צילום – מצלמים בגליל

יותר מעשרים שנה מטייל טל גליק בעולם, ובמקור הוא בא מקיבוץ גַלעֵד, קיבוץ קטן ברמות מנשה. כיום הוא מתגורר בגליל התחתון ומצלם גם שם. מרחב השיטוט בין גלעד לעולם, הוא אומר, הוא הזיכרון התרבותי שלי. וסך כל הזיכרון התרבותי הזה מאפשר לי ליצור צילומים שבהם אפילו חצר הבית היא כבר לא החצר הפרטית שלי. זה אמנם ליד הבית, הוא מוסיף, אבל כשהמטען התרבותי נוגע בהשראה יש אפשרות להעמיס דימויים שנותנים תחושה של מרחב. זה ברור לגמרי שזה הבית שלך, זה בישראל, זה בטבעון, ועדיין יש לזה ממד קוסמופוליטי.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אירופה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צולם בשעות הבוקר, סמוך למושב ציפורי. באזור הזה יש הרבה גדרות בקר. כשראיתי את חוטי הברזל, חשבתי: ננסה לעשות מזה סוג של שירה. נעזרתי בצמד הדרורים שבאו להתחמם באור ראשון של בוקר. הציפורים הן מפתח הרגישות של התמונה, ודווקא משום כך מיקמתי אותן בצד שמאל. הן העוגן של התמונה. ניסיתי להעביר דרכן סוג של נחמה, אופטימיות. התמונה צולמה בסרט ברגישות 50 אסא.

אני מאמין, אומר גליק, שצילום נמדד ביכולת ההחתמה שלו, ומכוון לכך שצילום טוב מתאר מצב פשוט תוך שימוש בסמלים מוכרים. הרעיון הוא לנסות לבודד את הסמלים האלה מתוך המציאות והסביבה שבהן הם קיימים, כך שאפשר להבין דרכם משהו מעבר למציאות המתוארת.

כדוגמה הוא מציין את צילום השקדיות שצולם בין מושב שדמות דבורה לכפר תבור. כאשר מסתכלים על התמונה חושבים על יפן, על הסמל של פריחת הדובדבן. גליק מציין את הזמן ששהה ביפן (1983־1984) כתקופה שהשפיעה על עבודתו.

צולם ליד מושב יודפת, בשעת בוקר מוקדמת. המוטיב בצילום פשוט – תרנגול ברגע הקריאה. אבל לפשטות יש עוצמה. העניין הוא לחכות לרגע המדויק, הנכון. יש בתמונה הקשבה לאירוע, לרגע שבו התרנגול קורא, בדיוק כשהוא בזווית המסוימת והשמש מאירה את הצבעים שלו. שנייה לפני כן ושנייה אחר כך התמונה כבר תהיה שונה. התמונה צולמה בסרט ברגישות 50 אסא ובעדשת 100 מילימטר.

אין ספק, הוא מוסיף, שמה שמאפיין את הצילומים שלי זו נטייה חזקה מאוד לאסתטיקה, אבל בו בזמן יש בהם גם ניסיון לשבור אותה. את ההקבלה לזה אפשר למצוא בשירי הַאיקוּ.

"האור הוא שירה בשבילי. הוא מרכיב רגשי. אפשר להגיד עכשיו שש בבוקר, או עכשיו זריחה. אני מקשיב לאור והוא מפסיק להיות טריוויאלי. כולנו רואים אור. אבל כשהאור מספר לנו סיפור הוא מעיר אותנו, הוא הופך נוכח. אנחנו עוברים למקום של חישה".

צולם אחרי השקיעה, בין מושב שדמות דבורה לכפר תבור. הצילום שואב מאסתטיקה יפנית, ונעשה בו שימוש בסמלים. הרעיון בתמונה היה להעביר זרימה גרפית שנוח להיות איתה. השקדיות יצרו קו נעלם המסתיים בהתעגלות. אין פה מרכז אחד של תשומת לב (כמו הדרורים על הגדר בצילום מימין) אלא מרחב של השראה, ולכן כל התמונה ממוקדת. התמונה צולמה בסרט ברגישות 50 אסא ובעדשת 100 מילימטר.

ברמה הפרקטית הוא אומר "האור בארץ מאוד לא נוח לצילום, מאוד ניגודי. בשעות מסוימות, מוקדם בבוקר או לפנות ערב, יש לו כמובן מופע אחר. השמש בעת הזריחה מרשימה את המתבונן, אבל מעניין יותר בעיני לצלם דווקא את כל מה שהשמש עושה לנוף.

"אם צלם מזהה איכויות של אור, הוא חייב לעבוד איתן בצורה מוקפדת מאוד (מצב פתיחת הצמצם מבחינתי הוא נתון סופי. אני לא עובד עם מבזק ומשתמש במינימום ציוד). הצילום הוא שפה עבורי. צלם בעל שפה יוצר צילום מאור כפי שקדר יוצר כד מחומר. האור הישראלי מציב בפני צלמים אתגר משמעותי, ובסופו של התהליך מה שמעניין אותי", הוא אומר, "זו השאלה אם הצלחתי לומר משהו חדש תוך שימוש בסמל".

צולם בגוש שגב, ביום חורף. ירד גשם, הייתי בדרך, ראיתי את צמד האווזים, עצרתי את המכונית וצילמתי. היה שם ממש ערפל. התמונה צולמה במהירות תריס נמוכה מאוד (אני מצלם עד מהירות של שנייה, אף שזה פחות מקובל) וללא חצובה. בצילום בערפל יש לעתים צורך לתקן את מדידת האור, בעיקר אם מופיעים שמים ברקע, אך הפעם לא היה צורך בתיקון. העובדה שאין אופק בצילום מעבירה את המתבונן לעולם של פנטזיה. מין תחושת בדידות. בסופו של דבר, מיעוט הפרטים בתמונה הוא שיוצר את הסיפור. התמונה צולמה בסרט ברגישות 50 אסא ובעדשת 100 מילימטר.