צילום – הרווי לויד, צלם מסעות

כך פותח הרווי לויד, אחד מצלמי המסעות הנחשבים כיום בעולם, את ספרו החדש "דרך הסמוראי: מסעות רוחניים עם צלם לוחם"
(The Samurai Way: Spiritual Journeys with a Warrior Photographer),

אחד מרקדני הקאתאקאלי בקוצ'ין, הודו, מציג את אחד מ"תשעת הרגשות". "אם אנשים מרגישים שאתה מתעניין בהם באמת, הם יחזירו לך אהבה"

שיצא השנה לאור בארצות הברית (הוצאת Ruder Finn Press). דומה שלויד כבר הפסיק לספור את אלפי השעות שבהן בילה במסוקים, כשהוא עוקב אחר המתרחש מבעד לעדשת המצלמה. "אני רגיל לטיסות בגובה נמוך", הוא מספר בהומור, "אבל בטיסה ההיא מעל לקרחון הובארד הרגשתי שהנצח מתבונן בי".
כיאה לצלם שנוגע בנצח, לויד אוהב להגדיר את עצמו כאדם חסר גיל. "יש אנשים בגילי שנראים כצועדים אלי קבר", הוא אומר בחיוך, "ואחרים הנראים כבחורים צעירים. הכל תלוי בדרך שבה אדם רואה את עצמו ובאיזו מידה הוא מכבד את גופו על מנת שלא יבגוד בו. במקצוע שלי, התובעני כל כך גופנית, אני חייב לאכול נכון ולשמור על כושר, ומעל לכל – אני אף פעם לא מפסיק לצלם".

העין שמאחורי המצלמה
את הקריירה שלו החל לויד כמעצב גרפי בעיר ניו יורק, שבה נולד וגדל, ובה הוא פועל עד היום. הרומן שלו עם הצילום החל מאוחר יחסית. רק בגיל 35 החזיק לראשונה מצלמה ביד. "אני פורח מאוחר", הוא מכריז, "דוגמה לכך שלעולם לא מאוחר מדי. הבשלות היא הכל. זוהי אחת מהתובנות החשובות של תורת הזן, שלפיה אני חי כבר שנים רבות".
מנקודת הפתיחה הזו הצליח להעפיל לפסגות מקצועיות ואמנותיות: עבודותיו מתפרסמות דרך קבע בעיתונים ובמגזינים ברחבי העולם, ואף קובצו בשמונה ספרים שראו אור במשך השנים. הוא זכה בפרסים רבים על תצלומיו, על סרטי ה־ Multi Screen
שהפיק, ועל עבודתו האמנותית בכלל. הוא חבר בקבוצת Explorers of Light בארצות הברית, ובעבר שימש נשיא ASMP, האגודה האמריקאית של צלמי המדיה.
היה זה המהגר הרוסי אלכסיי ברודוביץ', צלם ומעצב שפעל בארצות הברית בשנות השישים של המאה הקודמת, שהתווה את דרכו של לויד. "ברודוביץ' היה המורה הרוחני של דור שלם של צלמים־אמנים כמו ריצ'רד אבֶדון, אירווינג פן, הירו, פיט טרנר ואחרים. היתה לי הזכות לסייע לו בסדנאות שניהל, להיות לצדו וללמוד ממנו תורה. אחד הדברים החשובים שלמדתי אצלו הוא מגבלות הטכניקה. ברודוביץ' מעולם לא התייחס לטכניקה ולציוד. הדבר היחיד שהוא דיבר עליו היה האדם שמאחורי המצלמה. המוטו שלו היה 'תפתיע אותי', ולכך הוא ציפה מכולם. היתה לי גם הזכות להתחכך בפדריקו פליני הגדול, בתקופה שבה צילמתי למגזין 'Saturday Evening Post' בניו יורק, ואני יכול להעיד שגם פליני ייחס חשיבות עצומה לעין שמאחורי המצלמה".
מה משמעות הצילום עבורך?
"הצילום הוא הדרך שלי לראות את העולם ולתעד את הדברים היפים והלא כל כך יפים שבו. אני חש שקיימת קרבה גדולה בין הסמוראי לצלם. חיי הסמוראי תלויים במהירות תגובתו, ביכולתו לראות מקרוב דברים רחוקים, ולראות מרחוק את הדברים הקרובים. בקטע נפלא בספר 'זן ואמנות הקשתות' (’Zen and the Art of Archery’), שואל התלמיד

את המאסטר: 'איך אדע מתי לשחרר את החץ?', והמאסטר עונה לו: 'הוא פשוט עף'. כך גם בצילום. אתה צריך ללחוץ על ההדק בעשירית אלפית השנייה הנכונה – והמצלמה יודעת. כשאתה נמצא אי שם במשימה, יש רגעים שבהם אין לך יותר משבריר שנייה כדי לראות הכל: את הקומפוזיציה, האור והצל, הצבע, הגוון, העוצמה, הדינמיקה, הסימטריה והאי סימטריה. וחשוב לא פחות, לראות גם את מה שאין. לדוגמה, כשאני מצלם פרח אני לא מנסה לעשות גלויה. אני רוצה לחוות אותו כאילו לראשונה בחיי אני רואה פרח, מחפש את הסדר בכאוס של הטבע. העולם מלא מסתורין ואל לנו להתעלם מכך".
האם יש דרך ללמוד "לראות"?
"ודאי. ראשית, צריך להבין שהמוח מתעתע בנו. הוא מעבד את מה שהעין רואה בדרך שונה מזו שהמצלמה מעבדת את שהיא 'רואה'. דומני שהצייר פאבלו פיקאסו אמר פעם, 'לו יכולתי לעקור את מוחי ולראות רק דרך עיני'. הצילום המופיע על שער ספרי 'Isles of Eden

גינת חול מגורפת במקדש זן בקיוטו, יפן. "אני מחפש את הסדר בכאוס של הטבע"

' הוא דוגמה טובה הממחישה את הדרך שבה האמן 'רואה' מעבר למובן מאליו. למתבונן בתצלום, הוא נראה כציור אבסטרקטי. בעצם צילמתי מקרוב מאוד את הצבעים המתקלפים על שבר סירה שנפלט לחוף. המצלמה היא כלי מצוין שבאמצעותו אפשר ללמוד לראות דברים שרוב האנשים לא שמים אליהם לב".

חוקרי האור
אילו מחשבות חולפות במוחך כשאתה מצלם?
"רבים שואלים זאת, והתשובה פשוטה: ברגע שאני מצלם אני לא קיים, אני נמצא במצב של חוסר תודעה. אני יכול לדבר עם אנשים מסביב, אבל העולם סביבי כמו לא קיים. על פי תורת הזן, זהו מצב שבו האימונים והידע שנרכשו בעמל רב מאפשרים ללוחם הרוחני ראייה אל מעבר להוויה היומיומית, ובעזרתם הוא מסוגל לחוות הרפתקאות המותחות את מגבלותיו אל הקצה. אמנות הלוחם הסמוראי דומה לאמנות הצילום: כשהעין מגיבה אינטואיטיבית למראה חדש, המצלמה כמו מזנקת מאליה, ממש כשם שחרבו של הסמוראי נשלפת מאליה. עין המצלמה הופכת לנשמת הצלם, המאסטר".
אתה מדבר על האדם שמאחורי המצלמה, אולם אי אפשר שלא לשאול באיזה ציוד אתה משתמש.
"הציוד אמנם לא חשוב, אבל חשוב שהוא יהיה הכי טוב. אי אפשר להתעלם מכך שלרשות לוחמי הקֶנדוֹ הטובים ביותר עמדו החרבות המשובחות ביותר. לשמחתי אני נמנה עם 'חוקרי האור' (The Explorersof Light) — קבוצה מצומצמת של צלמים בעולם, שחברת קאנון דואגת לציידם במצלמות המשוכללות ביותר שהיא מוציאה לשוק. אני מרבה להשתמש במצלמת קאנון דיגיטלית EOS-1Ds".
יש צלמים הטוענים כי המצלמות הדיגיטליות חסרות את הרגישות של מצלמות פוטו־כימיות (פילם), ומסרבים להיכנס לעידן הדיגיטלי.
"בהיותי ילד ציירתי המון. יום אחד המורה שלי אסרה עלי לצייר, בטענה שאני מצייר במקום

הרווי לויד והאמנית והצלמת שירלי פרייס, אהובתו וידידתו שנפטרה לאחרונה ממחלה קשה. לויד הקדיש לה את ספרו החדש צילום: Joe DiMaggio

ללמוד. אי אפשר לתאר את האושר שאני חווה כשאני מחבר כיום את המצלמה הדיגיטלית שלי למחשב, ו'מצייר' בו כאוות נפשי את הנופים והדמויות שצילמתי. שלא לדבר על התסכול התמידי על פיתוח לא מדויק של הסרט במעבדה, מנת חלקו של כל צלם. אבל תמיד יהיו אנשים שיעדיפו את השמרנות ויחכו לראות מה יקרה עם הטכנולוגיה האחרונה, שהם לא מאמינים בה. מבחינתי, ההשוואה בין מצלמה פוטו־כימית למצלמה דיגיטלית היא כמו בין תקליט לדיסק, או בין מכונת כתיבה למעבד תמלילים במחשב. מי שמתקבל לעבודה בסטודיו שלי חייב לחיות בעידן הדיגיטלי. איננו חיים בעבר".
האם יש לך טיפ מעשי לקוראים?
"צלם טוב חייב לפתח ראייה היקפית, לדעת לראות מתוך קצות העיניים מבלי להזיז את גלגלי העיניים, ולהתאמן בכך כל הזמן. ארבעים שנה של אימון, ויש לך ראייה היקפית מהירה כברק. ואז, כשאתה מביט בתצלום, אתה מבין שראית הכל".

אוהב לצלם הכל
מה תעדיף לצלם, נופים או אנשים?
"את שניהם. נדדתי על פני שבע היבשות, ימים ואוקיינוסים, ואני אוהב נופים מכל סוג, אם זה פסגת הר, מדבר ענק או פרח קטן. אבל אני אוהב גם לצלם אנשים. נדמה לי שצילמתי כל מצעד וכל תהלוכה שעברו אי פעם במנהטן. אני מצלם אנשים בכל העולם וזה תמיד נפלא ומרתק. החוכמה היא לבוא אליהם בכבוד ובאהבה, כי את מה שאתה נותן, תקבל בחזרה בתצלום.
"אם אנשים מרגישים שאתה מתעניין בהם באמת, הם יחזירו לך אהבה. לעולם

לא אצלם מבלי לבקש רשות, ותמיד אקפיד ללבוש בגד הולם כדי לכבד את האנשים והמקום. אני יכול רק לבוז לצלמים שמכוונים מרחוק עדשת טלה לעבר אובייקט אנושי, כדי שהוא לא יבחין בהם. האובייקט תמיד מבחין במצלמה, והתוצאה היא תצלום קפוא וחסר הבעה. אגב", הוא מחייך, "אמי רצתה שאהיה רופא שיניים. אולי זו הסיבה שבתצלומים שלי יש לא מעט אנשים עם שיניים חסרות".
יש דברים שלא תצלם?
"אני לא מצלם מלחמות כי הן מאוד מסוכנות, אבל טוב שאחרים מסקרים אותן דרך המצלמה. גם לא אנצל מראות של עוני, אסון או מסכנוּת כדי למשוך את תשומת לבו של הציבור. פרט לכך, אני אוהב לצלם הכל".
האם צלם מסעות יכול לסייע בשימור הטבע, הסביבה ותרבויות בעולם?
"אני רוצה לקוות שכן. ספרי 'Isles of Eden' צולם באיי בהאמה במטרה מוצהרת לתעד את צורת החיים שם, שגוועה לאיטה, ולסייע בשימורה. אני חושב שהספר דרבן אותם לרצות ולשמר את היופי שבתרבותם ובמנהגיהם. המטרה שלי בצילום מסעות היא לגלות את היופי של העבר, של האנשים ושל ההווה.
"יש להניח שהתצלומים שלי של מקומות ונופים שאין להם אח ורע בעולם – אם זה הדלתא של נהר האוקוונגו (Okavango) בבוצוואנה, המאצ'ו פיצ'ו בפרו, או האנגקור וואט בקמבודיה – מושכים לשם תיירים. אני יודע שחלק מהכסף שאותם תיירים משאירים באתרים האלה מסייע לשימורם, אך באותה מידה גם חשוב להטיל מגבלות על מספר התיירים, שלא יהרסו את הקיים. אני מודע לכך שמדובר באיזון עדין".

חי את ההיסטוריה
מאילו מקומות התרשמת במיוחד בביקוריך בישראל?
"ביקרתי לראשונה בישראל בתחילת שנות השבעים במסגרת משימת צילום ותיעוד מטעם הסוכנות היהודית. שוטטתי בכל הארץ והתרשמתי עמוקות. אהבתי את

הספינה Star Flyer בשעת שקיעה בים הקאריבי. "אתה צריך ללחוץ על ההדק בעשירית אלפית השנייה הנכונה"

ירושלים, הגעתי לגבול מצרים, הייתי באילת, והייתי מופתע מההתלהבות ומהאופטימיות של האנשים.
"אהבתי גם את תל אביב, ואני עוד זוכר את המקרה שקרה לי בה. טיילתי עם המצלמה ביד ופתאום ניגש אלי מישהו ושאל בתוקפנות, 'מי הרשה לך לצלם?'. נדהמתי. 'מספיק סבלתי מכך שהייתי ילד יהודי בברוקלין', עניתי לו, 'זה קורה גם בישראל, בין בני עמי?'. הוא נכלם והלך. במשך השנים חזרתי לישראל שוב ושוב, טסתי במסוק מעל מצדה וירושלים והכנרת, וכל מה שביניהן. קשה לי להצביע על מקום אחד בארץ שהרשים אותי יותר מאחרים. פשוט הרגשתי שאני חי את ההיסטוריה של העם שלי".
יש מקום אחד בעולם שבו הרגשת שאתה נוגע באלוהים?
"הרגשתי כך במקומות רבים ואני יכול למנות כמה מהם: בהרי גווילין (Guilin) שבסין, בנופי הקניונים ובתצורות ההרים של דרום־מערב ארצות הברית, באיי סיישל, באיי בורה בורה
(Bora Bora) ובאיים אחרים בפולינזיה הצרפתית; בעת ריחוף במסוק מעל הר מקינלי (McKinley) שבאלסקה, מעל איירס רוק (Ayres Rock) שבאוסטרליה, וגם בוונציה ובאיסטנבול. מרוב שיטוטים על פני הגלובוס קשה לשים את האצבע על המקום האחד והיחיד שבו הרגשתי קרוב לאלוהים יותר מאשר במקומות מדהימים אחרים".
אתה אדם אופטימי?
"מאוד. יש עוד כל כך הרבה לעשות וכל כך הרבה דברים לצלם. לאף קיסר או מלך לא היתה אפשרות לשוטט על פני כדור הארץ כפי שאני משוטט, חופשי עם המצלמה ביד. המוטו שלי הוא לקום בכל בוקר, לראות את הטל על הפרחים, לעשות דברים חדשים שלא עשיתי אתמול, להשתפר וליצור את העתיד בדרכים שונות, טובות יותר".

אתר האינטרנט של לויד: www.harveylloyd.com.