אוראור הוא סוג של אנרגיה שנעה בגלים ממקורות שונים, כגון השמש, נורות חשמל ומבזק. האור מורכב מגלים בכמה אורכים, ואנו רואים כל אורך כצבע אחר. רוב מקורות האור מקרינים את ספקטרום הצבעים כולו, והאור שלהם נראה לנו לבן.
אנו רואים עצמים כאשר הם מחזירים לעינינו את קרני האור שפגעו בהם. הקרניים הפוגעות בעצם מכונות "אור נופל", והקרניים המוחזרות ממנו אלינו מכונות "אור מוחזר". עצם ייראה לנו בצבע מסוים כאשר הוא יחזיר אלינו רק אורך גל אחד, לדוגמה: עלי כותרת של חמנייה ייראו לנו צהובים משום שבלעו את רוב אורכי הגל והחזירו אלינו רק את זה הנראה לנו צהוב.
תאורה חזקה וניגודית יוצרת צללים אפלים ומשטחים בוהקים שפרטים עלולים להיעלם בתוכם. תאורה כזאת מתקבלת ביום קיצי או בהיר מאוד. תאורה רכה פירושה אור מפוזר שמטיל צללים עמומים, ולכן הפרטים אינם נבלעים באפלולית או בבוהק. תאורה רכה מתקבלת בדרך כלל בימים מעוננים, השכם בבוקר ובשעות בין הערביים.
| אור רך ואור ניגודי. התמונה השמאלית צולמה בצהרי היום באור שמש חזר ובהיר, ולכן יש בה צללים כהים ומשטחים בוהקים שהפרטים נבלעים בהם (אי אפשר לראות למשל את לוחיות הזיהוי של המכוניות). התמונה הימנית צולמה באור מפוזר ורך של יום מעונן, ולכן ניכרים בה היטב כל הפרטים (למשל מרקם העשב העדין) |
זום
שינוי אורך המוקד של העדשה, המביא לשינוי היחסים שבין פרטי התמונה, כך שנראה כאילו הם מתקרבים וגדלים או מתרחקים וקטנים.
חצובה
אמצעי להבטיח את יציבותה המוחלטת של המצלמה, יעיל בייחוד לצורך צילום במהירות סגר נמוכה (ע"ע). החצובה מורכבת מכמה מוטות ומראש שאליו מתחברת המצלמה. כאשר בוחרים חצובה יש לשים לב לכמה גורמים חשובים:
אורך החצובה כשהיא סגורה — חשוב בעיקר למצלמים בטיולים.
גובה החצובה הנמוך ביותר האפשרי — חשוב לצילום דברים מגובה נמוך.
גובה החצובה כשהמוט המרכזי סגור — זהו מצב החצובה ברוב הצילומים, ובו יציבותה היא הגבוהה ביותר. כאשר בוחרים חצובה יש לוודא שגובהה (כאשר המצלמה מורכבת עליה) מתאים לגובה עיני הצלם כשהוא עומד.
חומרי הגלם — חצובת אלומיניום היא זולה ושכיחה, אך כבדה. חצובת סיבי פחמן היא קלה, חזקה וכושר הנשיאה שלה גדול יותר, אך היא יקרה פי שלושה.
משקל — משקל של חצובה טובה (כולל ראש) צריך להיות 2.5־3.5 קילוגרמים. במשקל נמוך מזה החצובה מאבדת מיציבותה, ובמשקל גבוה מזה קשה לשאת אותה.
כושר נשיאה — גם החצובה וגם ראש החצובה צריכים להתאים למשקל של ציוד הצילום שלכם.
ראש החצובה — יש שני סוגים נפוצים: ראש עם שליטה באמצעות ידית לכל ציר בנפרד, וראש כדורי. חיבור הראש למצלמה יכול להיות קבוע — על ידי בורג לחיבור ולשחרור — או חיבור מהיר שמקל על עבודת הצלם.
חשיפה
מורכבת משני גורמים: כמות האור המגיע אל סרט הצילום ומשך הזמן שהסרט חשוף אליו. לפיכך החשיפה נקבעת לפי חישוב יחסי הגומלין שבין קוטר מפתח הצמצם (ע"ע) ובין מהירות הסגר (ע"ע). ברוב המצלמות המיוצרות היום, ואף בכמה מצלמות דיגיטליות, אפשר לבחור אם לקבוע ידנית את הגורמים האלה או להפקיד את השליטה בידי מנגנוני המצלמה:
AV A — מצב חצי אוטומטי עם עדיפות לצמצם, כלומר הצלם קובע את מִפתח הצמצם והמצלמה תתאים לו מהירות סֶגֶר.
TV S — מצב חצי אוטומטי עם עדיפות למהירות הסגר.
P — מצב אוטומטי לגמרי. המצלמה בוחרת מפתח צמצם ומהירות סגר.
M — מצב ידני לגמרי. הצלם בוחר מפתח צמצם ומהירות סגר, לפי מד האור.
טמפרטורת צבע
מקורות האור נבדלים זה מזה ביחסים שבין אורכי הגל: חלקם מפיצים יותר אורכי גל אדומים, וחלקם מפיצים יותר אורכי גל כחולים. את ההבדל הזה נהוג להביע באמצעות טמפרטורת הצבע. אור השמש ביום מעונן הוא כחלחל, וטמפרטורת הצבע שלו גבוהה מאוד. אורה של נורה ביתית הוא אדמדם, וטמפרטורת הצבע שלו נמוכה. טמפרטורת הצבע של אור השמש משתנה כמובן עם השינוי בשעות היום: בשעת הדמדומים טמפרטורת הצבע שלה יורדת, וסרט הצילום יספוג גוונים "חמים".
מבזק (פלאש)
המבזק הוא מקור אור לבן המאיר לפרק זמן קצר. בדרך כלל כדאי להשתמש בו ממרחקים של לא פחות מ־50 סנטימטר ולא יותר מארבעה מטרים. יש לזכור שמהירות ההבזק קצרה בדרך כלל ממהירות הסגר.
המבזק משמש בדרך כלל לצילום במקומות אפלים או בשעות החשכה, וכן להשוואת התאורה באור יום (מילוי אזורים מוצלים). כמו כן הוא תורם להדגשת הצבעים ולהקפאת תנועה מהירה.
יש לשימוש במבזק כמה חסרונות: ראשית האור שהוא מייצר ישיר, חזק ומטיל צללים כהים. לפיכך חשוב לשלוט בזוויות ההארה שלו ובעוצמתו, ואפשר לעשות זאת בעזרת פילטרים מעמעמים. החיסרון השני הוא אפקט העיניים האדומות: כאשר המבזק מאיר בדיוק מול הדמות המצולמת, נראים לעין המצלמה גם כלי הדם שמאחורי הרשתית. אפשר למנוע את התופעה על ידי הגבהת המבזק באמצעות מתקן מיוחד המורכב על המצלמה, או על ידי סדרה של הבזקים (פחות מומלץ. המצולם מסתנוור וממצמץ). הבעיה אינה קיימת במבזקים מקצועיים בגלל גובהם.
מדידת אור
כדי לדעת מהו מִפתח הצמצם ומהי מהירות הסֶגֶר שיביאו לחשיפה (ע"ע) המתאימה למטרותינו, יש למדוד את האור (כלומר את מידת הבהירות) בסביבת הנושא המצולם. יש מדי אור שבנויים בתוך המצלמה ומודדים את האור המוחזר, ויש מדי אור ידניים עצמאיים שבעזרתם מודדים את האור הנופל, שהוא מתאים יותר לצילום פורטרטים, לצילום אדריכלי ולשימושים נוספים.
יש שלושה סוגים של מדידות אור: משוקללת, נקודתית ומשוקללת עם עדיפות למרכז. מדידת אור משוקללת דוגֶמֶת את האור המגיע מנקודות רבות בתחום המצולם. ואולם, כאשר יש תאורה ניגודית, המדידה הזאת עלולה להטעות, ומוטב למדוד רק את האור שבסביבת הנושא המרכזי. אפשר לעשות זאת על ידי דגימת אור מפרט מסוים בעזרת מצב נקודתי במד האור שבמצלמה. דרך אחרת היא להתקרב לנושא המצולם ולמדוד מדידה אזורית במד אור ידני. יש גם מצלמות שמודדות אור מדידה משוקללת עם עדיפות למרכז, מתוך הנחה שרוב הצלמים מעמידים את נושא הצילום שלהם במרכז התמונה.
מהירות סגר
מהירות הסגר קובעת את משך חשיפת הסרט לאור, ולפיכך משפיעה על כמות האור שתגיע אליו. אפשר לחשוף את הסרט לאור למשך שנייה אחת (חשיפה ארוכה) או לפחות מכך: 1/250 השנייה, 1/500 ואפילו 1/4,000 (בציון המהירות נהוג לנקוב רק במכנה של השבר, לדוגמה: מהירות 250 פירושה מהירות של 1/250 השנייה). מהירות הסגר משפיעה, בין היתר, על דימויי תנועה (ע"ע).
מיקוד (פוקוס)
נקודת המיקוד היא הנקודה שאותה בוחר הצלם לשקף בחדות, ואליה הוא מכוון את מיקוד העדשה. אפשר להגיע למיקוד הנושא בשתי דרכים: אוטומטית (במצב של אוטו־פוקוס) או ידנית. מספר הפרטים החדים שיתקבלו בתמונה ייקבע לפי עומק השדה (ע"ע).
מצלמה
יש שני סוגים עיקריים של מנגנוני צפייה מבעד למצלמה:
כוון וצלם (point and shoot) — הצפייה במצולם נעשית דרך עינית מיוחדת, ולמצלמה יש עדשה קבועה (לעתים עדשת זום) שאי אפשר להחליף.
רפלקס — הצפייה במצולם נעשית דרך העדשה עצמה בעזרת מנגנון מיוחד, ואפשר להחליף את עדשות המצלמה.
ויש שני סוגים של מצלמות (כל סוג יכול להיות גם בשיטת כוון וצלם וגם בשיטת רפלקס):
מצלמה פוטו־כימית — מטביעה את התמונה על סרט צילום כימי שיש לפתח אחר כך במעבדה.
מצלמה דיגיטלית — חיישן אלקטרוני קולט את הנושא המצולם ומעביר את התמונה שנוצרה לעיבוד ולשמירה על כרטיס הזיכרון (ולכן אין צורך בסרט צילום). אפשר לצפות בתמונה מיד על צג המצלמה או במחשב.
יש שלושה פורמטים של מצלמות, לפי ממדיו של סרט הצילום:
רגיל — 35 מילימטרים
בינוני — 4.5×6, 6×6, 7×6, 8×6, 9×6 סנטימטרים
גדול (מצלמה טכנית) — 5×4 אינצ'ים
סרט צילום
חשיפת סרט הצילום לאור מטביעה בו את הנושא המצולם.
רגישות — ככל שהסרט רגיש יותר לאור, כך הוא זקוק לחשיפה קצרה יותר (ולכן מכונה גם "מהיר"). לפיכך לצילום בתאורה חזקה ובהירה ולצילום של תנועה הדורש חשיפה ארוכה — כדאי לבחור סרט שאינו רגיש, ואילו לצילומים בתאורה קלושה כדאי לבחור סרט רגיש. רגישות הסרט נמדדת ביחידות ASA (אסא) או DIN (לאחרונה הוחלט על תקן בינלאומי ביחידות ISO המקבילות ליחידות ASA).
לקבלת צבעים עזים רצוי להשתמש בסרטים בעלי רגישות נמוכה (50 אסא).
מומלץ להתרגל תחילה לסרט ברגישות מסוימת וללמוד את יכולותיו ואת מגבלותיו בתנאים שונים, ורק אחרי כן להתנסות בסרטים אחרים.
גרעיניות — מרקם מחוספס של סרט הצילום עצמו, הגורם גם לתמונות המופקות ממנו להיראות מגורענות. ככל שהסרט רגיש יותר, כך עולה גם הגרעיניות שלו ושל התמונות שיופקו ממנו, ויש להביא זאת בחשבון כאשר בוחרים בסרטים רגישים מאוד.
סוגי סרטים:
שקופיות — על הסרט נטבעת התמונה על כל צבעיה.
תשלילים (נגטיב) — על הסרט נטבעים היפוכי הצבעים של התמונה, ורק כשמפתחים אותו אפשר לראות את הצבעים הדומים למציאות.
שחור־לבן — על הסרט נטבעת התמונה בגוני שחור, לבן ואפור.
עדשה
עדשה היא הכינוי הרווח לעַצְמִית, שהיא בעצם מערכת של כמה עדשות המכנסות את האור המוחזר מן הנושא המצולם. אורך המוקד של העדשה נמדד במילימטרים, ושינוי שלו משנה את זווית הראייה הנשקפת ממנה.
סוגי עדשות:
עדשת נורמל (כ־50 מילימטר) — זווית הראייה הנשקפת ממנה דומה לזו של ראיית אדם.
עדשה רחבת זווית (14־45 מילימטר לערך) — זווית הראייה גדלה, והיחס שבין הפרטים בדרך כלל קטֵן.
עדשה ארוכת מוקד (טֶלֶה, 70־800 מילימטר ויותר) — זווית הראייה קטֵנה, והיחס שבין הפרטים בדרך כלל גדֵל.
עדשת זום — עדשה בעלת אורכי מוקד משתנים, שיכולה לתפקד גם כעדשה רחבת זווית וגם כעדשה ארוכת מוקד.
עדשת מאקרו — עדשה המיועדת לצילום תקריבים. מאפשרת לקלוט עצמים בחדות בגודלם הטבעי (יחס 1:1) ואף להגדילם.
כשבוחרים עדשה יש להיות ערים לכך שסוג העדשה משפיע על הפרספקטיבה בתמונה שתתקבל.
עדשה רחבת זווית ועדשת טלה. שתי התמונות צולמו מנקודה אחת, במפתח צמצם ובמהירות סגר זהים. זו שמימין צולמה בעדשה רחבת זווית (28 מילימטר), ונראה כאילו צולמה מרחוק, ואילו זו שמשמאל צולמה בעדשת טלה
(150 מילימטר) ונראה כאילו הצלם התקרש לנדנדה |
עומק שדה
האזור בתמונה המתקבל ממוקד וחד לפני נקודת המיקוד (ע"ע) ואחריה. עומק השדה מושפע מכמה גורמים:
מִפתח הצמצם (ע"ע) — ככל שהמִפתח קטן יותר (f גדול יותר), כך גדֵל עומק השדה, כלומר עולה חדות כל המרכיבים.
אורך המוקד של העדשה (ע"ע) — ככל שאורך המוקד גדול יותר, כך קטֵן עומק השדה.
מרחק הצלם מהנושא — ככל שמתקרבים לנושא, כך קטֵן עומק השדה.
פילטר
סוגי פילטרים:
Skylight — מגביר בעדינות רבה את ניגודיות הצבע בתמונה, וכמו כן מגן על העדשה.
מקטב (Polarizer) — מפחית או מבטל את הבוהק ממשטחים מחזירי אור, וכך נמנעות השתקפויות ומתקבלים צבעים עשירים יותר. שימושי גם לסרטי שחור־לבן וגם לסרטי צבע.
אפקטים — יוצר בתמונה אפקטים כגון מסגרת בצורת חריר, השתלת קשת בענן בתמונה, צביעת שמים, יצירת כוכבים בצילומי לילה, הכפלת דמות המצולם וכו'.
צמצם
החריר שדרכו עובר האור אל סרט הצילום. קוטר מִפתח הצמצם קובע את כמות האור שתחדור מבעד לעדשה. כאשר מצלמים נושא חשוך אפשר להרחיב את מִפתח הצמצם כדי לאפשר לאור רב יותר להגיע אל הסרט, וכשמצלמים נושא בהיר — אפשר לצמצמו. יחידות המדידה של מִפתח הצמצם הן f stop, כאשר ככל שמספר ה־f גבוה יותר כך קטֵן המִפתח, ולהפך. מפתח הצמצם משפיע, בין היתר, על עומק השדה (ע"ע).
| עומק שדה. התמונה הימנית צולמה בצמצם סגור, ולכן עומק השדה בה גדול, וגם הקיר שמאחורי הדמות המצולמת נראה חד וברור. התמונ השמאלית צולמה בצמצם פתוח, ולכן עומק השדה בה קטן, והקיר מטושטש |
קומפוזיציה
היחסים שבין מרכיבי התמונה מבחינת גודל, מיקום, צורה וצבע. הקומפוזיציה הכללית הקלאסית היא של "חתך הזהב", כלומר חלוקת התמונה לשליש ושני שלישים בדרכים ויזואליות שונות.
תנועה
צילום נושאים נעים מושפע בעיקר ממהירות הסגר (ע"ע): נושא נע ייקלט מטושטש אם יצולם במהירות נמוכה. כך אמנם תעבור היטב תחושת התנועה וייווצרו אפקטים מעניינים של פיזור, אך יחסרו בתמונה פרטים. ככל שתגבר מהירות הסגר — הנושא ייקלט חד יותר וייראו יותר פרטים, אך בד בבד תאבד תחושת התנועה.
השפעת מהירות תנועת הנושא: ככל שהתנועה מהירה יותר, כך יגדל הטשטוש, ותידרש מהירות סגר גבוהה יותר.
אם גם הנושא וגם הצלם נעים במהירות דומה, תתקבל תמונה שבה הנושא יהיה חד והרקע שלו מטושטש.
