תפריט עמוד

עד למהפכה הצרפתית, נוכחות יהודים בפריז היתה מוגבלת, ומספרם לא עלה על כמה מאות. בימי הביניים הוטל איסור כמעט גורף על שהיית יהודים בתחומי הממלכה; רק באלזס, שסופחה לצרפת במאה ה-17, ובאביניון שבפרובאנס, שם התקיימה קהילה בחסות הכס הקדוש, היה ריכוז יהודי משמעותי לפני המהפכה הצרפתית.

בעקבות המהפכה, שהשליטה ערכי שוויון, הגיעו אל פריז יהודים רבים מאלזס, מפרובאנס ומבורדו, ובשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הצטרפו אליהם עשרות אלפי פליטים יהודים ממזרח אירופה. הרבעים העניים במזרח העיר ובמרכזה התמלאו בסוחרים ובבעלי מלאכה יהודים, ואלה מהם שעשו חיל עקרו לשכונות האמידות שבמערב פריז. בתקופה זאת השתלבו היהודים בחברה, תרמו רבות לכלכלה ולחיי הרוח, ואך שירתו בצבא הצרפתי.

בזמן הכיבוש הנאצי גמלה צרפת ליהודיה רעה תחת טובה. ממשלת וישי שיתפה פעולה עם הנאצים, ואף חוקקה חוקי גזע אנטישמיים. בשנות המלחמה עצרה משטרת פריז רבבות יהודים אזרחי צרפת, והעבירה אותם לידי הגרמנים. בבירת צרפת פעל אגף של המשרד לענייני יהודים בממשלת פטן, וזה בזז בשיטתיות את רכוש היהודים: כספים ודברי ערך, חנויות ודירות, חברות ועסקים, פריטי אמנות.

אחרי המלחמה הגיעו לפריז יהודים רבים מצפון אפריקה. כיום פריז היא אחת הערים החשובות בעולם היהודי, הן מבחינת מספרם של תושביה היהודים, והן מבחינת משקלם הסגולי בכל תחומי החברה והמשק.

טיול בפריז מביא את התייר במגע עם נוכחות יהודית ענפה ומגוונת: קהילה תוססת, רבעים שוקקי חיים, חנויות, בתי כנסת וחיי תרבות. אבל אין להתעלם גם מהתקופות הקשות שעברו על יהודי פריז בעבר. המסלול שלהלן מתמקד בשני אתרים הנושאים סמליות עמוקה: המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות (Musée d’Art et d’Histoire du Judaïsme), המשמש גם כאנדרטה לנספים בשואה, ומוזיאון ניסים דה קאמונדו (Musée Nissim de Camondo), שלוֹ סיפור אנושי מאלף.

מיהו יהודי?
המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות, הנמצא בלב רובע מארֶה (Marais), פתח את שעריו בנובמבר 1998. הוא מעניין, מרגש ומעורר מחשבות בסוגיה מיהו יהודי בכלל ומיהו יהודי צרפתי בפרט. המוזיאון שוכן ברחוב טמפל (Rue du Temple), שפירוש שמו הוא "מקדש". מדובר ברחוב מסחרי סואן, מלא בחנויות של סוחרי בגדים יהודים: חלק מ"הפלעצל", ולא בדיוק אטרקציה תיירותית. כל הנכנס בשערו הצנוע של בית מספר 71 ועובר את מתקני הביטחון המשוכללים, שאין כמותם אפילו בלובר, מוצא את עצמו בחצרו הריבועית של ארמון קטן מן המאה ה-17, Saint-Aignan de Hôtel – ועומד משתאה אל נוכח אצילות הקווים של הבית, האיזון וההרמוניה.


המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות שוכן בארמון קטן מהמאה ה-17

מאז הקמתו עבר הארמון גלגולים רבים, ובמאה ה-19 הוסיפו לו שלוש קומות כעורות (שסולקו במהלך פעולות השיקום שעבר) וחילקו אותו לדירות קטנות, שבהן שיכנו משפחות של מהגרים יהודים מפולין, מרומניה ומאוקראינה. בזמן הכיבוש הנאצי הגלתה אותם משטרת פריז למחנה דראנסי, שממנו הובלו להשמדה. 13 מדיירי הבית לא שבו, והמוזיאון הפועל בו כיום זוכר – ומזכיר.

בחצר פנימית קטנה פרוש, מראש הבניין ועד הקרקע, המיצב של כריסטיאן בולטנסקי, המכונה "תושבי אוטל סנט-אניין, 1939". עבודה מאופקת זאת מתעדת את שמותיהם של תושבי הבית, שכדי להנציחם שִחזר האמן את צורתן של מודעות האבל, שהיו נהוגות במזרח אירופה: לעיתים, בנוסף לשם, רשומים מקום הלידה והמקצוע, כמו לסמן את קטיעתו הטראגית של סיפור שלא סופר.

כל השאר – המוצגים שבפנים – הופכים את המקום למוזיאון מעניין, יחיד במינו בצרפת, ואחד הבודדים בעולם המוקדשים ליהדות. מומלץ לבקר במקום.
כתובת: 71 Rue du Temple
מטרו: Rambuteau, Hôtel de Ville
אתר אינטרנט

אנדרטה לבן שנפל בקרב
מוזיאון ניסים דה קאמונדו שוכן ברובע השמיני האמיד, וגם מאחוריו סיפור עצוב. משפחת קאמונדו, מהמכובדות במשפחות של מגורשי ספרד, התגלגלה לקונסטנטינופול, הלא היא איסטנבול. בראשית המאה ה-19 ייסדו בניה בנק, שהפך לגדול הבנקים של האימפריה העות'מאנית. ב-1867 קיבלו ממלך איטליה תואר אצולה, ולשמם נוספה המלה "דה". אבל למרות זאת, האחים אברהם בכור וניסים דה קאמונדו נמשכו לצרפת. בתקופת הקיסרות השנייה הם עקרו לפריז, ורכשו ברחוב מונסו שתי וילות הצמודות זו לזו, והניבטות אל פארק מונסו היפה.


מוזיאון ניסים דה קאמונדו. תזכורת נדירה ליחסים המורכבים בין צרפת ליהודיה

מואיז, בנו של ניסים, ירש ב-1911 את בית הוריו, הרס אותו והקים תחתיו וילה מפוארת אך דיסקרטית, בסגנון הפטי טריאנון של ורסאי. בארמונו הקטן היה אוסף גדול של עבודות אר דקורטיף הצרפתי מהמאה ה-18. יצחק, בנו של אברהם בכור, אסף עבודות מאמנות המזרח הרחוק, הציור הצרפתי של המאה ה-18 והאימפרסיוניסטים, ותרם את מרבית אוספיו ללובר.

בני דה קאמונדו היו לצרפתים טובים ונאמנים. ניסים, בנו של מואיז, נספה במלחמת העולם הראשונה, בזמן שירותו בחיל האוויר הצרפתי. אביו, שנפטר ב-1935, הוריש את הווילה שלו ואת אוסף האמנות שבה למוזיאון אר דקורטיף בפריז. הוא ביקש שהבית ינציח את שמו של בנו, וכך נחנך במקום ב-1936 מוזיאון ניסים דה קאמונדו.

במלחמת העולם השנייה נספתה ביאטריס, בתו של מואיז, באושוויץ, ועימה בעלה ושניים מילדיהם. בני המשפחה ששרדו שבו לפריז בחוסר כל: הווילה שלהם וכל תכולתה הפכו זה כבר לרכוש ציבורי.

כשמבקרים במוזיאון כדאי לזכור, כי מדובר ביהודים שהאמינו בצרפת אמונה עיוורת ואהבו אותה, שָכלו בן למענה, תרמו לה מרכושם – ולמרות זאת בניהם נמסרו לנאצים ורכושם נבזז. בית דה קאמונדו הוא בעיני תזכורת נדירה למסכת יחסי האהבה-שנאה המורכבים שבין צרפת ליהודיה, וגם מוזיאון קטן וייחודי.
כתובת: 63 rue de Monceau
מטרו: Villiers, Monceau
אתר אינטרנט

לקריאה נוספת:

מוזיאונים מיוחדים בפריז
מוזיאונים מיוחדים בפריז
בצד מוסדות מפורסמים כמו הלובר יש בפריז גם מוזיאונים קטנים ופחות מוכרים, המבטיחים לא פחות ריגושים ועניין, באווירה אינטימית יותר


טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מפריז

פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית
פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית

הפעם אביטל ענבר מציג אתרים לא מאוד מוכרים בפאריס השוכנים על הגדה הימנית של הסן. הואיל והנהר זורם מערבה, במפה היא "מעל" הנהר. מתחיל באתרים שבמרכז העיר, ומרחיק קילומטרים שבגבול פאריס. בצפון מערב, פרבר סן-דני. בדרום-מערב, בולוניה-ביאנקור

פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית
פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית

בספרו החדש, פאריס של כולנו, מספר הסופר אביטל ענבר על פאריס שהוא מכיר זה 65 שנה. במסע אחר הוא בחר להציג פנים מוכרות פחות של העיר, מקומות שרוב התיירים אינם מכירים. כאן התמקד בגדה השמאלית, כלומר, פאריס שמדרום, ...

טיול קולינרי בפריז
טיול קולינרי בפריז

הפריזאים מתייחסים לאוכל ברצינות רבה, בין אם זאת ארוחה עם חברים, קניות בשוק מקומי או פיקניק בסוף שבוע. וגם אם אין לכם חברים מקומיים שיזמינו אתכם לארוחה ביתית, תוכלו לאכול ולשתות טוב במסעדות יוקרתיות, בבתי קפה מיתולוגיים, במסעדות ...