צילום זאבים בערבה

לפתע הבחנתי לאורו הקלוש של הירח ומבעד למשקפת בדמויות אפלות שנעו לעברי במורד הערוץ. הן התקדמו בטור עורפי ובתנועה חיננית – ספק ריצה קלילה, ספק הליכה נמהרת וטפפנית, כמו רוחות רפאים חמקניות אפופות עלטה המרחפות על פני הטרשים כשרגליהן נוגעות־לא נוגעות בקרקע. הן גמאו את המרחק בקלילות והתקרבו אלי. אלומת האור העזה שפרצה מן הזרקור שאחזתי שטפה בעוצמה את הסביבה, והן נעצרו מופתעות.
מולי עמדו ארבעה זאבים יפהפיים. עיניהם הממצמצות מול האלומה המסנוורת רשפו ויקדו. הם היו כה קרובים ואפשר היה להבחין כיאות בתוויהם האופייניים: רגליהם היו ארוכות וכפותיהם גדולות; בגבם שלטו גוונים אפורים־זהובים וגחונם בלט בצבעו הבהיר; קימורי ראשם הרחב על זרבוביתו המחודדת ניכרו לעין, כמו גם לחייהם הבהירות; פרוות החורף העבותה הוסיפה להדרם. המאפיינים הפיזיים האלה הדגישו בעיני את חזותם הפראית והצביעו על מוצאם העתיק כזאבי מדבר.

אחת מנקבות הלהקה משסעת את שרידי הפגר. היא שהפסיקה את מעגל הדהרה סביבי והובילה מהלך הסתערות על הפגר, האחרים בעקבותיה | צילום : יוסי אשבול

הארבעה עמדו מהוססים, דרוכים וקשובים לכל רחש, נכונים לחמוק בכל רגע אל בין הצללים. שפת גופם העידה על עצבנותם ועל חששם מפני. פחד טמיר עתיק יומין טבוע בזאבים מפני האדם, ולא בכדִי. במשך דורות הם נרדפים על ידו ונאלצים לסגל לעצמם אורח חיים חשאי המתנהל לרוב בחסות העלטה.
לזאבים יש "סף בריחה" נמוך, כלומר, מרחב ביטחון בו הם לא מוכנים לסבול נוכחות מאיימת של אדם. רק הכורח להשיג מזון גובר על החששות ודוחק בהם ליטול מעת לעת סיכונים הכרוכים בהתקרבות אלינו. קרוב לוודאי שהצטיירתי בעיניהם כאיום קרוב, מין יצור אפל ומסוכן האורב להם. כדי להפיג ולו במעט את חששם הסטתי קמעה את אלומת הזרקור, והסתפקתי בהילת האור הקלושה של שוליה.
האפלולית שהשתררה נסכה בזאבים ביטחון, ובחסותה חשו פחות מאוימים. הם החלו לנוע בלאט ולהקיפני בתנועת איגוף, מעייניהם נתונים לפיתיון הסרוח לפני. היה זה פגר עגל מבותר למחצה שהנחתי במקום עוד לפני השקיעה. ריחו הכבד של הדם ומראה הבשר החי הכו בחושיהם. לפתע פרצו בשעטה והחלו לחוג סביבי סחור־סחור, אחוזי התרגשות תזזיתית. דשדוש מדרך כפותיהם הנמרץ על החול הגס היה הקול היחיד שנשמע. דהרתם סביבי דמתה בעיני באותם רגעים למחול בלהות מוזר.

הזאבים צרו עלי במעגל כאחוזי דיבוק. משהו בתחושת הנינוחות והשלווה שלי בשדה החל להתערער. רבצתי על הקרקע הסלעית כשביני ובינם חצצו רק חצובות הצילום. בגובה העיניים הם לא הצטיירו ככלבלבים ידידותיים. הבנתי כי ככל הנראה, ברוב להיטותי לצלם אותם מקרוב, חציתי את מרחק "סף הבריחה" שלהם. שעטת הסרק הפראית, המוטרפת, נבעה מפחד ומבלבול – התשוקה העזה לנעוץ מלתעות בפיתיון מצד אחד, והחשש העז מפני מצד שני. ייתכן כי בתנופת דהרתם הם חשו מוגנים מפני למרות הקרבה הפיזית. אילו שמרתי מראש על ריחוק מסוים, התנהגותם הטבעית לא היתה מופרעת ואולי היו נועצים שיניהם זה מכבר בבשר הפיתיון לקצב תקתוקי המצלמה.
בעיצומו של משבר האמון חל מפנה. הנקבה הובילה מהלך פתאומי והסתערה על הטרף, האחרים בעקבותיה. בטרם הספקתי לצודד מצלמה, נסגרו לסתותיה סביב ירך העגל, ובמשיכות עזות גררה אותו הרחק מעבר לטווח הצילום. צפיתי בהם ממרחק כשהם משסעים את טרפם, חוטפים, טוחנים וגורסים בשקיקה. צמד צבועים שהופיע באיחור התעמת בינו לבין עצמו על השיירים, ובדמדומי הבוקר שהחל להפציע נראה אחד מהם מסתלק בהילוך מהדס אופייני כשהוא נושא בלסתותיו את שיירי גולגולת העגל.

לעת ערב חזרתי למקום והנחתי פיתיון נוסף. גם זה היה עגל בן יומו, תוצאת המלטה לא מוצלחת ברפת. בעזרת כבלי פלדה כפתתי ועיגנתי אותו ליתדות ברזל שתקעתי בחוזקה בקרקע הסלעית, בתקווה שכך בימת ההתרחשות תישאר הפעם חשופה לעין המצלמה.

זאבה דוהרת במבואות ערוץ נחל רחם. פלישת האדם לאזורי המחיה של הזאב הפרה דפוסי חיים עתיקים צילום : יוסי אשבול

הלילה ירד במהירות והותיר אותי בערוץ המבודד עם מצלמותי, ממתין להתרחשויות הצפויות. השעות נקפו לאיטן וכלום לא קרה. רק שועלה סקרנית וידידותית הרשתה לעצמה להתקרב והתבוננה בי במבט חודר. היו לה פטמות ורדרדות ותפוחות שבלטו מגחונה. קרוב לוודאי היתה זו אם מיניקה שגוריה נשמרו במאורה מוגנת. סקרנות, ובעיקר צורך להשיג מזון, דחקו בה לגלות תעוזה ולהתקרב אלי.
לפתע הזדקפה השועלה, נדרכה, ואפרכסות אוזניה ומבטה הופנו נכוחה. הבנתי כי משהו מטריד אותה. היא ניתרה באי שקט, רצה לפנים, נסוגה מיד לאחור בדאגה, ולבסוף פלטה סדרת נביחות אזהרה ונעלמה בחסות האפלה. סרקתי את הסביבה בעזרת הזרקור. טור העיניים המהבהבות נלכד מיד באלומה. פרץ האור הפתאומי לא עצר את הזאבים, והם נעו בהחלטיות היישר לעברי. אולם משהו בקצב תנועתם ובמרחק ביניהם היה שונה מעט הפעם. כיביתי את הזרקור והמתנתי בסבלנות, עד שרטינה מאיימת ויבבה האיצו בי להאיר את הסביבה. לפני עמדו זאבה ושלושת גוריה!
הגורים עמדו סמוכים זה לזה והביטו כמהופנטים אל אלומת האור המסנוורת. הם היו כבני ארבעה חודשים, ואיבדו זה מכבר את הגזרה הגוצית המסורבלת המאפיינת גורים רכים מאוד. אמם נצמדה אליהם כמגוננת, מוטרדת מן החשיפה הפתאומית ומקפידה לא להישיר מבט אל האור המסנוור. המרחק בינינו היה גדול מדי לצורך צילום לילה, ושקלתי את צעדי. כיביתי את הזרקור, מתוך מחשבה שחשכה מחודשת והמתנה שקטה יעודדו את המשפחה להתקרב.

כמחצית השעה חלפה, ואז נשמעו בקרבתי קולות לעיסה. חשתי מעודד וכבר דמיינתי את סדרת הצילומים הנפלאה שתתאר דיוקן משפחתי לילי של אמא זאבה וגוריה. אילו הייתי מאיר את האם וגוריה בצורה ישירה ופתאומית, היה הדבר גורם להם לבהלה ולמנוסה. לכן, הדלקתי בזהירות את הזרקור כשהוא מופנה קודם כלפי השמים הכהים, והסטתי אותו באיטיות רבה עד ששולי האלומה האירו בעדינות את הקרקע.
דמות האם הגוהרת מעל הפגר נראתה היטב, אבל הגורים לא נראו לידה. היא נעצה את מלתעותיה באחוריים הבשרניות של העגל ובמשיכות עזות ניסתה לנתקו מן הכבלים שכפתו אותו למקומו. לבסוף ויתרה והחלה לשסע נתחים מירכו, שנלעסו ונבלעו כהרף עין.
רעבונה היה ניכר – נקישות המצלמה והבזקי האור שבקעו בה בעת מארבעה מבזקים לא הפריעו לה. היא היתה שקועה בבולמוס של טריפה ונראה היה כי השלימה עם העובדה שלא ניתן לגרור את הטרף ולהרחיקו ממקום הרעש וההבזקים. היעדרות הגורים עוררה בי תחושת החמצה. מראה הגורים המצטופפים סביב האם המגוננת יצר בי רושם עז, וכצלם טבע השתוקקתי להנציחו.

מחשבותי נקטעו לשמע קול יבבה בעל טון קובלני. היתה זו יללת גור. האם הזדקפה ומיהרה בהחלטיות לכיוון מקור הקול. מרחוק צפיתי בשלושת הגורים המקבלים את פני אמם בכשכושי זנב נרגשים ובליקוק שפתיה. האם פלטה מקיבתה את הנתחים שבלעה קודם לכן, והגורים מיהרו להסתער, ללקק ולבלוע ברעבתנות את דייסת הבשר.
לאחר שרוקנה את קיבולת קיבתה התכוונה האם לחזור לסיבוב אכילה נוסף, אך הבחינה כי אחד הגורים מנסה לדלוק בעקבותיה. היא הסתובבה, הדפה אותו בחוטמה, וברטינת איום מצמררת שלוותה בחשיפת ניבים הבהירה היטב לצאצאיה את כוונתה. הגורים הממושמעים נעלמו מעיני כאילו בלעו אותם הסלעים.

צללית זאב על רקע זריחה מוקדמת. לזאב יש דחף עז להשיב לקול יללה ולנוע לעברו, וכך מתלכדים חברי הלהקה במרחבים העצומים | צילום : יוסי אשבול

האם חזרה למלא את כרסה בשנית, אך לא חלפו דקות ארוכות ושוב בקעו מבין הצללים יללות חדורות תרעומת. האם נחפזה כצפוי כדי להאכילם, ואילו אני צפיתי במחזה בהתלהבות. התפעלתי מהתנהגותה של האם, שנטלה על עצמה סיכון מחושב, אבל הקפידה על שמירת טווח ביטחון לגבי גוריה. היא לא הרשתה להם להתקרב אלי, שכן כאדם גילמתי עבורם את כל הרע שבעולם. הם טרם היו מודעים לסכנות ולאיומים הגלומים בסביבת חייהם הקשה.
לא הבחנתי כלל בהסתלקות הזאבה וגוריה כאשר צמד הצבועים הגיח מן האפלה והסתער על שרידי הפגר. הם שיסעו ותלשו במשיכות עזות את הטלפיים הכפותים, תוך שהם עוקרים את יתדות הברזל, וחמקו בחסות העלטה.
דמות הזאבה הניצבת על תלולית עפר וגוריה המכונסים סביבה נחרתה בזכרוני. את הגורים לא זכיתי לראות שוב, למרות שהמתנתי להם לילות נוספים בציפייה לצלמם. בחודשים שחלפו ביקרתי מעת לעת בערוץ נחל רחם בשעות הלילה. לאור הזרקור נצנצו עיניים רבות, אולם לא היו אלה העיניים שחיפשתי.