המושג האחרון שהייתי חושב כי אפשר לעשות בו שימוש הוא, "הבנאליה של היופי". אז הנה – שוב טעיתי. שוטטתי כמה שבועות (לאחרונה) בנמיביה, זו שעד לפני כ-30 שנה היתה "הטריטוריה הצפון מערבית של דרום אפריקה" וקודם לכן היתה המושבה (קולוניה) הגרמנית "דרום מערב אפריקה" וברבות השנים הפכה למדינה השקטה ביותר ביבשת, המאורגנת והיעילה ביותר באפריקה שמדרום לסהרה, ובעלת אוריינטציה נוצרית מערבית ברורה (גרמנית, למרבה ההפתעה…).
עוד במסע אחר על נמיביה
והנה גרעין המוצר המחשבתי, פוסט מסע אישי שם: אפריקה, אפריקה, אבל ספארי – כלומר, בעלי חיים – זה לא הצד החזק של נמיביה, אפילו שיש שם אריות ופילים, ג'ירפות וזברות, בבונים ונמיות ויענים וזרזירים וחרדונים ונמרים, אריות ים וצ'יטות ו… ו… ו…
התחלה. אפילו נקודת ירח של לפנות בוקר יש כאן
על אף הבנאליה – שייכים לסעיף: "אפילו שיש שם חיות".
"אמנם פילים מדבריים בצבע האבק האדום – הם ארוע"
בסעיף: "אפילו שיש שם חיות". כאן – תוכים פיצפונים. פטפטנים להקריז
תודו שהליקוק החייתי הזה מכמיר, אפילו שהם ברדלסים ולא החתלתול מהספה בבית
"גם הקרנפים של נמיביה (כאן יש מהם, הכי הרבה בעולם על דונם) – זה ארוע כמעט אפוקליפטי"
אריה ים. את זה רואים כולם. את קולות המצמוץ בשעת היניקה, ונחירת ההנאה של אמא – רק אני שמעתי.
ומה בכל זאת, אם כך?
ובכן, זה מה שנכון: כאן המקום כמעט היחיד בעולם, שבו "גונדוואנה" (Gondvana) הוא לא רק מושג גיאולוגי בן כ-200 מיליון שנה הלקוח מספר הזכרונות של אלוהים, אלא ממש חלקי-נוף 'מפלצתיים' שרואים אותם בעין האנושית הפשוטה; ממש היכן ואיך נראתה היבשת הלא קיימת הזו. לא זו בלבד, אלא שבחגווי הסלע שלה ובסתר חולותיה, מבצבצים צמחים "מוזרים" שאין כמותם בעולם לזקנה והם חלק מקדמוניות עלומה ובלתי מוכרת.
ועל כל זאת, רצף צבעי העולם ופיזורם כאן, בנמיביה, הוא ארוע חזותי משולח רסן. שום צלם-אמן, שום יוצר דיגיטלי (או מי שיודע 'לביין מלאכותית' את האמ-אממא של כולם) לא מסוגל להגיע לרבע מההישג הטבעי של מה שעיצב את הארץ הזו.
מכאן והלאה, צילומים ששייכים בדיוק למשפט בטקסט: רצף צבעי העולם ופיזורם כאן, בנמיביה, הוא ארוע חזותי משולח רסן. שום צלם-אמן, שום יוצר דיגיטאלי (או מי שיודע 'לביין מלאכותית' את האמ-אממא של כולם) לא מסוגל להגיע לרבע מההישג הטבעי של מה שעיצב את הארץ הזו.
מהות
סוף ה"מיני סדרה" הזו בענייני הצבעים משולחי הרסן שפוזרו בנמיביה. ולא הבאתי צילום של אף גביש ומינרל, שהם עמוסים בצבעים ופזורים כדומן בשולי הדרכים.
אמנם פילים מדבריים בצבע האבק האדום – הם ארוע. כשהם רצים ומעלים ענני אבק לשמים – זה גם ארוע. זברות מזן נדיר, שאתה סופר להם את הפסים על הרגליים עד לפרסות – הן ארוע, גם הקרנפים של נמיביה (כאן יש מהם, הכי הרבה בעולם על דונם) – זה ארוע כמעט אפוקליפטי. אלפי קילומטרים של חוף אוקיאנוס מעורפל – כמו אצל אדגר אלן פו – שומם, זרוע שלדי לוויתנים ואוניות טרופות – הם ארוע; כל מה שזר לעיני האורח שלנו וכל אוושה שאוזנינו אינן מורגלות בה – הם ארוע…
תת סיפורון: עד לפני כ-900 שנה – כשהצלבנים כבשו את עכו, הנוצרים בספרד ובפורטוגל מתקדמים בעקשנות לקראת חיסול האיסלאם על אדמתם ואילו צלאח א-דין הורס אותם כאן, בארצנו הדואבת, בפיזה בונים את השגיאה הארכיטקטונית הנטוייה שם עד היום, הודו מתחילה להתאסלם ובאנגליה שורפים את יהודי יורק – באירופה נולדת הארכיטקטורה הגותית ובדרום מערב אפריקה מתייבש העולם בסידרה של מכות טבע מזעזעות. האגמון-ביצה בין החולות הפך למשטח אבק לבן והעצים שצמחו שם הפכו לצנימים בלהט השמש ומאז עומדים כתערוכת פסלי "פוסט פוסט פוסט משהו", והם הרבה יותר מרגשים אותי מפסלי "פוסט פוסט פוסט משהו" וגו'
"אלפי קילומטרים של חוף אוקיאנוס מעורפל – כמו אצל אדגר אלן פו – שומם, זרוע שלדי לוויתנים ואוניות טרופות – הם ארוע"
אבל בסופו של דבר אנחנו, האבק האנושי שעל פני שטיח הנופים המסחרר הזה, נשארים עם הממד האנושי, שהוא המעות הקטנות של תחושותינו הארציות:
- משפחה.
- החתונה של האחות, שחייבים לספק לאורחיה פרה בריאה ומחירה כ-2,000 דולר נמיבי בעוד שההכנסה החודשית מגיעה לכדי 125 בלבד.
- אוכל.
- איך מגיעים חזרה לכפר ההולדת, כדי להשתתף בטקס הקבורה של אב המשפחה, כשמרחק הנסיעה אליו הוא כ-4 ימים לכיוון אחד?
- קמטי דאגה במצח של אנשים צעירים: "מה יהיה כאשר סכין הגלפים שלי תישבר? איך אוכל לייצר עוד פסלוני היפופוטמים של זבל כדי למכור לתיירים מטומטמים?"
- "באיזה מחיר בסופו של דבר", אומר הנמיבי, "אמכור בכביש, לטמבל הלבן, את הגביש שמצאתי במדבר?"
- וגם – "למה ה'סתום' הזה מתווכח אתי על מחיר shot של וויסקי, כשעל נייר הטואלט שלו הוא מוכן להוציא ממון שאני לא מרוויח בחודשיים?"
"אנו מכנים אותם בבורות ומתוך עוורון – בושמנים"
"80% מהאוכלוסיה הילידית הושמדו בהרעבה, בעינויים במחנות ריכוז, בהרעלת בארות, בגירוש למדבר הצחיח בעולם, בשחיטת המקנה ובשריפת השטחים החקלאיים; וגם "סתם" ביריות מדוייקות מתוך רכב נוסע, שרודף אחרי בני אדם כהי עור הנמלטים מפניו…"
"בסופו של דבר אנחנו, האבק האנושי שעל פני שטיח הנופים המסחרר הזה, נשארים עם הממד האנושי, שהוא המעות הקטנות של תחושותינו הארציות"
ומשהו מן התחום הגלובאלי, שהופך לחלק אמיתי ממרקם הדאגה:
- "יימח שמם הסינים, באים לכאן עם המוני העובדים שלהם, בונים לעצמם מחנות ומגורים ומביאים את המזון המוזר שלהם בעצמם. הם סוללים כביש רק למכרות, שממשלת נמיביה שלנו נתנה להם זיכיון בלעדי להפיק בו אוצרות טבע, ואחר כך הם לוקחים את האוצרות ונעלמים. לנו אין מזה כלום, הכבישים הנסללים נותרים ללא טיפול ומושחתי הממשלה משקיעים בחוצלארץ את כספי הזכיונות ואת דמי השותפות ברווחי המכרה הסיני וחיים כמו מלכים".
ועוד משהו? רק מן התחום האנושי; לא שום דבר אחר:
- "הכי גרועים היו הגרמנים והאפריקנ'ס (הבוהר'ס). רוצחים, שודדים ומוצצי דם. עלוקות על צווארה של הארץ ובעיקר, אחראים על הג'נוסייד הראשון הגדול במאה ה-20, שעשה הצבא הגרמני הסדיר באיזה שהוא מקום בעולם".
לא ברור? נא לעשות Google על "רצח העם של ה-הררו והנאמה"; 80% מהאוכלוסיה הילידית הושמדו בהרעבה, בעינויים במחנות ריכוז, בהרעלת בארות, בגירוש למדבר הצחיח בעולם, בשחיטת המקנה ובשריפת השטחים החקלאיים; וגם "סתם" ביריות מדוייקות מתוך רכב נוסע, שרודף אחרי בני אדם כהי עור הנמלטים מפניו…
אגב, הגרמנים נטלו אחריות על הפשע והחלו לשלם פיצויים רק 114 שנה אחרי הטבח (1904-1907). גם כן משהו.
כל השאר – זה כבר כל השאר, כמו למשל: ציורי סלע קדומים, שמתארים את מה שהיה כאן; אנשי 'סאן' ששרדו את שחיטות האדם הלבן, דוברי שפות ה"קליקים", אשר אנו מכנים אותם בבורות ומתוך עיוורון – 'בושמנים' והם כנראה גם האמנים מאחורי ציורי הסלע; ולא, אין לי כאן הפעם אנאלוגיות לכלום. גם לא מוסר השכל וגם לא צילומים מחרידים מן השואה הנמיבית. התרכזתי במה שהעין לא שבעה מלראות במרחב ה"בנאליה של היופי".
"ציורי סלע קדומים, שמתארים את מה שהיה כאן; אנשי 'סאן' ששרדו את שחיטות האדם הלבן, דוברי שפות ה"קליקים", אשר אנו מכנים אותם בבורות ומתוך עוורון – 'בושמנים' והם כנראה גם האמנים מאחורי ציורי הסלע"
הסוף – כמו הראשית. אלא שהירח כבר איננו