צילום בעלי חיים – דיוויד גודני

אפשר לאבחן בהרבה דרכים. יש כאלה שמאבחנים בכף הרגל, באישון העין, בלשון. מן הראוי לפתח שיטה מדעית לאבחון על פי התבוננות במדפי ספרים פרטיים. השיחה עם הצלם דיוויד גודני התנהלה בדירתו בלונדון. על הקירות תלויים ציורים שצייר. על המדפים – תערובת משונה של ספרי הדרכה וטכניקה של צילום, ולצידם מדריכי טיולים באפריקה, ספרי זואולוגיה, לקסיקונים של בעלי חיים, ספרי אמנות קלאסית. אפשר להבין שגודני מתעניין באמנות, בבעלי חיים ובאפריקה. אפשר להסיק שהוא לומד לבד, מספרים, ללא הדרכה. טכניקת האבחון הזו עוד בחיתוליה ולכן קשה להבין מיהו דיוויד גודני על פי המקבץ הזה. שיחה עשויה לעזור.
איך נראה יום עבודה שלך, בזמן שאתה באפריקה?
רוב "הטבע" באפריקה מאורגן בתוך שמורות ופארקים. אין כבר  WILDERNESS  – טבע בר, פראי. אפשר לנוע בשמורות בתנאים מגבילים וצריך לישון במחנה סגור. אתה נמצא למעשה בכלוב, והחיות מסביב. אני ישן באוהל. זו הדרך הקרובה ביותר להישאר בקשר עם מה שנעשה סביבי גם בלילה. אני משתדל לישון קרוב לגדר החיצונית של המחנה, ואז המרחק ביני לבין מה שקורה בחוץ קטן יותר. כשאני ישן במיטה בלונדון, חסרים לי הקולות האלה. חסרות לי השאגות והיללות והנביחות. יש בזה התרגשות עצומה – להתעורר בחושך לקול היללות, ולנסות להבין את הדרמה שמתחוללת בחוץ בלי לראות כלום.
לפני עלות השחר אני כבר קם, ויוצא כשנפתחים השערים. פרק הזריחה

המאבק הסוער בין הקודו ללביאה נמשך כמה דקות…

נמשך בסך הכל כעשר דקות, שבהן האור רך מאוד, ואי־אפשר לצלם מספיק תמונות בפרק הזמן הזה.
ברוב האזורים בשמורות אסור לרדת מן המכונית. המצב העגום הוא כזה: אתה תקוע כל היום בתוך כיסא. נע קדימה ואחורה. כלוא. זה מאוד לא נוח ולא נעים. הגוף פונה כל הזמן הצידה, לחלון. כל הציוד מונח לידי – שני גופי מצלמות וכמה עדשות. יש ימים שבהם אני מחליף מאה פעמים עדשות; תלוי בפני השטח ובמרחק של בעלי החיים ממני. לפעמים אני נוסע יום שלם ולא מצלם אף תמונה אחת. לפעמים אני מחכה שעות ולא קורה כלום.
התכונה האכזרית ביותר אצל אריות מתבטאת, לדעתי, בכך שהם ישנים עשרים שעות ביממה. לא פעם ישבתי 12 שעות מול קבוצת אריות, ובמשך כל הזמן הזה הם התהפכו מצד לצד, פיהקו, וחזרו לישון.
ניסית להעיר אותם?
חס וחלילה. אף פעם לא ניסיתי להעיר אותם. לא הנעתי מנוע, לא צפרתי. בזמן העבודה אני מנסה להיעלם, ליצור את מינימום הרעש והתנועה. נוסע לבד, לא מפעיל רדיו. לא לוקח בני לוויה.
מה הופך בוקר צילומים למוצלח?
בבוקר מוצלח אני פשוט מוצא בעל חיים עם סקסאפיל, כמו פיל או אריה, מקווה שהוא נמצא במקום הנכון ביני לבין השמש. במצב כזה, אני משתדל לצלם כמה שיותר, ותמיד מרגיש שלא צילמתי מספיק. אם אני מצלם שני סרטים מסיטואציה אחת זה סביר, אבל לפעמים מספיקות גם שתי תמונות טובות. ברוב המקרים אני רואה את הסיטואציה מתמוססת מול העיניים במרחק גדול ממני. בעל החיים פשוט מתרחק. תשעים אחוזים מהמראות שאני נתקל בהם לא מובילים לצילום. התסכול הגדול ביותר הוא כאשר דווקא בשעות הקסם, כשהאור נפלא, אין שום דבר מעניין לצלם.
כמה זמן אתה נשאר במקום אחד?
בדרך כלל, אני מעדיף להישאר כמה שיותר זמן, בלי לזוז. אם אני יכול להישאר חודשיים באותו איזור בשמורה, זה הטוב ביותר. כך אני מכיר את המקום. ככל שאתה יותר בשטח, אתה חשוף יותר לדברים, האפשרויות גדלות, ומתרבים הסיכויים להשיג צילום טוב.
מה זה צילום טוב?
אני מחפש את שבריר השנייה שבו קורה משהו – מצב או אור – שאחר כך הולך לאיבוד, נעלם. אם אתה יודע איך בעל החיים אמור להתנהג במצב מסוים, יש סיכוי שהוא אכן יתנהג כך. אבל אי־אפשר לדעת מהו צילום טוב עד שחוזרים הביתה ומוסרים את החומר לפיתוח, וזה קשה. מנסיעה רגילה אני חוזר, בדרך כלל, עם 5,000 שקופיות, ואז מתחיל הניפוי. כתשעים אחוזים מן החומר שצילמתי נזרק לפח – מושמד. זה קורה במשך החודש הראשון לחזרתי. זה תהליך לא קל, אבל למדתי להשלים איתו. בסופו של דבר אני נשאר עם 200 השקופיות הטובות ביותר.
מה קורה כאשר אתה בא למעבדה לקחת חומר שמסרת לפיתוח, תוצאה של נסיעה שנמשכה חודשיים?
בכל פעם שאני מקבל סרטים מפיתוח, הציפייה אדירה והאכזבה נוראית. אני מסתכל על החומר המצולם בפעם הראשונה על שולחן האור במעבדה ומרגיש החמצה איומה. הדברים שציפיתי שיהיו נפלאים מאכזבים נורא, ודברים אחרים, שבכלל לא ציפיתי שייצא מהם משהו, נראים פתאום די מעניינים.
אלה הרגעים שאני שואל את עצמי למה החלטתי לצלם דווקא יצורים חמקניים ולא בעלי חיים משתפי פעולה כמו צבאים, ראמים או עופות.
ניסית לצלם אנשים?
אנשים הם באמת החיות הכי קרובות אלינו, אבל יש לי בעיה להרים מצלמה מול פרצוף של בן אדם. אני מרגיש שאני חודר לפרטיות. זו בעיה רגשית שגוברת בארצות העולם השלישי. ברבים מהמקומות האלה התיירים מתייחסים אל האנשים שהם מצלמים כאל יצורים בגן חיות. זה ניצול גם כשמדובר בבעלי חיים, אבל שם זה נראה לי פחות בעייתי.
למה אפריקה?
אני אדם שצריך חום. מאז שנסעתי לאפריקה בפעם הראשונה קרה לי משהו. אני מרגיש משיכה לא מוסברת לחזור לשם. הכמות האדירה והמגוונת של בעלי החיים נהדרת כל כך, שאני לא שֹבע מזה.
מה היית רוצה שיקרה לך מחר בבוקר?
שאקבל חוזה לעשות ספר על אחת השמורות, ושאוכל לשהות שם 18 חודשים. זה יהיה שיא השיאים. תחשוב רק על זה ש־99 אחוזים ממה שבעלי החיים עושים עדיין לא מתועד אצלי.
יומיים לאחר שהסתיימה השיחה הזו נסע דיוויד גודני לדרום־אפריקה לחודשיים אינטנסיביים של צילומים. הוא הבטיח לשלוח צילום שלו ("אין לי בבית. אתה יכול לחפש כמה שאתה רוצה"). באופן לא מפתיע, הצילום הזה עדיין לא הגיע.