צילום טבע: אורחות חייו של הצייד – אייל ברטוב

רוב בני האדם חיים כחקלאים, פחות חיים כמלקטי מזון ומעטים כציידים.
"החקלאים" הם יושבי קבע, מגדלים ילדים, קריירה, חיטה; הולכים בקו שבחרו מראשיתו ועד סופו ומתמידים במלחמתם. "מלקטי המזון" נעים ונדים עם הרוח והמצב, ומלקטים מכל הטוב  הנקרה בדרך חייהם. דרכם ברורה ובטוחה פחות משל אחיהם החקלאים, גמולם הוא החופש.
מעטים בני האדם המתמידים בחיי ציד. "הציידים" הם אלה התרים בעיניים בורקות אחר כל התרחשות, קולטים וחשים את העולם בכל גופם. הציידים אינם מחכים לגורל שיפגיש אותם עם סערות וריגושים, אלא בולשים בחושים מחודדים אחרי מהלכי הטבע ומזנקים ברגע שהריחו פעילות, גם כשאין שכר בצדה.
אייל ברטוב, כך אני מדמיינת לעצמי, נולד צייד. בימי קדם ודאי היה שב לכפר

עם צבי או יעל על הכתף; בימינו הוא חוזר עם סרטי צילום. הרבה סרטי צילום.
במסעות צילום רבים, שבהם הצטרפתי אל אייל בתוקף היותי ברטוב, למד־תי להכיר את אורחות חייו של הצייד. בן 38, ועדיין סקרן ודרוך כילד. אף ציוץ ציפור לא יחלוף ליד אוזנו בלי זיהוי והתייחסות, שום ניע בעשב אינו נסתר מעיניו. יש צלמים המתכננים כל תמונה בסבלנות ובמחשבה, אצל אייל האצבע על ההדק. הבדיקה – רק לאחר מעשה.
התמונות הראשונות בסדרת התנועה המוצגת כאן היו פרי טעות. חשיפה לא מדויקת, מהירות שגויה, ולפתע הופיע מה שנראה כציור מטושטש. בהמשך הפך המקרה לבחירה.
אייל מציב חצובה, מחליף עדשות, מחליף מצלמות, לוחץ בקצב מסחרר. כאילו אסור להחמיץ את הרגע, אסור לאבד אף שנייה. כאילו הנוף יחלוף, העץ ישיר את עליו בן רגע.
אייל מתייחס אל הצילום כדרך להגיע אל הטבע ולהביע אותו, לא כמטרה בפני עצמה.
ראשית דרכו – כמדריך טבע, איש שטח מיומן המכיר כל אבן, פינה וחיה. האהבה העצומה שלו אל עולם הטבע באה אז לידי ביטוי בשותפות במחקר נמרים, פרויקט גידול עופות דורסים ושחרורם לטבע, סימון שבילים, הדרכה, מאבקים לשימור חלקי ארץ טבעיים אחרונים.
רק בחלוף השנים מצאה המצלמה מקום של קבע בין עינו לבין העולם. דרך אוהבת לבחון את הדברים, לשמר אותם. דרך סובייקטיבית, בלי שאיפה "עיתונאית" להביע איזו אמת מוחלטת.