כבר שלושה ימים שהגשם לא מפסיק לרדת. ואנחנו, ספונים באוהלים, מתחילים להבין שלא נצליח לבצע את הטרק המיוחל ולהגיע לספיטי (Spiti). אבל אני מקדים את המאוחר. הכל התחיל שלושה חודשים קודם לכן, כשבשיטוטיי באינטרנט לקראת עוד גיחה להודו, פגשתי את קרן. בעבר ניסיתי לצאת לטיול בהודו עם קרן, אך הדבר לא צלח. "הפעם זה יצליח", התחייבנו זה לזו וסיכמנו על טרק בהימאצ'ל פאראדש לכיוון ספיטי וטיול בין העיירות והכפרים שבו. הימאצ'ל פאראדש היא אחת מ-28 מדינות בהודו, ולטעמי היפה מכולן על שום שילוב הנופים של עמקים ירוקים, נהרות אדירים, פסגות מושלגות, עיירות וכפרים קטנים, והאוכלוסייה המגוונת. להימאצ'ל פאראדש הגעתי לראשונה ב-2004, כשעשיתי שם טרק וטיול ג'יפים בספיטי וקינור. בסוף הטיול ההוא היה לי ברור שעוד אחזור לאזור, ובעיקר לספיטי, שמזכירה באופייה את חבל לדאק בצפון הודו ואת טיבט שתמיד הוקסמתי ממנה.
קרן ואני התחלנו לחפש שותפים נוספים לטיול, והודות לנפלאות האינטרנט די מהר מצאנו עוד חמישה מצטרפים . תוך כדי יצירת קשר עם טנזין, סוכן הנסיעות במנאלי שמארגן את הטרקים, נודע לנו על עוד שני מטיילים שיצטרפו אלינו בשלב מאוחר יותר. הכול היה מסודר ומתוכנן לפרטי-פרטים: הגעה למנאלי, יציאה למחרת לטרק האמפטה פאס (ארבעה לילות/חמישה ימים) לשם התאקלמות וכניסה לכושר. משם, נסיעת המשך לאגם צ'אנדרה טל, חזרה למנאלי, חבירה לשני המצטרפים הנוספים ויציאה לגולת הכותרת של הטיול – טרק הבאבא פאס בין קינור לספיטי . כיווני הזרימה לא היו הכי נכונים, ואפילו די לא הגיוניים, אבל כך יצא שכולם יגיעו, יסתדרו וייהנו.
נפגשנו כל השבעה במנאלי, ולאחר השלמת ציוד יצאנו למחרת אל הטרק הראשון, טרק האמפטה פאס, שיוצא ממנאלי לאזור בשם לאהול. מזג אויר היה מצוין, המסלול לא היה קשה מדי לבטטות היי טק שכמונו, וגם את ה"פאס" (מעבר ההרים) בגובה 4,200 מטר חצינו בשלום. בסיום הטרק חיכה לנו ג'יפ, שלקח אותנו אל אחת מפניני החמד של צפון הודו, אגם צ'אנדרה טל שנמצא בגובה של 4,300 מטר. לאחר לילה שם חזרנו אל מנאלי למקלחת טובה, ארוחה הגונה ואיסוף שני המטיילים הנוספים. גשם חזק החל לרדת בלילה שלפני היציאה לטרק השני. מוקדם בבוקר טנזין הגיע בפנים חמורי סבר, "המצב לא טוב", אמר. מזג האוויר לא היה לצדנו, ובכול זאת אנחנו מחליטים לצאת לעבר עמק קינור, אל נקודת התחלה של הטרק. הדרך היורדת ממנאלי מוצפת במים ובוץ ומפולות אדמה חוסמות חלקים מהכביש. כשאנחנו מגיעים לבונטר הוא עוצר את הרכב וממליץ שלאור המצב נחשוב על ביטול הטרק או על דחייתו. חלק מחברי הקבוצה רוצים להמשיך בכל זאת, אחרים מציעים להישאר בבונטר ולראות מה קורה. בסופו של דבר החלטנו לשמוע בעצת טנזין וחזרנו למנאלי בתקווה שלמחרת מזג האוויר ישתפר.
בלילה הגשם פסק, ולמחרת התעוררנו ליום אפור אך ללא גשם. עלינו לרכב ונסענו נסיעה ארוכה עד קאפנו שבעמק קינור, נקודת התחלת הטרק. הקמנו מאהל ללילה והתפללנו למזג אוויר טוב. למחרת התעוררנו ליום בהיר עד מעונן חלקית, וקיוונו שהגשם מאחורינו. כעבור כמה שעות של היום הראשון בטרק השמים התקדרו וגשם החל לרדת. העמדנו את האוהלים, אבל ככול שעבר הזמן הגשם לא רק שלא פסק אלא הלך והתגבר. בבוקר טנזין קרא לי לאוהל המטבח והודיע שהטרק נגמר, וצריך לרדת כמה שיותר מהר בחזרה לקאפנו לפני שמזג האוויר יחמיר. בגשם שוטף ובלב כבד ירדנו בחזרה למטה, רק כדי לגלות שהכביש לקאפנו נחסם על ידי מפולת אדמה גדולה. שלושה ימים היינו ספונים באוהלים, בגשם שוטף, ללא אפשרות תזוזה לכאן או לשם, בתחושת אכזבה קשה. ביום הרביעי הגשם פסק, וטנזין הורה לנו לאסוף מהר את חפצינו ולעלות לרכב שייקח אותנו עד למפולת האדמה, שבצדה השני של המפולת ימתין לנו רכב שייקח אותנו בחזרה למנאלי. חצינו את המפולת האדירה והפעילה שחסמה את הכביש, עלינו לרכב והתחלנו את דרכנו חזרה למנאלי. "אני לא מאמינה שזה קורה לנו", אמרה קרן. כל כך רצינו להגיע לספיטי… ואז, באחת , שנינו קראנו ביחד: "אז ניסע לשם בג'יפ!".
לא היינו מוכנים לוותר על החלום. בדרך סיפרנו לחברי הקבוצה על ההחלטה להגיע לספיטי בג'יפ. ארבעה מחברי הקבוצה לא היו יכולים להישאר בגלל מגבלת זמן והשלושה הנותרים התלבטו אם יש להם כוח לעוד נסיעות ועוד סיכונים. למחרת עלינו חמישה על ג'יפ לכיוון ספיטי. מסגרת הזמן שלנו קצרה ביותר, אבל חלומות צריך להגשים! הדרך ממנאלי לקאזה היתה גשומה, וברוטאנג פאס, מעבר ההרים שמקשר בין אזור מנאלי לאזור לאדאק וספיטי, ירדו פתיתי שלג, אבל קיווינו שבספיטי מזג האוויר יאיר לנו פנים אחרי הימים האפורים הקודמים. לשמחתנו הרבה כך היה. בחמשת הימים בספיטי מזג האוויר היה משגע: השמים היו רוב הזמן בהירים, על פסגות ההרים היה שלג טרי מהימים האחרונים והנופים של ספיטי הם בין היפים שיש להודו להציע. היתה לי הזכות לטייל בטיבט בשנת 1996 ולחוות את הנופים המדבריים אל מול הפסגות המושלגות, ולשמחתי מצאתי את אותם מאפיינים בלאדאק ובספיטי, שהן נגישות, קלות ונוחות יותר לטיול מאשר טיבט . ספיטי פחות מוצפת בתיירים לעומת לה ולאדאק, וזה מה שמשך אותי אליה. אלה שימשיכו משם לעמק קינור ייהנו ממגוון הנופים העצום שיש לאזור להציע. קאזה, בירת ספיטי, נמצאת בגובה 3,640 מטר והיא עצמה משעממת למדי, אבל בסביבתה ישנו מנזר קי המרשים, שיושב בגובה 4,165 מטר, והכפר קיבר שנחשב לאחד מהכפרים המיושבים הגבוהים בעולם (4,270 מטר). כיוון שהגענו בסוף העונה, כל הגסט-האוסים בקיבר כבר היו סגורים, אבל זה בהחלט היה טיול יום מוצלח ביותר, שבסופו חזרנו לקאזה.
משם נסענו לדאנקאר, כפר שיושב בתוך האמפיתיאטרון טבעי, ובו בתים ומקדש שבנויים ומתמזגים בתוואי הנוף המשגע. משם המשכנו לכפר מוד, מה שהיה אמור להיות נקודת הסיום של הטרק שלא הצלחנו לעשות. הנוף באזור מדהים, ולנו רק נותר לאכול את הלב מצד אחד על שלא הצלחנו עם הטרק, אבל גם ליהנות מההזדמנות שניתנה לנו בלהגיע למקום במזג אוויר מעולה. על הכפר טאבו החלטנו לוותר כדי להקדיש עוד יום לטייל באזור מוד. החיוך שהיה לנו במהלך הטיול לספיטי לא ירד לנו מהפנים עוד הרבה זמן, ולמרות חוסר ההצלחה עם הטרק (שבטוח ננסה לעשותו שוב במועד אחר), היה לנו סיפוק עצום מהביקור באזור המדהים של ספיטי. ספיטי, עוד נשוב אלייך. |
