בני עמם הם מיעוט בארצם. המלחמות באבחזיה ובצ'צ'ניה השכנות תרמו גם הן להתפכחות מהחלום לחזור לקווקז באופן מיידי.

ובעוד הצ'רקסים מישראל בחרו להישאר כאן למרות הגעגועים לקווקז, אלפי יהודים מהאזורים הצ'רקסיים עשו דרכם לישראל בשנות התשעים. בעקבות זאת נוצרו קשרי תרבות מעניינים: האורח השלישי שהוזכר כאן, מנהל האנסמבל, פגש שתי להקות ריקוד שמדריכים אותן היום כוריאוגרפים יהודים שעלו לישראל מהקווקז, התורמים לשימור מסורות תרבותיות צ'רקסיות גם בישראל.