צוענים בקולנוע

שתי הצועניות המפורסמות ביותר בתולדות הקולנוע, מקורן ביצירות של סופרים צרפתים בני המאה ה־19. הראשונה והפופולרית יותר, שהונצחה בעשרות גרסאות קולנועיות עוד מראשית המאה הקודמת, היא כרמן – הצוענייה חמת המזג, גיבורת נובלה באותו שם שכתב פרוספר מרימה. השנייה, שזכתה לפחות עיבודים קולנועיים, היא אזמרלדה, הגיבורה הנשית ברומן של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם".

שתי הדמויות הללו הן מקור לכמה סטריאוטיפים של נשים צועניות בסרטים הוליוודיים קלאסיים, ובעצם גם בסרטים אירופיים שצולמו באותה תקופה: נשים יצריות, מפתות, המוליכות לאובדנם של הגברים שנופלים בקסמיהן. נשים שכישוריהן במוזיקה ובמחול, ושלהן יכולת לא מבוטלת בקריאת עתידות בכף היד.

הצוענים כמיעוט אתני – עם של נוודים החי בשוליים ונבדל במראהו החיצוני ובתרבותו המיוחדת – עוררו חשד, פחד וסקרנות, שבאו לידי ביטוי בסרטים. הוליווד העדיפה שחקניות לא אמריקאיות, בעלות מבטא זר ומראה אקזוטי, שידגישו את הזרוּת ואת האחרוּת של הדמויות הצועניות. השחקנית מריה מונטז, ילידת הרפובליקה הדומיניקנית, גילמה ב"חתולת הפרא הצוענייה" (1944) רקדנית צוענייה, שבסופו של דבר מתברר כי היא בעצם רוזנת שגודלה על ידי צוענים. מריה אוספנסקיה, שחקנית האופי הרוסייה, גילמה את דמותה של מלבה, מגדת עתידות צוענייה וקשישה בשני סרטי אימה קלאסיים: "איש הזאב" (1941) ו"פרנקנשטיין פוגש באיש הזאב" (1943).

גם מרלן דיטריך הגרמנייה גילמה צוענייה, ולצורך התפקיד חבשה פאה שחורה והכהתה את פניה. במלודרמה המלחמתית "עגילי זהב" (1947) של הבמאי מיטשל לייסן היא מגלמת צוענייה שמצילה חייל בריטי מידי הנאצים, בכך שהיא מלבישה אותו כצועני ואף מנקבת את תנוכי אוזניו לצורך ענידת עגילים.

אפילו בעיבוד החדש לרומן של ג'יין אוסטן "אמה" (1996) הצוענים הם גורם עוין, אפל ומאיים. כשגיבורת הסרט (גווינת' פאלטרו) וידידתה הטובה צועדות ביער בסמוך למחנה צועני, הן מותקפות בידי צוענים, הידידה כמעט נאנסת והן ניצלות ברגע האחרון על ידי ג'נטלמן בריטי רכוב על סוס.

שני יוצרים עכשוויים, שאולי לא השתחררו מכל הסטריאוטיפים הקולנועיים אבל בהחלט תרמו לשינוי בגישה לצוענים משום קרבתם האישית לנושא, הם אמיר קוסטוריצה היוגוסלבי וטוני גאטליף הצרפתי. קוסטוריצה הוא ממשיכה של הגישה שנקט הקולנוע המזרח אירופי כלפי הצוענים. מקורות ההשראה לסרטיו כוללים, בין היתר, סרטים יוגוסלביים כמו "פגשתי בצוענים מאושרים" (1967) של אלכסנדר פטרוביץ' או "הצוענים" (1986) של גוראן פסקלייביץ'. בסרטים אלה מוצאים תיאור ריאליסטי של חייהם העלובים של הצוענים בשולי הכרך הגדול, ויחד עם זאת – ניסיון ליצירת פיוט קולנועי לירי.

עלילת סרטו של פסקלייביץ', שעוסקת במכירת ילדים צוענים לצורך קיבוץ נדבות באיטליה, מזכירה מאוד את העלילה בסרטו המפורסם של קוסטוריצה "שעת הצוענים" (1989). גיבורו של הסרט הוא פרחאן, נער שניחן בכוחות טלקינטיים ונכד לסבתא בעלת כוחות ריפוי, המצטרף למאפיונר שמנהל רשת קבצנות של ילדים וזנות במילאנו. בסרט זה מעצב קוסטוריצה את הסממנים שיאפיינו גם את סרטיו הבאים: טקסי נישואים, מוזיקה סוערת (של גוראן ברגוביץ'), ריאליזם בוטה, קומיות על גבול הוולגריות וקטעי פנטזיה של כלות מרחפות ותרנגולי הודו מעופפים.

כאשר שב קוסטוריצה אל הצוענים לפני כשנתיים, ב"חתול שחור, חתול לבן", סרט העוסק במאבק בין מאפיונרים צוענים ביוגוסלביה המפוררת, נותר אמנם משהו מהפיוט, אך הדגש הוא על הקומי והמגוחך. הסרט גדוש בדמויות גרוטסקיות וכעורות ושופע הומור גס בטעם רע, שאינו עושה חסד עם הצוענים ועם תרבותם.

המקרה של טוני גאטליף יוצא דופן. הוא במאי צועני, שהחליט להעניק קול לבני עמו ולתעד את חייהם. סרטיו של גאטליף, יליד אלג'יריה ובן למשפחה צוענית שמוצאה באנדלוסיה, ניזונים מהרקע האישי שלו, ורוב השחקנים בסרטי התעודה ובסרטי העלילה שביים הם צוענים. הסרט שהביא לו את רוב פרסומו, "נסיך צועני" (1982), מביט באמצעות דמותו של נארה, צועני הנאבק על קיומו, על חיי העוני, הניוון וההשפלה של הצוענים בצרפת המודרנית. הסרט מצביע על הבעיות החברתיות והפוליטיות שגורמות לצוענים להיות זרים בארצם, ואינו נמנע מביקורת על חברתם הפטריארכלית והשוביניסטית.

[banner]

"לאצ'ו דרום" (1993), שפירושו "נסיעה בטוחה", הוא סרט תיעודי המתחקה אחר שורשי הצוענים באירופה, דרך האודיסיאה שעשו מהודו למצרים, תורכיה, רומניה, הונגריה, סלובקיה, צרפת ולבסוף ספרד, מולדת משפחתו של גאטליף. הסרט מתאר מנהגים, אמנויות ותלבושות, ומלוּוה במוזיקה צוענית מגוונת, הנותנת ביטוי להיסטוריה הצוענית, לאהבה, לכאב ולתקווה.

סרטו האחרון של גאטליף שהוקרן בארץ, "זר בין צוענים" (1997), הוא סרט עלילתי המספר על צעיר פריזאי העורך מסע ברומניה המושלגת, כדי למצוא זמרת צוענייה, שקולה מוקלט על קלטת המצויה ברשותו. תחילה מתייחסים אליו הצוענים בחשדנות, אבל אט אט הוא מתקבל לחברתם ואף מתאהב באחת מבנות המקום. הסרט ניחן בתחושה עזה למקום ולאופי האנושי, ומעניק מבט אוהד ומלא הומור על הצוענים תושבי רומניה.