צמחי כל העולם – התאחדו!

טום הארט דייק וחברו פול ווינדר הם מחסרי המזל שלא הצליחו לחצות אותו בשלום. השניים נפגשו במקסיקו והחליטו לצאת למסע; פול מטעמי הרפתקנות, טום רצה לצוד סחלבים. הם התעלמו מאזהרתם המפורשת של מדריך מקומי וגם של ה"לונלי פלנט", שלפיה חציית חבל דריין היא דבר ש"אין להעלותו כלל על הדעת". "כן, כולם הזהירו אותנו", מחייך טום, "אבל כל מה שיכולנו לחשוב עליו היה הרים וסחלבים. מה כבר יכול להשתבש, חשבנו, ויצאנו לדרך. טיפשים".

כמו תמיד, כל מה שיכול להשתבש, השתבש. בדריין תקפו את השניים אנשי גרילה והחזיקו בהם בשבי למשך תשעה חודשים. ב־16 ביולי 2000 הודיעו החוטפים לשניים כי בעוד חמש שעות יוצאו להורג. כדי להימנע מהיסטריה שרטט טום בשעותיו האחרונות תוכנית לגינה בדמות מפת העולם. הוא לא האמין שהשרטוט הנואש יקרום עור, גידים, גזעים ועלי כותרת.

"אנחנו אפילו לא בטוחים מי החוטפים היו", הוא אומר לי. "העיתונאים משערים שאלה ה־FARC (הכוחות החמושים המהפכניים של קולומביה). בעיני הם נראו מבולבלים מאוד. הם חטפו אותנו בלי סיבה, החזיקו בנו תשעה חודשים, לא קיבלו כופר, לא קיבלו שום דבר בעצם, ולבסוף שחררו אותנו בלי סיבה".

ב־10 בדצמבר שוחררו השניים. שוביהם גירשו אותם מהמחנה והזהירו אותם שלא יחזרו לעולם. שמונה ימים צעדו ביערות הגשם, עד שחצו את הגבול והגיעו אל פארק לוס קטיוס שבקולומביה, ומשם הביתה.

בזכות הסחלבים
אני יושב עם טום בן השלושים בחממה קטנה בקצה "גינת מפת העולם", גינה שגודלה כ־8,000 מטרים רבועים, שנבנתה לפי השרטוט ההוא. "לפעמים הייתי שוכח איפה אני נמצא ובאיזו סיטואציה, כי היו סחלבים בכל מקום", הוא מספר על תקופת השבי.

הטקטיקה שלו היתה להוכיח לחוטפים שהוא באמת צייד סחלבים ולא סוכן סי.איי.איי או סוחר סמים, כפי שהם טענו.

מלמעלה למטה: התוכניות ששורטטו בשבי; התוכניות ששרטט טום עם שובו ב-2002; והתוכניות של מעצב הגינות אדם ביילי | שרטוט: אדם ביילי

"הקמתי כמה ערוגות סחלבים סביב המחנות שבהם החזיקו אותנו. זה עזר לי גם לא לחשוב על המצב שלי", הוא מצמיד אקדח דמיוני לרקתו ומחייך.

טום הוא חלק ממסורת עתיקה של ציידי סחלבים. בגיל תשע גילה במגרש גולף ליד בית ספרו את הפרח, שבמשפחתו נכללים כ־17,500 אלף מיני בר, והעניין היה לאובססיה. בתרבויות רבות הסחלב נחשב צמח מרפא בעל שימושים פולחניים ואף כבעל סגולות אפרודיזיות. שמו הלועזי, אורכידאה, נגזר מהמילה הלטינית לאשך. אירופה הוויקטוריאנית כמהה לפרח שסימל תשוקה ושלמות אסתטית, ועד היום הוא מבוקש בעולם.

ציידי הסחלבים של אותם הימים – הרפתקנים נלהבים בעלי חלום לכסף גדול, סקרנות מדעית ותשוקה טרגית ליפי הסחלב – נסעו לג'ונגלים בעקבות הפרחים. הסחלבים נאספו, הועלו לאוניות ונמכרו באירופה. כמה מיני סחלבים נכחדו בדרכם לגלות אירופה בשל תנאי ההפלגה. ההרס היה נרחב פי כמה, כי ציידי סחלבים רבים השמידו את מה שלא יכלו לשאת כדי להגדיל את ערך השלל.

"ניסינו ליצור קשר אישי עם החוטפים", ממשיך טום לספר לי על עלילותיו בשבי, "לדבר על דברים שלא קשורים למצב שלנו, למשל על סחלבים. הצעירים יותר התרככו מדי פעם, אבל אז היה מגיע הקומנדנט ואומר להם 'הם סי.איי.איי, צריך להרוג אותם'. אז שוב היינו בחרדה עצומה לכמה ימים".

מבחינה פיזית, התנאים לא היו קשים. הם לא נכפתו או עונו, אבל סבלו ממחסור באוכל ומסכנת מלריה. טום מספר שחוטפיו היו פותחים את האוהל שלו כדי שייעקץ. חברו פול סבל עוד יותר: "פול היה רזה ממני וחשוף יותר לסכנת דיזנטריה. כמו עץ בבצורת".

אחרי ששבו הביתה חווה טום תקופה קצרה של חלומות רעים וחוסר מנוחה. "היה לי קשה להסתגל לחושך באנגליה. לאחר שלוש שנים במרכז אמריקה חזרתי לחורף האנגלי, ומחשיך כאן בשלוש וחצי. אבל לאחר כמה ימים התחלתי לעבוד בגינה, והכל שב לקדמותו".

ממונגוליה רואים את אירופה
אנחנו יוצאים אל הגינה. פניו של טום זוהרות אל האגף האוקייני, ואני רואה בו משהו מהאקסצנטריות האנגלית של הציידים הוויקטוריאניים. הוא גבוה ותכול עיניים ומדבר בלשון המעטה משועשעת. על סיפורו שלו הוא אומר שזהו "באמת סיפור מוזר. מוזר מאוד", אך בנימה רצינית הוא מסביר את הקשר הערכי שבין ציד הסחלבים לגינת מפת העולם.

"כשהתחלתי לקרוא על כל אותם הרפתקנים מהתקופה הוויקטוריאנית, הבנתי עד כמה הם תרמו לחיינו היום. שמונים אחוזים מהצמחים הגדלים היום בבריטניה הם צמחים מיובאים. בלעדיהם לא היו מתקיימות כל תערוכות הפרחים הענקיות בלונדון, והגינות שלנו היו שונות לגמרי". מלבד זה הוא כמובן נמשך להרפתקה. "לא חשבתי יותר מדי על אותם הסיפורים שבהם הגיבור לא שב הביתה".

הסחלב באמת מיוחד כל כך?
"לראות שדה סחלבים בפריחתו זה דבר מדהים. הסחלב הוא בעל כושר חיקוי. הוא יכול להסוות את עצמו לצמח אחר או אפילו לצרעה. צרעה מיוחמת, אתה יודע. הדברים האלה, האקזוטיות שלהם, והנדירות שלהם עניינו אותי". זיק מהבהב בעיניו של ההרפתקן המודרני. "ואחר כך לצאת אל העולם בחיפוש אחריהם. מדהים. אבל כרגע הסחלבים ממלאים תפקיד שולי, כי הגינה אינה עוסקת בסחלבים אלא בצמחי העולם. יש לי כאן רק ארבעה מינים".

אנחנו מטיילים בגינה, מסביב לעולם בעשרים דקות. עכשיו אירופה מימיננו. טום לוקח אותי אל האוורסט, שפסגתו נישאת כאן לגובה של כ־180 סנטימטרים. מכאן אנחנו משקיפים על הרי מונגוליה. "כדי ליצור גינה תלת־ממדית השתמשנו ב־15 אלף גלגלי מכוניות וטרקטורים וב־340 טונות של סלעים", מגלה לי טום, "ואת האוקיינוסים הכנו משברי זכוכיות ממוחזרות".

הגינה בת השנתיים אמורה להכיל במלאת לה שלוש שנים עשרת אלפים מינים שונים של צמחים. כיום יש כבר שבעת אלפים מינים, והטופוגרפיה של היבשות הושלמה. טום נחל כאן כבר כמה וכמה הצלחות ניכרות, כמו "הנסיכה הכסופה", זן של אקליפטוס שהגיע מקליפורניה. הצמחים נבחרים לפי מדד החשיבות שמייחס להם טום ובמסגרת היכולת שלהם להתאקלם בקנט. "הצמחים שהם סמל לאומי, למשל, חייבים להיות כאן. המייפל היפני, האירוס השחור של ירדן, שהוא אתגר. חייבים להיות כאן צמחים שנתיים ועמידים, אבל אנחנו מנסים להחזיק גם מינים פגיעים יותר, שומרים עליהם בחממה בחודשי החורף. אנשים רבים באנגליה עוקבים אחרינו בעניין. בייחוד קיו־גרדנס. מעולם לא עשו כאן דבר כזה".

כנסיית סנט בוטולף, פטרונם של הנוסעים, משקיפה על גינת העולם. האם בזכותו שוחרר טום משביו בדרום אמריקה?

סיפור משפחתי
הטירה עצמה שייכת למשפחה מ־1361, והיום היא משמשת מוזיאון שאפשר להסתובב בו בחדרים ולקבל מושג על דרך החיים של האצולה האנגלית. המלכה אן היתה אורחת קבועה כאן. ברחבי הבית תלויים פורטרטים ענקיים של המשפחה, ויש תחושה מוזרה של עושר נושן. הזמנים המודרניים לא עזרו למשפחת הארט דייק, והיא איבדה חלק מהאדמותיה.

מִשחזר טום מהשבי עם רעיון גינת מפת העולם בראשו, התגייסה כל המשפחה לעניין – כולל הסבתא בת ה־92 שעוזרת בעבודות הגינה, והוריו של טום, שמסתובבים בבית העתיק ומספקים מידע ואנקדוטות לאורחים – שכן הפרויקט, מלבד היותו חלום חייו של טום, אמור גם למשוך מבקרים רבים ולהכניס כסף. בשטחי הטירה יש כנסייה עתיקה, בית אמבט היסטורי ששימש את המלכה אן, ועל שפת האגם ובמסתרי הגנים הנרחבים צפונות פינות חמד. אני רואה את המבקרים, בהם משפחות זוגות מבוגרים רבים, מהלכים נינוחים בגינה וסוקרים את חדרי הבית.

יש משהו אנגלי מאוד במקום הזה, בגננות, ברוגע הכפרי. זו אנגליות כפרית, שונה מאוד מהאורבניות של לונדון. אנחנו עומדים מול "בית השער", מבנה מאבן אדומה עם דגל בחזית. המבנה נראה כמו מצודה צלבנית מסרט מצויר. טום מחייך. "לכאן אין כניסה לאורחים. כאן נמצאים חדרי השינה שלי ושל סבתא".

מאז חזר מהשבי היה טום הארט דייק לדמות מוכרת. הוא נסע עם צוות צילום של ערוץ 4 הבריטי למסע ציד צמחים בפפואה ניו־גיני, ובבי.בי.סי הוקרנה סדרה שתיעדה את הקמת גינת מפת העולם. מלבד זאת פרסמו טום וחברו למסע פול ווינדר ספר על קורותיהם בשם "גינת העננים". הספר זכה לביקורות מצוינות.
"אני לא מרגיש מפורסם, כי אני מבלה את כל זמני בטירה. אבל אני בהחלט רואה שאנשים רבים יותר מגיעים לכאן בעקבות הטלוויזיה. מדהים כמה דברים טובים קרו בעקבות פרשת החטיפה". אנחנו מסיימים את הסיבוב, טום צריך לחזור לקבוצת מתנדבים שהגיעו לעזור בעבודות. "מיציתי", אומר לי טום ומוסיף שמעתה ואילך בכוונתו לחיות את כל חייו בבית המשפחה. " בזכות הפרויקט מצאתי מנוחה והשלמתי עם מה שקרה לי. אני קם בבוקר וחי באינטנסיביות כאילו כל יום הוא היום האחרון בחיי".