המראה שתפס את עיני לפני הכל, כאשר נחתתי בשדה התעופה באסונסיון ויצאתי מהמטוס אל תוך בית הנתיבות, היה של אנשים שותים מאטה. הפרגוואים נראים כאילו הם לא מתנתקים לעולם מהתרמוס, המאטה והבומביז'ה. בכל מקום יושב אדם ושותה מאטה, או הולך לו לדרכו כאשר התרמוס בידו, בין אם במהלך שיטוט ברחוב, כאשר הוא נוהג במכונית, או כאמור כאשר הוא מתהלך במרחב של שדה התעופה הבינלאומי ומקבל את פני הבאים.
איני יודע אם זה היה הדבר העיקרי שרצו אנשי משרד התיירות של פרגוואי שאראה בארצם, אבל הוא הראשון שתפס את עיני והוא סיקרן אותי וגרם לי ללמוד אותו. המאטה הוא משקה יוצא דופן, הוא לא נלגם מכוס אלא שותים אותו מתוך המאטה, שהוא כלי שבו עלי שיח ז'רבה יבשים וקצוצים, מוזגים עליהם מים חמים או קרים ושותים אותם בעזרת בומביז'ה, שהיא קשית מעץ או מתכת. זה משקה שהמתיישבים למדו אודותיו בשעתו מהאינדיאנים המקוריים, אנשי שבטי הגוארני. כאשר הוא חם הוא נקרא מאטה (Mate) וכאשר שותים אותו קר הוא נקרא טררה (Terere).
מאטה, המשקה הפופולרי ביותר בפרגוואי | צילומים: שאטרסטוק
היום הוא כבר נפוץ הרבה מעבר לגבולות האזור שבו פעם חיו בני השבטים שגילו אותו, הוא נפוץ ברחבי ארגנטינה, אורוגוואי, חבלים מסויימים בצ'ילה ובדרום ברזיל והוא אחד המרכיבים הבולטים ביותר שדרכם אימצו המתיישבים את התרבות האינדיאנית. המאטה הוא תזכורת לקיומם בעבר של אלה שפעם היו אדוני הארץ, וחיו בה בשבטים שהיו פזורים לארכה ולרחבה.
הפרגוואים נראים כאילו הם לא מתנתקים לעולם מהתרמוס, המאטה והבומביז'ה
עולם ישן חדש
הגעתי לפרגוואי מטעם משרד התיירות המקומי, המעוניין לחשוף בפני העולם את פניני התיירות החבויות בה. כן, כבר ידעתי עליה קודם לכן, פעם כילד, כאשר אבי נשלח מטעם מדינת ישראל לבואנוס איירס, ומאוחר יותר כטייל, מוצ'ילרו. פרגוואי תמיד הייתה המרחב ההוא שנמצא אי שם בין ארגנטינה, בוליביה וברזיל, שמעניין הרבה פחות משכניו, אשר טיילים מדלגים עליו ואנשי הסקרטריה דה טוריסמו רצו שאיחשף אליו. נחשפתי לארץ, נחשפתי לעם, נחשפתי לתרבות שמשלבת עולמות ושמבטאת היסטוריה.
גשר הידידות בין ברזיל לפרגוואי. בשונה מברזיל, השכנה הפופולרית והמתוירת, היקף התיירות בפרגוואי זעום
ההתיישבות האירופאית ברחבי יבשת אמריקה היוותה קטסטרופה למרבית התושבים שחי בה לפני בואו של קולומבוס, לא רק כאן, אלא כמעט בכל מקום שאליו היא הגיעה. קולומבוס גילה עולם חדש בדרך מקרה, ובעקבותיו הגיעו הרפתקנים, מחפשי עושר, אנשי ממשל ואנשי כנסייה, לאורך היבשת הוכחדו תרבויות, ילידים נטבחו במיליונים, שועבדו במכרות ועבודות חקלאיות, נוצרו בכוח, ומה שהותירו אלה הפילו המגיפות שהביאו המהגרים, אשר התושבים המקומיים לא היו עמידים כלפיהן. אפילו השם שבו נודעים היום הילידים, אינדיאנים, הוא שיבוש שנותר מהמועד שבו עדיין סברו האירופאים כי גילו את הדרך המערבית להודו.
קרן אור ישועית
בתוך כל אלה יש מקום מיוחד לפרגוואי ולהיסטוריה ולתרבות שלה. בתוך הסאגה של האומללות והדיכוי שהיו מנת חלקם של התושבים המקוריים הבליחה קרן אור לאורך המאות ה-17 וה-18 במרכז המשולש הגדול של יבשת דרום אמריקה. נזירי המסדר הישועי הגיעו לשם, ובניגוד לאנשי כנסיה אחרים הם עשו זאת מתוך כוונה אמיתית לקבל את הילידים אל חיק הכנסיה מתוך שיוויון. הם בחרו לעצמם את שטח פעילות האזור שבמעלה נהר הפרנה, מצפון למפלי האיגואסו. זה היה אזור שמחוץ לתשומת הלב של השלטונות הספרדיים ושל המתיישבים, אזור של ג'ונגלים שאין בו מכרות כסף וזהב, כפי שהיה בבוליביה וקלומביה, ואין בו מישורים המתאימים לגידול בקר ותבואות, כפי שהיו בפמפס ובפטגוניה. רק משוגעים לדבר בחרו להתיישב שם, וכאלה היו הישועים.
מהמיסיונים שהקימו הישועים בפרגוואי נותרו מבנים חרבים, עשויים אבן אדומה
הנזירים הקימו שם, בארצם של בני הגוארני, מיסיונים שבהם חיו הנזירים יחד עם הילידים, לימדו אותם בניית בנייני אבן, מלאכות יד, חקלאות מתקדמת ואמנויות, ופיתחו מרכזים משגשגים שבהם חיו אלפי אנשים במיזוג, אולי היחיד מסוגו של בני הגזעים השונים משתי היבשות.
הפעילות הזאת הופלה בסופו של דבר עקב החשש של אנשי החצר במדריד כי הישועים צוברים כוח רב מדי ועלולים לאיים על השלטון, במיוחד לאחר שהקימו כוח צבאי מבין הילידים, שנועד להגן עליהם מפשיטות של סוחרי עבדים ומתיישבים שחיפשו כוח אדם לעבודה בשדות. האירועים הונצחו בסרט "מיסיון" משנות ה-80 של המאה הקודמת בכיכובם של ג'רמי איירונס ורוברט דה נירו.
שילוב ספרדי – גוארני
היום, כאשר טיילתי באותה ארץ גוארני, מאות בשנים לאחר מעשה, הגעתי יחד עם המדריכה והנהג שליוו את הסיור אל מיסיונים מרשימים, חרבים, עשויים אבן אדומה, נטושים ואשר איש כבר לא חי בהם. אכן, הם מהווים היום רק יעדי תיירות, אבל המורשת של שילוב ספרדי – גוארני ממשיכה להתקיים במסגרת הרפובליקה של פרגוואי, היא יוצרת תופעה יחודית של מיזוג בין תרבותי שקשה למצוא דוגמתה ברחבי היבשת והיא יוצרת גם הזדמנות לתיירות נישה.
צעירים פרגוואים. גם מי שאבותיו הגיעו מאירופה שולט בגוארני, שפת הילידים
אני מתחקר את הנציג שקיבל את פנינו בשדה, נסטור, ולומד כי התיירות לפרגוואי מצומצמת מאוד. היא נתונה בין ענקי תיירות דוגמת ארגנטינה, ברזיל ופרו, בין חיי הלילה של בואנוס איירס, הקרנבל של ריו וחורבות האינקה, והתוצאה היא היקף תיירות קטנטן של כ-1.3 מיליון איש בשנה, מרביתם מבקרים מהמדינות השכנות הבאים לקנות מוצרים בלי מכס בעיר הגבול סיודד דל אסטה. טבלת מקורות התיירות שקיבלתי מאוחר יותר מלמדת כי כמעט כ-68% מהתיירים המגיעים הם מארגנטינה, הם חוצים את הגבול, נרשמים ברישום התיירים, קונים מוצרים בזול וחוזרים לביתם. יש פוטנציאל להרבה יותר מכך, יש פוטנציאל לתיירות נישה.
תיירות נישה
תיירות נישה היא תופעה שהולכת ומתרחבת עם השנים. נכון הוא כי החלק הארי של התיירים בעולם מתיירים על פי הזרם המרכזי, מבקשים חיי לילה, נופי טבע, אוכל ומזכרות, אך ביניהם גם מתקיימים זרמי מישנה של תיירות נישה, תיירות מצומצמת בהיקפה ויחודית. קבוצות יוצאות, למשל, לתיירות של התנדבות לסיוע לתושבים ברחבי יבשת אפריקה, בישראל מתקיימת תיירות נישה של צפיה בציפורים נודדות, באי הפסחא הגיע בשנת 2011 גל של חובבי אסטרונומיה בעקבות ליקוי חמה שאותו ניתן היה לראות שם בצורה ברורה יותר מאשר בכל מקום אחר, יש תיירות של הרי געש, למשל באינדונזיה בימים אלו, ויש עוד. בפרגוואי מתקיים פוטנציאל עצום של תיירות נישה לעבר האינגרציה הבין תרבותית.
קשישות בנות הגוארני. בשונה ממדינות דרום אמריקאיות אחרות, בפרגוואי התרבות הילידית שמרה על מקומה
המטייל בדרום אמריקה מוצא בה מדינות דוגמת ארגנטינה ואורגוואי, שבהן לא נותרו אינדיאנים כלל, כולם גורשו או הושמדו, ומדינות אחרות, דוגמת בוליביה ופרו, שבהן הגזעים השונים מתקיימים בניתוק זה מזה, עם שכונות נפרדות והפרדה מעמדית. בפרגוואי לעומת זאת יכול התייר לראות אינטגרציה בפעולתה, ואולי זאת מורשת המיסיונים הישועים שנמשכת עד היום. כ-80% מהאוכלוסיה היא מסטיסית, כלומר בני תערובת של שני הגזעים, וזה כולל את אסטבן שהדריך אותנו בחורבות הישועיות, את פקיד הקבלה במלון שאליו הגענו בערב ואת נסטור שקיבל כאמור את פנינו בראשית המסע ועוד רבים. כלל האוכלוסיה, כולל צאצאי המהגרים מארופה, מדברים באופן יומיומי בגוארני, שפת הילידים, מתדיינים בה, מתווכחים בה, מוכרים איתה בשוק, עושים איתה אהבה וגם חולקים איתה מאטה או טררה יחד עם חברים.
רקמות מסורתיות בשוק באסונסיון, בירת פרגוואי
הסטטיסטיקות של משרד התיירות הפרגוואי מלמדות כי 70% מהתיירים מתכננים לעשות קניות, אך רק אחוזים בודדים מתעניינים בהיכרות עם המורשת האינדיאנית. יש בכך פיספוס משמעותי, היום, כאשר חלקים רחבים מאוכלוסיית מדינות המערב מבכים את ההרס שביצע האדם הלבן במושבות שלו ברחבי העולם, יש לתיירות נישה כזאת פוטנציאל הולך ומתגבר. זה שמחפש יוזמות תיירותיות חדשות עבור אנשים שכבר טיילו בעולם וראו הכל, יוכל להציע להם חבילה של טיסה, מלונות, מפגש עם אינדיאנים, מספר שיעורים בגוארני וכמובן ביקור בחורבות הישועיות.
ביום האחרון, לפני שנסענו בחזרה אל שדה התעופה, קפצתי לבקר בחנות מיוחדת של מחלקת התיירות של עיריית אסונסיון, בלב האזור הישן, הקולוניאלי של העיר. בתוך מרחב מסחרי ממוזג ישבו שתי נשים צעירות, אירופאיות למראה, ששוחחו זו עם זו ועם המוכרים האחרים בספרדית ובגוארני חליפות ושתו מאטה כמובן. הן הציעו לתיירים כמוני עבודות ארטסניה שנעשו בידי אמנים מקומיים, חלקם ממוצא אינדיאני וחלקם ממוצא מערבי, אנשים העובדים בעור, בבד, בעץ ובמתכת המשמרים יחד את המסורת שעוברת מדור לדור מזה מאות בשנים, ואולי זאת תמצית הייחוד של אותה פרגוואי.
בתמונה הפותחת: ארמון הנשיאות בבירה אסונסיון
—————–
טל רשף – יועץ עסקי ובין תרבותי (https://intelectual.co.il/