ציידי המניינים

בתי הכנסת הם עדות לימים שבהם היה אזור לב העיר, בין הרחובות יפו לבצלאל, מאוכלס בצפיפות על ידי בני עדות רבות – עולים חדשים וותיקי ירושלים – שהתיישבו בשכונות מאז שלהי המאה ה־19 ועד אמצע המאה העשרים. לאחר מלחמת ששת הימים עזבו רבים את השכונות הוותיקות לטובת שכונותיה החדשות של העיר. מסע בין בתי הכנסת הוא מסע אל קהילות נידחות, סיפורי געגועים ועלייה לירושלים ומעשי נסים. זהו מסע מסביב לעולם בטווח הליכה של דקות אחדות, וכדי להתמצא במפת הקהילות, צריך לפעמים להיעזר אפילו באטלס.

קיבוץ גלויות בשכונת הפחים
סמטת ביבאס הצרה היא רחובה הראשי של שכונת שֶבת צדק. פחונים ובתים דלים, חלקם מטים ליפול, עומדים משני עברי הסמטה ומעידים על כינויה של השכונה, בעל המוניטין המפוקפק משהו: חארת־אל טאנק, כלומר שכונת הפחים. היורדים בסמטה לכל אורכה יבחינו עד מהרה שהם חולפים על פני בית מגורים ובית כנסת לסירוגין. מרבית בתי הכנסת עולים שהגיעו מעמדיה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים הקימו בשכונת זכרון יוסף בית כנסת הנושא גם הוא את השם יחזקאל הנביא. הרב יצחק עמדי משקיע את מרב זמנו בתיעוד תולדות העדה הכורדית וחכמיה. בית הכנסת, אותו הוא מטפח בקפידה, מעוצב בסגנון לא שגרתי, חשבתו של עמדי ומעשה ידיה של האמנית זהבה בנימין.
מסביב בתי כנסת רבים של קהילות כורדיות, מהם של יוצאי ערים חשובות כזאכו (Zakho) ואחרים של כפרים קטנים כנרווה (Narva) ובראשי (Barashi). קהילות יהודי כורדיסטאן, שהיו מנותקות זו מזו עקב תנאיה הקשים של הארץ ההררית, הוסיפו לשמור על מסגרת קהילתית סגורה גם בבואם לירושלים. הדבר ניכר בבתי הכנסת הרבים הנטועים בשכונות המכונות "זכרונות הכורדים". כמה מהם שוכנים בדירות מגורים שהוקדשו להיות בתי כנסת, אחרים נבנו מתרומות נדבנים בני העדה.

מעון של חסד בנווה שלום
בית הכנסת שאולי וכאשי בפאתי שכונת נווה שלום הוא מעון של חסד. בכל עת עסוקים כאן המתפללים ביוזמות של מפעלי צדקה, תמחוי וסעד. בית הכנסת שייסד הרב בנימין הכהן שאולי בראשית המאה העשרים שוכן בחדר צר, שהחליף צריף דל, אך אין צורת המקום מעידה על טבעו; אפשר למצוא כאן הרבה רוחב לב וגם סיפורים המפליגים אל מחוזות האגדה.
פעם בשבוע באה הדודה חנה לנקות את בית הכנסת ולמרק את כליו. לאורחים מזדמנים היא שמחה לספר על נסיבות עלייתו של סבה, הרב שאולי, משירז שבפרס לארץ ישראל: אריה אימתני שפגש הרב בדרך איים לטרפו. שאולי הנפחד ביקש את רחמי האריה: "אנו בדרכנו לירושלים ובשיירתנו אלמנות ויתומים", הסביר שאולי לאריה המשתאה, שהרכין ראש וסר מהדרך. נס זה היה רק פתיח לשרשרת נסים שהתרחשו וממשיכים להתרחש בבית הכנסת. בני משפחת שאולי והמתפללים שמחים לשתף את הבאים בסיפורים על תולדות המקום ולהעיד על צדיקים שהלכו לעולמם אך שבים ונגלים בפניהם חדשות לבקרים.
בעברה האחר של השכונה נמצא בית הכנסת אוהבי ציון, שנוסד בשנת 1905 ולצדו תלמוד תורה – יוזמה של צעירי העדה הפרסית להצלת ילדי העדה מבערות ומניוון. כמעט מאה שנה אחר כך מחזיקים את בית הכנסת הגבאים דוד ושמואל הכהן, בניו של המייסד רפאל חיים הכהן. אל בני המשפחות הוותיקות, שעימן נמנית גם משפחת בנאי, הצטרפו בשנים האחרונות מתפללים מקרב התושבים החדשים.
תלמוד התורה נטש זה מכבר את המקום ובשנות השישים של המאה העשרים הורחב בית הכנסת והותקנו בו רהיטים חדשים. את ארון הקודש, שעליו סמלי 12 השבטים, עיצב האמן זאב רבן, מראשוני בצלאל. ההיכל, התיבה ורהיטים נוספים הם מעשה ידיו של הנגר מנדל כהן, בן שכונת בית יעקב. כהן פיתח ויצר עבודות תשליב של פיסות עץ זית, אולם פרסומו בא לו בזכות לקוח יוצא דופן: האמיר עבדאללה מירדן הזמין אצלו בשנת 1937 את רהיטי ארמונו בעמאן. מנדל כהן עבד כעשור בארמון והיה איש סודו של עבדאללה ובקיא בכל ענייני החצר ותככיה.

זכרונות מהשטעייטל
בלב ירושלים נדמה כאילו הזמן קפא במחוזות רחוקים של העיירה היהודית. גוש של שכונות חרדיות כולל את שכונות הכוללים מינסק ומונקאטש, שלוש שכונות שהוקמו ביוזמת ועד הכוללים "כנסת ישראל" ושכונות שהוקדשו על ידי נדבנים: בתי ראנד ובתי ברוידא.
בתי הכנסת האשכנזיים שונים מבתי הכנסת הספרדיים בנוסח התפילה, בסידורם הפנימי ובמינוח: ארון הקודש אצל האשכנזים הוא היכל בפי הספרדים והבימה האשכנזית היא תיבה בקרב הספרדים. אבל גם בין בתי הכנסת האשכנזיים אפשר למצוא הבדלים רבים. הנה לדוגמה בתי הכנסת המפוארים של שתי השכונות האחיות, בתי ראנד ובתי ברוידא. הראשונה הוקמה על ידי מנדל ראנד, חסיד צאנז מגליציה (Galicia), ובית הכנסת משמר את אופיו החסידי. במרכז רחבת ריקודים ובזמן התפילה נוהגים המתפללים לצאת בריקודים סוערים ומלאי דבקות.
יעקב ברוידא מוורשה נמנה עם עדת הפרושים ובבית הכנסת קהילת יעקב שבנה תיקן תקנה שיתפללו בו כמנהג הליטאי־פרושי. "לא מפני שאין כל בני ישראל ראויים בעיני", הסביר במכתב ששיגר לידידיו הירושלמים. אלא שמכיר הוא את טיבם של הדברים. ריבוי נוסחים מביא לריבוי מחלוקות, לפיצול ולדעיכתם של בתי תפילה. ואכן, השכונות הממשיכות ומקיימות את כללי ההקדשים ותקנותיהם שומרות על אופיין כבר יותר ממאה שנה: שטעייטלים מזרח אירופאיים בלב ירושלים.

יום כביסה בשכונת כנסת ישראל האשכנזית, שהוקמה ביוזמת ועד הכוללים "כנסת ישראל". חצר סגורה אופיינית ובמרכזה בור מים, לאורך הקירות מבנים ארעיים שהפכו למבני קבע בגלל מצוקת דיור. בור המים נסתם, ומעליו משחקים ילדי השכונה

סגורים על מנעול ובריח. רק כתובות אבן בחזיתות מעידות על קהילות שחיו כאן ועזבו לשכונות נוחות יותר, לדירות מרווחות. לשבת צדק הגיעו פליטים שגורשו בשנת 1889 מכרם משה ויהודית (כיום שכונת ימין משה). הללו, עולים מתימן, מפרס, מכורדיסטאן ומעוד ארצות, איוו להם לנחלה את האדמה שהיתה שייכת לקרן מזכרת משה מונטיפיורי. הקרן לא ראתה בעין יפה את המתנחלים באדמתה וצו גירוש שיצא מלונדון הרחוקה טלטל את עניי ירושלים עד למקום זה, אותו תיאר המלומד הירושלמי א"מ לונץ: "בקעה קטנה לצד דרך יפו". הצפיפות, העוני ודלות החומרים היו מנת חלקם של תושבי השכונה, שהיתה עד מהרה למעין מרכז קליטה לעניות שבקהילות העיר. סיור בסמטה הצרה מפגיש אותנו עם קהילת יוצאי נציבין (Nisibin) שבתורכיה וקמישלי (Kamishli) שבסוריה; שתי קהילות כורדיות שמקורן משני עברי הגבול החוצה את כורדיסטאן חברו בירושלים לעדה אחת. על הכתובת בפתח בית הכנסת נכתב שהוקם בשכונה שבט צדק. זוהי אחת הגרסאות החביבות על תושבי השכונה. לא שבת באות תי"ו, כי אם שבט – קהילה אחת ומלוכדת. בית הכנסת נטוש כבר שנים רבות, אין פוקד אותו והררי אבק מכסים את כל רהיטיו. גורל דומה חולקים רבים מבתי הכנסת השוכנים באזור לב העיר בירושלים. המתפללים הזדקנו, בנותיהם ובניהם עזבו את השכונות ובאין ממשיך עומדים בתי הכנסת שוממים. לעתים, כמו במקרה זה, לא ידוע לאיש מי מחזיק את מפתח הבית.במורד הסמטה נמצא בית הכנסת "עדות ביהוסף"  של הספרדים. על קיר הטיח המתפורר לוח קרמיקה שהציבו תושבי השכונה לדוד סבו, איש חסדים מקומי שכונה בפיהם "הצדיק מרחוב ביבאס". בהמשך הסמטה, בית הכנסת של יהודי ג'זירה (Gezira) שבמזרח תורכיה. שנת הבנייה, תרס"ג (1903), מוזכרת בכתובת ההקדשה המעוטרת בצמצום. גם כאן סגורה הדלת ורק פעמים אחדות בשנה, בחגים, מתכנסים לכאן שומרי גחלת אחדים. שאר יוצאי ג'זירה, אף הם בני העדה הכורדית הגדולה, מתכנסים בשבתות בבית כנסת ברחוב ארנון הסמוך. סכסוך שפרץ בין בני העדה לפני כשישים שנה הביא להקמת בית כנסת חדש, והוא שמשך אליו את מרבית המתפללים והותיר את חברו הוותיק שומם ומבויש. בקצה הסמטה שוכן בית הכנסת פתחיה. עולים משירז (Shiraz) שבפרס בנו אותו בשלהי המאה ה־19 נדבך אחר נדבך מתרומותיהם הדלות של בני העדה. פרנסי בית הכנסת השכילו לעשות והפכו את פניו, שער הכניסה עבר מסמטת ביבאס אל רחוב ארנון הרחב והחדש יותר. המתפללים התחלפו ושינו את טעמם מתפילה בנוסח בני פרס ובשפתם לתפילה בנוסח ספרדי. שכר השינוי ניכר לעין וכיום בית הכנסת הומה מתפללים. מכל בתי הכנסת שבסמטה שמר על צביונו רק בית הכנסת הכורדי שנוסד בשנת תר"ע (1910). אריה רשתי, יליד השכונה, דבק בבית שבנו אבותיו ובבית הכנסת. הוא ובני משפחתו פתחו את בית הכנסת בפני מבקרים הזוכים למשקה תמרהינדי או לימונדה צוננת בתיבול סיפורים מהווי החיים בשכונות של פעם.

הנביא יחזקאל עולה לירושלים
בימי הביניים, כך מספרת האגדה, הגיעו שני אחים יהודים לעיר ההררית עמדיה (Amadia), שבמחוז מוסול (Mosul) בכורדיסטאן העיראקית. הם ביקשו ממושל העיר להתיישב בעירו, אבל הלה, שהיה שונא יהודים מושבע, השיב את פניהם ריקם. השניים עזבו את העיר ולאחר זמן קצר חלה המושל במחלה אנושה. הרמז היה ברור: סירובו לאחים הוא שהפיל את המושל למשכב. עד מהרה נקראו האחים לשוב לעמדיה והתבקשו לרפא את החולה. אלא שעתה התנו תנאי: רק אם תינתן להם חלקת אדמה שעור שור יוכל להקיפה, תבוא ישועה למושל. הם לקחו עור של שור גדול ושמן, השרו אותו במים וחתכו אותו כחילזון דק וארוך. ברצועת העור הקיפו חלקת אדמה רחבת ידיים, ועליה בנו את הרובע היהודי ובמרכזו בית כנסת.בית הכנסת העתיק שבעמדיה עומד חרב שנים רבות. המבנה נפגע במלחמת המפרץ הראשונפריה ודיירי הבתים הסמוכים הפכו אותו לרפת. אולם בירושלים קם לבית הכנסת י מורש. ה