צייד של זמן – דורון הורוביץ

15 שנים עברו מאז פגשתי את דורון לראשונה. הדרכתי אותו בקורס בוטניקה של מדריכי החברה להגנת הטבע, מה שכנראה הותיר בנפשו צלקות קשות, למרות שאינני בטוח שהאשם נעוץ רק בי. בכל מקרה, עובדה שדורון הורוביץ, צלם טבע ונוף במלוא מובן המלה, מצלם פרחים רק לעיתים נדירות.
מאז צברתי הרבה "שעות דורון". בילינו ימים ושבועות יחד, הוא צילם ואני כתבתי במגאזין. אינני מתיימר לשפוט את איכות צילומיו, אבל אני יכול לספר משהו על הדרך שבה הוא נאבק כדי להשיג תוצאה צילומית שתהיה ראויה בעיניו.
דורון הוא צלם טבע נאיבי. מעולם לא ראיתי אותו מבריג פילטר לעדשה, כדי להוסיף עומק לתמונה. הצילומים שלו גם אינם זוכים לעיבוד בתוכנות מחשב מתוחכמות, כדי להוסיף נופך דרמטי לעלוות העצים, או מעט צבע לקיר שנתפס חיוור מדי לטעם הקהל. לא שהטכנולוגיה הזאת זרה לדורון או שהוא מפגר אחרי הזמן, אלא שהוא מעדיף לעבד את הצילום בדמיונו, עוד לפני שחשף את הסרט. התוצאה חייבת להיות נקייה, אמיתית, בלי הבעת דעה או התערבות במתרחש.
דורון דבק בגירסה קיצונית של אתיקה מקצועית, מן הסוג שבעבר, בהקשרים אחרים, קראנו לו "טוהר הנשק". תוכלו להיות סמוכים ובטוחים שהאריה והקרקל, הנשר והעגור שבצילומיו אמנם צולמו באתרי טבע, ולא בספארי. זו הדרך היחידה שהוא יודע או רוצה לצלם. קשה להסביר במלים

את ההבדל בין מראה של בעל חיים החי בסביבתו הטבעית לבין בעל חיים הנמצא בשבי, אבל ההבדל קיים. בעולם הצילום הגיאוגרפי זה יכול להיות ההבדל בין תמונה טובה לתמונה מעולה.
אני זוכר איך יצא לצלם את הסנאי הזהוב ביער עג'לון שבירדן. הוא מיקד את מבטו בענף אחד של עץ אורן, בציפייה שאחד הסנאים החשדניים (סנאי לא חשדן בירדן הוא סנאי שנמצא בכלוב) ייקלט בעדשת המצלמה. רק לאחר שלושה ימים וחצי, שבהם שהה בשטח מארבע בבוקר ועד שקיעת החמה, הצליח לרכוש את אמונו של סנאי זהוב אחד למשך 0.8 שנייה. קל לעשות את החשבון: המצלמה מסוגלת לבצע חמש חשיפות בשנייה, ובסרט הצילום נמצאו ארבע תמונות של סנאי זהוב. היו אלה ארבע התמונות הראשונות בהיסטוריה של סנאי זהוב מירדן.
דורון הורוביץ הוא צייד של זמן. הוא יודע שאי־אפשר לצלם אותה תמונה פעמיים. כשהוא מצלם, עיקר זמנו מוקדש לאיתור הרגע המיוחד, שלא ישוב: אור מנצנץ בשלולית, שבריר בחייו של בעל חיים, מבע של אדם. כן, האדם עבורו הוא חלק בלתי נפרד מן הסביבה, מן הטבע שמקיף אותו.
בדרך כלל, הצילומים היפים שלו אינם תולדה של יד המקרה. הוא אינו משוטט דרוך בשטח עם יד על ההדק, שמא יזמן לו הגורל את הצילום של חייו. התמונות שלו מבוססות על היכרות מעמיקה עם השטח. לא מספיק לדעת שההר נמצא שם, ומן הסתם לא יזוז גם בשבוע הבא. דורון צריך לדעת שבאפריל, בשעה 30:16, השמש מאירה מהכיוון הנכון בדיוק. רק אז הוא יגיע לאיזור כדי לצלם. ברוב שעות היום, גם אם הוא ניצב מול נוף מדהים ביופיו, הוא לא יטרח להוציא את המצלמה מנרתיקה.
דורון מצלם לבד. תמיד לבד. גם כשהמצלמה שלו מתקתקת חצי מטר ממני, אני יודע שהוא נמצא הרחק ממני, בעולם אחר לגמרי.