צפרות: תמירונים חורגים לאלוהים

אפרוח התמירון, שאומץ על ידי שחפיות, מלקט מזון בבוץ. אפרוחי התמירון אוכלים בכוחות עצמם כבר מיומם הראשון מפות ומדריכים מודפסים ליעד הכרמל וחופו, בהנחה לגולשי מסע אחר!

הפעוט. היו אלה אפרוחי תמירון (Himantopus himantopus).
לפי גודלם הערכנו כי הם בקעו באותו יום או יום קודם לכן. מראה אפרוחים בני יומם הוא מלבב. ניסינו להתקרב אליהם כדי לשפר את התצפית. לפתע נסקו השחפיות בצרחות ובאיומים, אך אפרוחי התמירון המשיכו להתהלך לאורך הבריכה בלי להגיב למהומה. מדוע אין אפרוחים אלה מזדרזים להיחבא, כמנהגם במקרים שבהם מושמעים קולות האזעקה?
הפתעתנו גברה לנוכח העובדה שבין קולות האזעקה לא נשמעו כלל קולות של תמירונים בוגרים. זה נראה לנו מוזר: הרי הם נוהגים להישאר צמודים לאפרוחיהם מרגע בקיעתם ועד הגיעם לגיל חודש בערך. אף על פי שהאפרוחים יכולים ללקט את מזונם מיומם הראשון, הם זקוקים להגנה, לחימום, לצל, להדרכה היכן מצוי המזון ובעיקר ממי להיזהר ומתי.
כשהתמירונים ההורים מבחינים בסכנה, הם משמיעים קולות אזהרה. לרוב הם עושים זאת במעוף רפרפני ממעל. האפרוחים מגיבים מיד: הם רצים עד לקפל הקרקע הסמוך, לשיח כלשהו או לרגב אדמה בולט, ואז נרכנים ורובצים. בזכות צבעי הסוואתם הם מתמזגים עם הרקע, עד שקשה לאתרם. ואילו כאן – אין קריאות אזהרה של התמירונים הבוגרים ואין תגובה של האפרוחים. אלה האחרונים המשיכו לחפש מזון ולא התייחסו כלל לקולות הרמים שהושמעו על ידי שחפיות הים.
המהומה שככה בהדרגה. לפתע נחתה שחפית ליד האפרוחים ואחריה בן זוגה. האפרוחים לא זו בלבד שלא נרתעו, אלא אף התקרבו אל אחת מהן. לא חלף זמן רב עד שהפתעתנו התעצמה עוד יותר: האפרוחים התרפקו מתחת לאחת השחפיות; והשחפית, המגלה על פי רוב תוקפנות רבה כלפי זרים, גילתה יחס אמהי וקיבלה אל חיקה בחום את אפרוחי התמירונים.
התקשינו להאמין למראה עינינו. הנה הנה, סברנו, תתעשת השחפית, תחוש בטעות, ובנקירה עזה תעמיד את האפרוחים במקומם. חלפו עוד דקות אחדות, ובן הזוג, שהמריא בינתיים, חזר עם דגיג במקורו וניסה להאכילם. לא נותר אפוא כל ספק: זוג השחפיות אימץ אפרוחים של התמירון. לקראת ערב, משנעשה קריר, התקבצו שלושת האפרוחים וחסו מתחת לגוף האם המאמצת.

אימוץ בין מיני
בספרות המקצועית מוכרים מקרים רבים שבהם עופות מאמצים צאצאים שאינם שלהם, אך ברוב המקרים האלה מדובר בצאצאים בני אותו מין. במקרים אחרים מאמצים עופות בעל כורחם צאצאים לא להם. כך קורה לכל הפונדקאים של מיני קוקיות (Cuculiformes), המטילות את ביציהן אל קניהן של ציפורי שיר שונות. לעומת זאת אימוץ בין מיני שאינו מבוסס על פונדקאות נדיר הרבה יותר. ניתן למנות על אצבעות יד אחת את העדויות

צילום משפחתי – שלושת אפרוחי התמירון וההורה המאמץ שלהם, השחפית, שמציעה להם דגיג

המתועדות להתרחשויות כאלה בעולם. אימוץ כזה מעלה תהיות: מדוע משקיע המאמֵץ מאמָצים בצאצאי פרט זר, שאינם נושאים את מטענו הגנטי? הרי זה מנוגד לתיאוריה האבולוציונית הקלאסית, שלפיה כל פרט ינסה להותיר צאצאים פוריים רבים ככל האפשר לדורות הבאים.
כיצד עשוי להתרחש אירוע חריג כזה? תסריט אפשרי הוא  כי בשל צפיפות הקינון בשרטון, שם מתגודדות מאות זוגות של שחפיות, אימץ אחד מהם בהזדמנות כלשהי – עת נטשו התמירונים את משמרתם והפקירו את ביציהם, אולי בעת מהומה שהתרחשה במקום – את הקן על תכולתו.
יש דמיון רב בצבע ובגודל בין ביצי השחפית לבין ביצי התמירון. דרושה עין מיומנת כדי להבחין ביניהן. אין פלא שהשחפיות טעו ואימצו את הקן על ביציו. תוקפנותן היא שמנעה, מן הסתם, מהתמירונים להשיב לעצמם את הגזל.
השחפיות דגרו, ככל הנראה, במשך זמן מה על ביצי התמירון. בכך לא היה אמור להיות להן קושי מיוחד. אך עם הבקיעה החלו בעיותיהן. עתה ניצבו בפני תופעות שהמטען התורשתי שלהן לא סיפק להן את האמצעים הנאותים להתמודד איתן.
לדוגמה, הם "מדברים" בשפות שונות לחלוטין. קיימים גם הבדלים ניכרים בין התנהגות האפרוחים של התמירון ושל השחפית: אפרוחי השחפית נותרים בקן לאחר בקיעתם, ורק בהיותם בני ימים אחדים הם מתחילים להתנועע במרחב. גם אז אין הם מתרחקים ממקום בקיעתם אלא כדי מטרים ספורים. הם לא נוטשים את סביבת הקן עד הגיעם לכושר מעוף. במשך כל הזמן הזה תלויה תזונתם בהוריהם, הטורחים להביא להם עוד ועוד דגיגים.
לעומתם אפרוחי התמירון נוטשים את הקן סמוך לבקיעה, פוסעים על גדות המים ואף שוחים בהם. הוריהם, המנחים אותם, עשויים להרחיקם בתוך ימים אחדים מאות מטרים ממקום בקיעתם. אפרוחי התמירון גם אוכלים בכוחות עצמם כבר מיומם הראשון.

הכל בגלל רגליים
התחלנו בסדרת תצפיות, סקרנים לראות אם השחפיות מסוגלות, למרות המטען התורשתי השונה, לספק לאפרוחים את הרכיבים החיוניים לשרידותם: אתרי מזון נאותים, חימום והגנה מפני טורפים. כיצד יתפתחו האפרוחים, אם בכלל יצליחו לשרוד, ובבגרותם – האם יְחַזְרוּ אחר שחפיות או אחר בני מינם, התמירונים.
הימים הראשונים נראו מבטיחים, למרות אי ההבנות שנוצרו מדי פעם. השחפיות ניסו למלא את תפקידן ההורי וטרחו להביא דגיגים, ואילו האפרוחים סירבו בעקשנות לפעור את

שחפית ים מחממת את אפרוחי התמירון באור השחר. רגליהם הארוכות של התמירונים המאומצים בולטות החוצה

מקורם ולבלוע אותם. לאחר כמה נסיונות נֶפֶל, נאלצו השחפיות לוותר על נסיונותיהן ולהתנחם בבליעת הדגיג שהיה מיועד לאפרוחים.
מחזה זה חזר על עצמו שוב ושוב. והאפרוחים? הם העדיפו להתנועע לאורך הגדה, לסרוק את שטחי הבוץ והמים הרדודים, לשחות מעט מדי פעם ולנסות לצוד חרקים קטנים, סרטנים ירודים וכיוצא באלה. דומה היה כי התזונה לא היוותה בעיה מבחינת האפרוחים.
אולם התגוננות מפני טורפים למיניהם אינה עניין לאפרוחים – זהו אחד מהתפקידים החשובים של ההורים. ואכן, השחפיות עשו זאת ללא לאות וסיפקו מטרייה אווירית כנגד אויבים אמיתיים או מדומים. ההורים המאמצים הגנו בקנאות על האפרוחים גם מפני שחפיות אחרות שנחתו סמוך לקן וזכו לקיתונות של צרחות ואיומים ואף לניקור נמרץ.
תמירון זכר, בוהק בשחור כנפיו ובלובן צווארו, שדידה לעבר האפרוחים תוך כדי חיפוש מזון לא זכה ליחס מועדף. השחפיות מיהרו לתקוף אותו משהתקרב לאפרוחים יתר על המידה, והוא מיהר להתרחק. לא יכולנו לפסול את האפשרות כי תמירון זה הוא הוא אביהם הביולוגי של האפרוחים.
לא אחת תקפו השחפיות בזעם נמיות, שהגיחו מעת לעת מהסבך וגילו עניין ברור באפרוחים. באחד המקרים צללה שחפית בזווית חדה וחבטה במקורה בראשה של נמייה. הנמייה, מופתעת מ"ההפצצה", זינקה בבהלה ונסה בחזרה אל הסבך.
השוני בדפוסי התנהגותם של אפרוחי התמירון לאלה של אפרוחי השחפית והעדר יכולת תקשורת ביניהם גרמו לאי הבנות רבות, בלבלו לא אחת את ההורים ואף סיבכו אותם בצרות עם השכנים. בין השחפיות לאפרוחיהן מתקיים "דו שיח" – הן נוהגות לקרוא לאפרוחיהן, להזמינם לאכול או לחסות בצלן. ואילו כאן היה זה דו שיח של חירשים: האפרוחים "לא הבינו" את משמעות האותות הקוליים של השחפיות וחסרו את ההנחיות שלהן הם כה זקוקים בגילם הרך. כך לא יכלו ההורים המאמצים לכוון את צעדיהם, למנוע מהם להתקדם לטריטוריות שכנות, שבהן דגרו שחפיות זרות ועוינות שלא היססו לתקוף אותם.
לא תמיד נתקלו האפרוחים ביחס עוין מצד השחפיות האחרות. פעם התקרב אחד מהם לשחפית שדגרה על ביציה. למרבה הפלא, היא גילתה סבלנות לנוכחותו, גם כשטיפס אל התלולית שעליה ניצב קִנה. היא אף התרוממה מעל לביציה ואפשרה לו לחסות תחת נוצותיה, למורת רוחם של ההורים המאמצים. עם הזמן הפכו האפרוחים המאומצים לחביבי המושבה, והשחפיות אפשרו להם לשוטט בחופשיות בקרבתן, דבר שלא היו מתירות אפילו לאפרוחים של שחפיות שכנות.
לפנות ערב התקבצו האפרוחים והתכנסו מתחת לגחונו של אחד ההורים. הם התחממו שם, מתחת לשמיכת הנוצות, עד לזריחה למחרת, עת יצאו שוב לדשדש במים הרדודים וללקט מזון. נראה היה כי הימים שחלפו היטיבו עם האפרוחים: הם גדלו והתחזקו ורגליהם החלו להתארך, כיאה לתמירונים.
אולם הרגליים האלו חרצו את גורלם. אט אט הם נעשו גבוהים מהוריהם. אפרוחי התמירון אמורים לחסות מתחת להוריהם, כשאלה האחרונים נשענים על השְרַשְכַּף  (העצם הארוכה של רגלם, סמוך לאצבעות) שלהם. השחפיות הגוציות התקשו לשמור על יציבות מעל לאפרוחים הגדלים, שנדחסו מתחת לגחונה של השחפית, הנמוך מדי בשבילם. נראה כאילו האפרוחים מנסים להרים על גבם את ההורה המאמץ.
כדי לעמוד במשימה ניסו ההורים במקרים אחדים לעמוד על קצות אצבעותיהם כרקדנית בלט כדי לספק את המרחב הנחוץ. אולם מאמציהם היו לשווא. הם התקשו להעניק את החום הדרוש ללילות הקרירים בין משטחי הבוץ והמים הרדודים. חלפו כשישה ימים ונותרו שני אפרוחים בלבד.
אפרוח אחד, שכבר ימים אחדים קודם לכן גרר את רגלו והיה קטן משני אחיו, נעלם. יומיים לאחר מכן מת האח השני, ועשרה ימים מהיום שבו גילינו את האימוץ נפח את נפשו גם האפרוח השלישי. מצאנו את שני האפרוחים האלה מתים וקפואים בגומת הקן. לסיפור האימוץ לא היה, לצערנו, סוף טוב.

הערה: בריכות המלח בעתלית הן שטח פרטי, שהכניסה אליו מותרת רק בתיאום מראש.