צרות, גם בים, מגיעות בצרורות

באחד המפרצים היה סלע במרחק של כ-500 מטר ממקום העגינה שלנו. שחיתי לשם בכל בוקר ובכל ערב. תענוג צרוף: ים שקט כחול וצלול; דגים למטה, הרים יפים מסביב ושקט. המון שקט. הילדים שטו להנאתם עם הדינגי. אפילו יובל (9) עבר "טסט" אצל דרור להפעלת המנוע של הדינגי והוא שט להנאתו לבד (!!!) במפרץ. הילדים הגדולים, ליאור (14) והחבר שלו – ירון, פיתחו ענף ספורט אתגרי חדש: סנפלינג מהתורן ישר אל הים! כולם היו מאושרים.
הספינה שלנו- בונבון ערוכה לתנאי העגינה במפרץ (במרינות יש חיבור לחשמל V220 ולמים. במפרצים כמובן שאין חיבורים כאלו ): יש לנו גנרטור שמאפשר להפעיל את המזגן, את המחשב ושאר מכשירי החשמל; יש לנו 500 ליטר מים בשלושה מיכלים גדולים; יש מיכל אחסון ששומר על כל מה שיוצא מהשרותים – כדי לא ללכלך את המפרץ); כמובן שהיה לנו אוכל; שלווה יש ובשפע. אז מה עוד צריך הבנאדם?

מסתבר שצריך גם קצת מזל.

הכל התחיל בפרץ לא מוסבר של אנרגיית- סדר שתקף אותי. החלטתי שאני צריכה לסדר את הבלאגן האינסופי בתא של יובל. זה לא קורה לי לעיתים קרובות. בדרך כלל אני חכה שחמותי תגיע אלינו – רק כדי לשאוב ממנה מעט אנרגיות-סדר. חמותי היתה רחוקה. ואי-הסדר היה גדול. כנראה גם השלווה עושה משהו לבנאדם. אפילו לי, שסדר הוא תמיד ממני והלאה.

התחלתי להוציא את בגדי החורף התלויים של יובל וסירחון אדיר תקף אותי. כשהוצאתי את אחד המעילים גם הבנתי למה: הוא היה טבול במי ח……למי שלא קרא את הכתבה הקודמת אזכיר שיצאתי מדעתי מהסירחון ביאכטה (וזה בלשון המעטה…). התברר שהמיכל עלה על גדותיו ו"העודפים" (…..) הגיעו לארון של יובל. הפעם שמרתי על קור רוח יחסי, לא נשמתי נשימות עמוקות (בגלל הסירחון), אבל שלטתי בעצמי והתפללתי לקדוש-ברוך-הוא שייתן לי תעצומות נפש – ורצוי הרבה!

כמובן שלא יכולנו להמשיך להשתמש בשרותים ולכן היינו צריכים להגיע לחוף בשחייה או בעזרת הדינגי – כדי לעשות מספר 2. זה לא היה קל ובטח שלא מהיר…. אבל אנחנו אנשים חזקים ודבר כזה לא יפיל אותנו לסיפון. אחר כך היתה תקלה במנוע של הדינגי. כלומר מי שצריך לשרותים יכול לבחור בין שחייה של כמה עשרות מטרים לבין חתירה במשוטים לכיוון החוף…. גם כעת לא נשברנו. ואז הגנרטור הפסיק לפעול. המשמעות המיידית: אין מזגן (בחום של מעל 35 מעלות). אבל חשבנו שלפחות יש מחשב, כי אפשר לטעון אותו דרך המצברים שמספקים V12. אפשר לטעון את המצברים דרך המנוע (שעדיין עבד!). אבל המנוע לא הצליח לטעון את המצברים ולכן גם המחשב – סם החיים של הבנים – לא עבד! החלטנו שגם זה לא נורא ושלא חייבים מחשב. בכל אלפי שנות ההיסטוריה האנושית נערים הסתדרו מצויין ללא מחשב – אפשר לשחק בערב משחק קופסה כלשהו. שיחקנו ½ 8. היה נחמד.

בשלב מסוים הילדים נשברו. האמת היא שגם אנחנו. החלטנו לצאת מהמפרצים לפיניקה – העיר הקרובה. שם נתקן את התקלות. בדרך נרוקן את ה-Holding Tank. מתברר שתכניות לחוד ומציאות לחוד: המפרש הראשי שלנו נתקע (המפרש מתגלגל לתוך התורן וכל קיפול קטן שלו אינו מאפשר להוציא אותו משם). הפלגנו בעזרת המנוע בלבד. כשהתרחקנו מהחוף ירד דרור לשרותים כדי לשחרר את ה-Holding Tank הגדוש. כלום לא יצא!!!! הוא סתום!!!! אני לא יודעת מהיכן שאבתי עוד תעצומות נפש אבל אמרתי לעצמי שאני לא נשברת! הצעתי להיכנס למים, לשחות לפתח היציאה של ה-Holding Tank ובעזרת מקל לנסות לפתוח את הסתימה. לבשתי כפפות סיליקון, נעלתי סנפירים – כדי לברוח מהר; נפרדתי בחיבוק מהילדים שאמרו שהם לא יתחבקו איתי בעתיד הקרוב. ירדתי למים עם כל ציוד ה"חפירה" – מקל של שלגון ומוט ברזל דק. צללתי קצת (מכבים את המנוע אבל הספינה ממשיכה לזוז כל הזמן….) התחלתי "לחפור" בפתח היציאה ו…..כלוםו לא יצא שום דבר.ניסיתי לחפור גם עם חוטר שדרור יצר מקולב שעשוי מחוט ברזל. גם זה לא עבד! חזרתי לספינה. הפעם ניסינו לרוקן את המיכל מלמעלה: לקחנו משאבת פלסטיק פשוטה (שמיועדת לשאיבת דלק ממיכלים…) ובעזרתה שאבנו את הנוזלים שהיו ב-Holding Tank…. זה היה מגעיל!!!!! זה היה מסריח!!!!!! אבל זה רק מנע גלישה של הגועל נפש ולא פתח את הסתימה!!!! חשוב לציין שאם דבר כזה היה קורה בבית, גם בתקופות של מצוקה כלכלית, הייתי מזמינה שרברב ומייד.
כך הגענו לעיר פיניקה. עם סיכום הביניים של התקלות האלו: ה-Holding Tank סתום; הגנרטור מקולקל; המצברים אינם נטענים; המפרש הראשי תקוע; והמנוע של הדינגי מקולקל. הזכרנו לעצמנו שקראנו לספינה שלנו "בונבון" כיוון שהכל נראה לנו מושלם – כמו בונבוניירה. מסתבר שזו הבונבוניירה של הגשש……ואם כל הצרות האלו לא הספיקו לנו, דרור חלה כשהגענו לפיניקה. מה שאומר שאני צריכה לדאוג להביא את הטכנאים.

לכתבות נוספות של אסנת סדן:

• ההפלגה תמיד מפתיעה »

• טונה כחולה וגדולה »

• נשים מתכנות יאכטה ריחנית »