פרדיננד דה לספס – בין שני ימים

קשריו הראשונים במצרים נוצרו בשנות השלושים של המאה הקודמת, עת שימש כדיפלומט באלכסנדריה ובקהיר. בתקופה זו נתקל לראשונה בתוכניתו הגרנדיוזית של המהנדס לה פר (LE PERE), שעבד בשירותו של נפוליאון ה-1 לכרות תעלה שתחבר את ים סוף עם הים התיכון, ותקצר באלפי מילין את הדרך הימית מאירופה למזרח אסיה. באותן שנים קשר לספס את קשריו הטובים עם השליט התורכי של מצרים, מוחמד עלי, ועם בנו העתיד לרשת אותו, סעיד פאשה.

הקריירה הדיפלומטית של לספס נסתיימה בשנת 1849 בהדחה שלא הוסיפה לו כבוד (לאחר שנכשל בנסיון תיווך יומרני בין צרפת לאפיפיור), אך חמש שנים בלבד לאחר מכן, כשעלה סעיד פאשה על כס השלטון במצרים, היה לספס בין הראשונים לשחר לפתחו כדי לנסות ולהגשים חלום ישן- כרייתה של התעלה. חסדי העבר לא נשכחו לו, וכבר בנובמבר אותה שנה חתם סעיד פאשה על כתב הסכמה המייפה את כוחו של לספס לעסוק בתכנון ובגיוס הכספים.

לספס עצמו התכבד בהנחת אבן הפינה לבניין התעלה באפריל 1859. עשר שנים לאחר מכן, משנסתיימה העבודה, הוזמנו מלכים ושליטים מן העולם כולו לחנוך את הגשר החדש למזרח. המלחין ג'וזפה ורדי כתב על פי הזמנה את האופרה ,אאידה, וההערצה ליזם החרוץ לספס עלתה על גדותיה. עד היום תעלת סואץ היא התעלה הארוכה בעולם המשמשת למעבר אוניות גדולות. אורכה של התעלה, מן המגדלור שבפורט סעיד ועד למפרץ סואץ, 161.9 קילומטרים, ורוחבה 60 מטרים. בכרייתה של התעלה הועסקו 8,213 פועלים.
שאפתנותו ועקשנותו של לספס לא התפוגגו עם השנים. בגיל 74, עשר שנים לאחר שהעולם כולו קד לו עם חנוכתה של תעלת סואץ, נטל על עצמו פרויקט יומרני לא פחות- כרייתה של תעלה פנמה המחברת את האוקיינוס האטלנטי עם האוקיינוס השקט. משך עשר שנים תמימות נאבק לספס בחזיתות שונות שלא צפה אותן מראש. התוכנית שעל פיה פעל- כרייתה של תעלה בגובה פני הים, ללא תאי שיט וסכרים שיאפשרו את שינוי המפלס- לא היתה מעשית. תנאי האקלים הקשים והתנאים הגיאוגרפיים באתרי החפירה הפכו את הכריה לעבודת פרך. אלפי חללים נפלו מקרב הפועלי שעסקו בעבודה זו. בעלי האינטרסים הכלכליים הפעילו על החברה שביצה את הכריה לחצים עזים.

ב-1889 פשטה חברת תעלת פנמה את הרגל. לספס ובנו הועמדו לדין, והורשעו במעשי שחיתות, במעילה בכספי החברה ובניהול לא תקין, ונידונו לחמש שנות מאסר. בעת קריאתו של גזר הדין היה לספס בן 88 הגלגל התהפך. הוא עצמו לא נאסר, אך בנו, צ'רלס, שעבד עימו בפנמה, בילה מספר חודשים בכלא לפני ששוחרר.

המקורות העוסקים בקורות חייו של לספס מציינים, כי גם בשלב עגום זה לא נפגע שמו הטוב, והוא הוסיף להיות מכובד ואהוד בחוגי הדיפלומטיה והאקדמיה הצרפתיים. בריאות כנראה לא נוספה לו בגילו המתקדם בזכות האירועים בפנמה: שנה לאחר ההרשעה, בשנת 1893, הלך לספס לעולמו. עד יומו האחרון היה חבר באקדמיה הצרפתית למדעים.

תעלת פנמה הושלמה במאמצים אדירים, תוך קשיים טכניים ותברואתיים גדולים מאד, ב- 1914. הנתיב שונה מן הנתיב שבחר לספס. התעלה נכרתה גובה מפני הים, ושובצו בה מספר תאי שיט העוזרים להתגבר על הפרשי הגבהים. כיום היא התעלה הסואנת בעולם.

הגירה לספסית
בעלי החיים באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי התפתחו באופן נפרד מאז ניתוקם של הימים, לפני כ-12 מיליון שנה, כחלק מתהליך שנדידת היבשות. עם פתיחתה של תעלת סואץ שוב לא היתה הפרדה בין ים סוף לים התיכון ובעלי החיים הימיים יכלו לעבור באופן חופשי ביניהם. כתוצאה מכך הפך אזורנו לאחד האתרים המעניינים ביותר, שבו יכולים המדענים לצפות בהתהוותם ובמהלכם של תהליכי הגירה והתנחלות האורכים בדרך כלל מיליוני שנים.

ראשוני המינים הים סופיים הגיחו כנראה לים התיכון סמוך לסוף שנת 1920 (כ-50 שנה לאחר פתיחתה של התעלה). כיום ידועים יותר ממאתיים מינים של מהגרים מים סוף שהתיישבו בים התיכון. הללו מהווים כבר כ-10 אחוזים מן החי במזרחו של הים התיכון. מרבית המהגרים הם רכיכות, סרטנים ודגי גרם. הגירה מרתקת זו זכתה לכינוי הגירה לספסית (על שמו של פרדיננד לספס כמובן).

היום ידועים 41 מיני דגים שהיגרו מים סוף לים התיכון, לעומת שלושה מינים בלבד שהיגרו בכיוון ההפוך. המהגרים לא דחקו את רגלי התושבים המקוריים של הים התיכון. באיזור חלה למעשה חלוקה חדשה של הגומחות האקולוגיות.
מבין כלל הסרטנים הים סופיים שוכני שוניות האלמוגים היגר רק מין אחד – פצחן אדמוני (ATERGATIS ROSEUS) – לים התיכון. היום הוא נפוץ במפרץ חיפה. דוגמא נוספת, הוא הדג הקרוי חדקוץ (STEPHANOPOLIS DIASPROS) ,שהיה אחד מראשוני המתנחלים שנצפה בים התיכון. בסוף שנות השישים הגיע עד חופי איטליה וטוניס. תפוצתו המקורית כוללת את ים סוף ומזרח אפריקה.