בשמורת יערות מנשה לא תמצאו נהרות זורמים, מפלים שוצפים, פסגות מושלגות ועולם חי אקזוטי, אך כן תגלו בה משהו שמאפיין את הנוף הישראלי המצומצם – אנרגיות טובות, והרבה. בין המטיילים בחורשות המוצלות והרעננות יהיו טרקרים סולידיים, רוכבי אופניים קשוחים וחובבי מוזיקה, שלהם זו הפעם החמישית לארוז מעט ציוד ולסמוך על השילוב הקטלני של תרבות וטבע, שיעניק את המזון הרוחני לחבילת סוף שבוע של שלושה ימים מיוחדים. גברים נשים וטף זרמו כבר ביום הראשון לאירוע עם ציוד על גג הרכב, מרחק פתלתל ולא מבוטל בדרכי עפר וחורש, משאירים מאחוריהם ענני אבק ומסר ברור לכל חיות היער למען ישמרו על עצמם ובני ביתם מרמות דציבלים גבוהות ולא אופייניות, שילכו ויבקעו בעוצמה משלוש במות המוזיקה המוסוות היטב בינות העצים הזקורים. עם הצהרת כוונות אינדית שכזאת רק חסר היה שימצא עצמו בטעות האזרח שומר מסורת המיינסטרים ויתפלץ בו במקום מהאומץ והתעוזה של אנשי מוזיקה ותרבות שבחרו להפוך לנו את האמנות לעסק הרבה יותר מרתק ומעניין.
התבוננות מעמיקה בליין-אפ של שלושת הימים לא באמת השאירה רושם שמדובר בהופעות חד פעמיות של מגה סטארים והרכבים מקומיים שחייבים לראות ולשמוע. נהפוך הוא, הרצון לחוות משהו אקספרימנטלי חדשני ולא מוכר קינן כל העת ויצר מעין כוח משיכה קסום, רגע לפני שהכל נגמר לו בצלצול השעון – עת לחזור למציאות המונוטונית האפורה ודיווחי הכביש שממילא פקוק וסתום בדיוק כמו המוזיקה שנותנת לו תירוץ אי שם על הסקאלה. אז נכון שמאותה נקודה מושמצת על הסקאלה דילגו ליער כאריות שבעים בפריים טיים של חמישי ושישי גם הדג נחש וגם גבע אלון, ממגנטי קהל טבעיים שלא שייכים בימים אלה לזן המוזיקאים ההולך ונכחד, והצלחה מסחרית אצלם בלקסיקון אינה מילת גנאי. אבל הי, למה להחמיר, כשהם באים לעבוד אין פשרות וגם לא מקום של טעויות. מאמנים בסדר גודל שכזה הצפייה גדולה והמחויבות בהתאם – להוכיח עצמם בעיני הבוס כל פעם מחדש, והבוס הגדול יש לומר הוא הקהל, אנחנו, שיודע להעריך השקעה ולתת מתנה לחג כשצריך. על חשיבות המוזיקה כפקטור קריטי באירוע מסוג זה אין כלל ויכוח, בלעדיה הווייב האדיר הזה היה מתפתח אחרת לגמרי, אולי כזה שמזכיר יותר אירוע שנטיפי סטייל, ובכל זאת התפתח הרושם שמנעד אדיר של סגנונות מוזיקליים צריך להתחבר ולהכיל איזשהו מכנה משותף. וכך יצא שהדבק שחיבר לדוגמה בין ההרכב Tatran, שהעיף את הראש על הבמה המרכזית, והדואו המחשמל "יפני אדום" שהסתפק בבימת הטראסה, היה אוסף של מייצגי אמנות מרתקים (ציור, פיסול ויצירה חופשית) ששאבו את רעיונותיהם השונים מהטבע המקסים שעטף את כל האירוע. "נווד ליום אחד", תיאר את ההרגשה אהוד בנאי, וכמה שהוא צדק. פשוט ללכת ולזרום עם כולם, אך תמיד לדעת לראות את הדברים באור שונה ומזווית אישית.
אף פעם לא היה בי הצורך לחלק ציונים כשמדובר במוזיקה, זה פשוט לא ריאלי לקטלג כך רגשות שונים כמו עוצמה מתפרצת, או מנגד – אכזבה מבאסת. האמת אמורה לצאת מתוך תחושות גוף, אמוציות, צמרמורות ומה לא. לכן, הגל שסחף אותי באופן אישי באותו סוף השבוע היה מספיק חזק כדי להרים גבוה מעבר לציפייה המקובלת והרבה מעבר לסטנדרט האישי. לא באמת חשוב מה קרה על הבמות, מי ניגן ובאיזה אקורדים, אלא דווקא המכלול האמנותי העשיר והמהנה לו היו שותפים עשרות אמנים יוצאים מן הכלל, תרתי משמע. לאחר התייצבותי הנאמנה ביער מודל 2012, חשבתי ביני לבין עצמי וללא שיתוף הזולת על כמה נקודות הטעונות שיפור ברמה הניהולית והאדמיניסטרטיבית. וכך קרה, שאירוע שכל שנה טומן בחובו הפתעות חדשות, ידע גם לעבור מקצה שיפורים ולענות על כמה דרישות שהפכו אותו לנגיש יותר, גם מחוץ (רחבת חנייה) וגם מפנים (שבילי הליכה נעימים ולא מאובקים). כשממהרים ונדרשים לסכם שולפים את תשובת ה"בסדר" הבנאלית, שתמיד עובדת ומאפשרת לך להמשיך בדרכך מבלי להיבלע בשיחה לא רצונית. ואני, שממהר בדרכי, ומוכרח לשמר את המורל גם לשבוע החדש, לא באמת רוצה שה"בסדר" הזה יעבור כל כך מהר. לכן תעשו לעצמכם טובה ותבדקו טוב טוב מהי המילה שהכי הייתם רוצים לבחור כדי לתאר חוויה איכותית ומקסימה. אחת כזו שתגרום גם לאלו שאינם בני שיחתכם להרגיש בדיוק כמוכם, ולו רק כדי להפוך אותם לטובים יותר. |
