כולכם מוזמנים לברך במזל טוב את יניב ששון, שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה-27. למעשה, מזל כבר יש לו לא מעט. חברתו חופית לקחה אותו לסוף שבוע בצימר בדרום הארץ. היא גם אירגנה את התוכניות וחלקה רק את חלקן עם יניב. לכן, שכשהגיעו השניים לשדה התעופה הקטן "שדה תימן", הסמוך לבאר שבע, הרים הבחור גבה.
"מה זה הפרופלורים האלה פה?" שאל.
"מאמי, אני כל כך אוהבת אותך", הצהירה חופית, "שאני הולכת לזרוק אותך ממטוס".
לא זו בלבד שמזלו הטוב של יניב זימן לו אהובה שתעניק לו מתנה מקורית ולא זולה, הוא גם דאג שחוויית הצניחה החופשית תבוא לו כהפתעה, בלי שייאלץ לפתח סביבה חרדות. הרכב הוחנה, המסמכים הוחתמו, רתמות המצנח חוזקו, המטוס המריא ובתוך כעשרים דקות היה האיש שוב על הקרקע, נטול מלים מרוב אושר.
לי, לעומת זאת, היו כמה ימים טובים לחשוב על העובדה שמישהו עומד לדחוף אותי מתוך מטוס תקין, כך שאפול במהירות של יותר מ-200 קמ"ש במשך כארבעים שניות, לפני שייפתח (או שלא ייפתח) המצנח. אמנם אני פריק של השחקים – מת על תחושת הטיסה, על מראה העולם ממעל ועל ההתרגשות  | | לומדים "לעשות בננה" | צילום: צפריר אביוב |
שבכל המראה. אבל מצד שני, מסתבר שגם נחיתות אני די אוהב. ההתרגשות בה התנדבתי לבקר באתר "סקיי כיף" שבשדה תימן ולחוות את ריגושיו הלכה מדי יום התחלפה בשאלה מטרידה: האם אני שפוי?
לשם בירור מעמיק יותר של העניין יצאתי לבילוי לילי עם צנחן בעל ותק מסוים. ידידי עמית זכה לחוות צניחה חופשית פעם אחת מעל חוף הבונים שליד עתלית. "זה ה-'היי' המוחלט", סיפר לי מעל בירה ארצית לגמרי בפאב תל אביבי מקורקע. "זה סוף הדרך".
"מזה בדיוק אני חושש", ציינתי.
"עזוב שטויות. זה נכון, אמנם, שמצב של נפילה הוא מצב שבו השרירים שלך מתכווצים ובאופן טבעי אתה לא נושם. כך שמיד אחרי הקפיצה אתה צריך להכריח את עצמך לנשום, אבל אתה תתגבר על זה, אני בטוח".
אלי שבשמים, לא חשבתי שאפילו הנשימה תהווה בעיה. אין לי מספיק ממה לדאוג? בבוקר היום הגדול אני מאמן את ריאותי כמו אשה בראשית החודש התשיעי להריונה ואז יוצא לדרום בלוויית סימי, מעורכות מסע אחר. בפני סימי עומדת משימה משולשת:
1. לקפוץ ממטוס.
2. לזכור לנשום.
3. לקרוא בדרך למטה כתבה מתוך אחד הגיליונות האחרונים של "מסע אחר", ולהוכיח בכך שאין מקום שלא ראוי להביא אליו חומר קריאה טוב.
אני אישית קצת מתחרט על כך שלא הבאתי אתי ספר תהילים כחומר קריאה טוב, אבל יש מי שדאג לחרטות שכאלה. בכניסה לאתר אנו פוגשים ביוסף חסדן, בחור ישיבה חב"דניק צעיר וחינני, המציע לבאי המקום הנחת תפילין על חשבון המלך המשיח.
רק שלא ידוגו את המדריך
מאחורי כובעו השחור של חסדן מתהלכים צעירים וצעירות במלבושים צבעוניים, שרצועות ספוג מזדקרות מתוכם. מסתבר שאלה הן רצועות "גריפ". הן מאפשרות אחיזה של הצונחים אלה באלה בזמן הקפיצה לשם ביצוע פעלולים מיוחדים. הגענו אל קינם של מורעלי הצניחה החופשית. מכאן מובילה הדרך רק למעלה.
יש אולי דבר אחד מפחיד יותר מהצניחה עצמה, והוא החתימה על טופס הוויתור על הזכויות המשפטיות, אשר מוגש לאלו שזו להם פעם ראשונה שהם קופצים ממטוס. נוסח הטופס מקובל בפינות רבות של העולם – הוא נועד להגן על בעלי העסק, אבל גם להזכיר לצונחים שבאו מרצונם ושהם עומדים להתנסות בחוויה שיש עמה סיכון מה. המלה "מוות", למשל, מופיעה פעמיים באותיות מודגשות על העמוד הראשון. בעלי סקיי כיף, רוי ריטר ואורן בן-יאיר, אינם מרגיעים אותנו. תפקידם הפוך: להבהיל את הצנחן הפוטנציאלי עד כדי כך, שאם אינו מסור לחלוטין להחלטתו לצנוח, ייסוג ממנה.
עלינו זה עובד. אנחנו לוקחים זמן להתלבט ומתהלכים בינתיים ברחבה שליד הסככה הגדולה, מתחתיה מקופלים המצנחים.
"היתה לך פעם חוויה לא נעימה בספורט אתגרי?" אני שואל את סימי.
"כשלמדתי צלילה, דגו לי את המדריך באמצע צלילת ההיכרות".
"מה? מה זאת אומרת דגו?"
"מישהו השליך חכה והוא נתפס בה. פתאום אני רואה שהוא נעלם לי. למזלי הייתי קרובה יחסית לפני המים, הרמתי ראש מעליהם ואני רואה אותו שוחה שם, מוציא משהו מהיד ומקלל".
לא נעים, אבל מן הסיפור הזה אפשר גם לשאוב עידוד. בשמים הפתוחים אף אחד לא ידוג לנו את המדריכים. בסופו של דבר, הם יהיו צמודים אלינו ברתמות. אלה הצונחים לראשונה משתמשים במצנחי "טאנדם" המיועדים לשניים. כאורחים נינשא למעשה כמטען על ידי מדריכינו. תפקידנו היחיד יהיה "לעשות בננה", כלומר לקפל את הרגליים עם הזינוק ולהישמע להוראות שיבואו מאחור. אפילו לא מוטל עלינו לגעת ראשונים בקרקע עם הנחיתה. רגלי המדריך הן שיפגישו אותנו שוב עם הארץ. אפשר לעשות את זה.
למקומות, היכון, בננה!
אנחנו חותמים, נרתמים לרצועות, עוברים קורס של כשבע דקות וממתינים לצד המסלול למטוס. עד לבואו אפשר לעיין בגיליון. סימי פותחת במקרה בכתבה של צור שיזף על מסעו בהרי האטלס. כותרתה: "כך כמעט מתתי." לסגור מהר! אין יותר זמן לחשוב. רעם המדחפים כבר נשמע מימין, המורעלים עומדים בתור בגבנו, מקפצצים מרוב אדרנלין והתרגשות. הספסלים שבתוך המטוס ממתינים רק לנו, ומדריכינו כבר לוחצים את ידינו.
אני זוכה לצנוח עם בלתוס, ג'באר דרום אפריקאי בהיר שיער ונחמד להפליא. אנו מתיישבים בחלל המתכתי של המטוס כשגבנו לכיוון ההמראה וחולקים זה עם זה את חוויות יומנו. בלתוס צונח היום זו הפעם החמישית. שעה קודם לכן זכה להשיב אל הארץ בשלום בן אדם מעולף. "אני לא מבין מה קרה לו, אבל איך שהמצנח נפתח, הוא איבד את ההכרה".
אולי כדאי לשנות נושא: "מה מביא אותך לכאן, בלתוס?"
"אני עובד חצי שנה בדרום אפריקה. יש לי שם עסק. בחצי השני של השנה אני מטייל בעולם ומתעסק בצניחה חופשית. הייתי כבר בארצות הברית, בצרפת ובאוסטרליה. השנה בא לי לנסות משהו שונה, אז באתי לכאן".
"איזה מין עסק יש לך בבית?"
"הריסת מבנים".
אה-הה. מסתבר שיש אנשים עם חיים מעניינים עד כדי כך שהם מסוגלים להשכיח את הנסיבות. "ואתה בא לכאן לבד?"
"עד אתמול היתה כאן גם החברה שלי, אבל היא היתה צריכה לחזור לדרום אפריקה. נשברה לה רגל בצניחה, אז בעצם לא היה לה טעם להישאר".
אוקי. כנראה שטוב יותר יהיה לא לדבר בכלל. אני מביט מבעד לחלון ורואה מתחתנו את יער להבים. מסתבר שזה לא יער כל כך גדול, יער להבים, או אולי אנחנו פשוט נורא גבוהים.
אנחנו נורא גבוהים, עשרת אלפים רגל בדיוק. הדלת נפתחת. אנשים מתחילים לזרוק את עצמם מתוך המטוס. סימי מחליקה קדימה על פני הספסל. היא נעלמת ופתאום אני בפתח, הלום רוח קרה. "תרים את הראש", מצווה עלי בלתוס, "למקומות – היכון – בננה!"
ברגע הזה, ממש משום מקום, מופיעה נלי פורטאדו וממלאת את ראשי בלהיט הראשון שלה. "איים לייק איי בירד!" היא זועקת בתוך שאגת הרוח כלפי הנגב העצום והחום שלמטה, כלפי העננים שבמרחק, כלפי אגודליו הזקורים לאות "הכל בסדר" של בלתוס. "איי וונט טו פליי אוואיי!" היא מייללת, בעוד שני גברים כבדים נופלים כמו אבן מהשמים, בין הדאגות שהושארו במטוס לאלה שממתינות על הארץ.
כאן, בתווך, הן לא קיימות, אפילו ששכחתי באמת לנשום וראשי כואב עם פתיחת המצנח, למרות הרצועות המהודקות יתר על המידה שלוחצות כלפי ירכי, ואף שמתחתנו פרוש מחנה צבאי רחב ידיים, מאובק ומלא טנקים. כרגע ניתן לנו ליהנות מכמה שהם ננסיים ומצחיקים, מכמה שהאוויר צלול ונפלא, מעוצמתה הקוסמית של הנפילה ומכך שהישג ההעזה נמצא כבר בכיס. כשנחזור, בעוד כארבע דקות של צניחה, נוכל להמשיך לדאוג ולפחד כרגיל. |
