יהיו לנו בתי זכוכית שקופים, וכל אחד מאיתנו יצויד במספר מזהה במקום בשם; נגור בכפר שווייצרי מטופח שדבורים אלקטרוניות ישמיעו בו זמזום נעים בעודן מאביקות פרחים אלקטרוניים; נצטופף בגורדי שחקים מפלצתיים ונהיה מדוכאים עד מאוד; יהיה לנו המון זמן פנוי כי נעבוד רק מהבית, מול מחשב־על ענקי; נגור בהמונינו על פני המאדים וגם נאהב את זה מאוד.
אני משוטטת בין נבואות שהשמיעו עתידנים רציניים בשנים האחרונות ומבקשת למצוא כיצד ייראו חיינו הפרטיים בעתיד: לְמה יקראו אנשים בעוד 100 שנה "בית"? כיצד הוא ייראה? מה תהיה דמותה של משפחה מן המעמד הבינוני בשנת 2099? מה נעשה אחרי הצהריים בעולם חדש, אמיץ, מעורר חרדה ומלא אתגרים? האם נרבה לטייל ולאן? ואם לא – מדוע?
נביאי המאה ה־20 בחרו להם אפיקים חדשים ומעניינים להפצת חזונות העתיד. רובם כתבו ספרים שבהם יצרו עולמות חדשים ומרתקים. קוראים לזה "מדע בדיוני", על אף שלעיתים קרובות הקשר בין מדע העתיד והספר הבדיוני של ההווה ממש מפוקפק. נביאים | סוחרים ממולחים ישווקו אלטרנטיבות: רוצה לאיי פיג'י? הם יקרינו לך פיג'י בבית, בתלת מימד, עם ריחות וקולות. פיג'י הווירטואלית תהיה נעימה בהרבה מזו האמיתית |
אחרים השכירו את שירותיהם לתאגידי מחקר עתירי ממון, ונדרשו להגות תוכניות מפורטות על מצבו של האדם בתאריך יעד שרירותי כלשהו בעתיד. והיו גם כמה שעשו כסף גדול מניחושים אינטליגנטיים אודות העדפותיו של הצרכן המודרני. אבל בהכללה גורפת, אפשר לומר כי רוב הנביאים טעו מאוד. הם ידעו לחלום: ז'ול ורן צלל אל מתחת לפני המים ונסק לירח, בעודו מבוסס בכרכרה פריזאית חורקת. חלק גדול מן הטכנולוגיות שהגה כבר מצוי איתנו. אלדוס האקסלי חזה עתיד מבעית, שבו המדינה מפקחת על תינוקות מבחנה מתוכנתים. הטכנולוגיה כבר קיימת, ההשלכות החברתיות, תודה לאל, ממש לא. אייזק אסימוב הבטיח שרובוטים חביבים יעשו לנו קפה וינקו את הבית, ודי נחמד לקרוא את סיפוריו אחרי קרב איתנים שבועי עם שואב האבק.
אלווין טופלר האמין כי עד סוף המאה ה־20 אנשים יעבדו בעיקר מן הבית ויהיו מאושרים, כי תהיה להם שליטה על סדר היום שלהם ופנאי לא מוגבל כמעט להתפתחות אישית. לפעמים אני רוצה להזמין אותו אלי הביתה, שיראה לי איך מייצרים פנאי בין טרטורי הפקס, זמזומי הסלולרי, הביפים של המשיבון, הנביחות של הכלב ופעמון הדלת המצלצל בתדירות גבוהה מדי. אולי אפשר להסתדר בעזרת צבא קטן של רובוטים, אבל אלה, מה לעשות, טרם התממשו. ואביו הרוחני של מחשב ה"מקינטוש", סטיבן ג'ובס, החליט בשנת 1976 שמערכות מחשבים שמדברות זו עם זו זה נחמד, אבל ממש לא חשוב.
הם חזו מלחמות ואסונות גדולים, ולפעמים הם צדקו. נביאי חורבן אינם בדיוק תופעה חדשה, גם לא נביאים של חורבן טוטאלי. "1984" מסתיים במלחמת הכל בכל. "חולית" מתאר חיים על פני כוכב צחיח אחרי ששלנו נחרב. "2001 – אודיסיאה בחלל" עוסק בחיפוש הכוכב הזה. מחבר "חולית", פרנק הרברט, חזה במקום אחר מגפה שממיתה את כולנו, מהר וביסודיות.
נעים לגלות, בתחילת המאה ה־21, שהאנושות טרם השמידה את עצמה, אפילו שיש לה הכלים לעשות כן. קצת פחות נעים לחבר רשימה של טעויות גדולות ולהגיע למסקנה שפוּטוּרוֹלוֹגיה היא מין ניחוש אינטליגנטי, אבל לא יותר. באחד משוקי הפשפשים בפריז, לא מזמן, ביקשה צוענייה זקנה לנחש את עתידי. האינטואיציה שלה מבוססת על סך כל נסיון החיים של אשה שנדדה מעט בעולם ולא למדה בשום בית ספר. האינטואיציה של אלווין טופלר אינה שונה באופן מהותי, על אף שהוא יכול להצמיד לשמו תארים לרוב. מה שיפה כל כך ומפחיד כל כך בהוויה האנושית הוא שלשניהם אין בעצם מושג קלוש מה יקרה להם או לי בעוד דקה.
ומתוך גיחוך קטן של התנשאות, מגובה בחוכמה נושנה של ראייה לאחור, אני מבקשת לעשות כאן מה שעשו גדולים וטובים ממני. גם לי מותר לחלום ולטעות. ממילא אין לי כוונות להיות בסביבה בסוף המאה הבאה, גם אם הרפואה המודרנית תעניק לי אופציה כזאת.
חלום המשפחה ופנטזיית הבדידות
כיצד תיראה הסביבה הזאת? באחריות ובזהירות אפשר לומר שהיא תהיה צפופה. צפופה מאוד. תשעה מיליארד? שנֵים עשר? מי יודע כמה נפשות יצעדו על פני הכוכב הזה, אבל ברור שיהיו המון, ומשום כך יהיה לכל אחד פחות מקום פנוי, אם נביא בחשבון את השטחים הנרחבים הדרושים כדי לגדל מזון לכל הבריות הללו. שכונת המגורים, העיר, המטרופולין – כולן יהיו צפופות, דחוסות והומות פי כמה מאלה שהכרנו.
הנסיעה ממקום למקום, כך נדמה לי, לא תהיה תענוג גדול, מחמת צפיפותם של כלי הרכב, בין על פני כבישים ובין במסלולים קבועים מעל לראשינו. לכן אפשר לומר בביטחון של  |
נביאים מתחילים כי הבית העתידי יהיה קטן בהרבה מזה שלנו, ומטעמי נוחות נעדיף שלא לצאת ממנו יותר מכפי שצריך. יחידת המגורים הפרטית תדמה להכלאה בין דירת סטודיו לקפסולת שינה של מלון יפאני בתחנת רכבת בטוקיו, אבל לעומת החוץ המפויח, ההומה, הדחוס בזרים, היא תהיה מבצרנו האחרון.
קרוב לוודאי שהיחידה הזאת תשכון בתוך בניין רב קומות, למגינת ליבם של הדיירים. מתכננים אורבניים בעולם המערבי יודעים שחלומו הגדול של הבורגני הממוצע הוא לעזוב את כל זה ולחיות בבית קטן טובל בירק. גם בעוד 100 שנה יהיה החלום בר ביצוע, אלא שעלותו האסטרונומית תהפוך אותו לפנטזיה של עשירים מופלגים. הפנטזיה הבורגנית, מן הסתם, תצטמצם לממדי הקפסולה בלבד.
או לחלום מורכב יותר על פרטיות: בבית של העתיד, בצפיפות של העתיד, יתקשה אדם למצוא לעצמו פינה משלו. המלחמה על הפינות תסבך את היחסים בין דיירי הבית באופן כזה, שחלום המשפחה המורחבת והמאושרת יתחרה בפנטזיה אחרת, שבה אדם סוגר דלת מאחוריו ומובטח לו מעט שקט. "בדידות" כבר לא תהיה מלה שדוק של עצבות נסוך עליה, אלא מין פרס.
תשעה מיליארד בני אדם זה גם קצת יותר מדי. הם עתידים לעשות שמות במשאבים הטבעיים של הכוכב הקטן שלהם. מנסיון העבר אפשר לומר שבני אדם מתקשים לפתח אחריות גלובלית לסביבה שלהם, ועד שילמדו, קרוב לוודאי שחומרי הגלם שמהם עשוי הבית של המאה שלנו יילכו ויתמעטו. דיירי הקפסולות יצטרכו בעל כורחם להסתפק בפחות: סביבת מגורים ענייה בחומרים טבעיים, זעירה מכדי לשמור בה את פסנתר העץ של סבתא, דחוסה מכדי לבנות בה מטבח שאפשר לשבת בו, אפילו מפורמייקה. הם ייאלצו לוותר על החן הביתי ולהתרכז ביעילות, ואין לי ספק שמפתחי הטכנולוגיות יעזרו להם וימזערו כל מה שאפשר, מעציצים ועד מקררים. מרוב יעילות, אנו תלויים ביותר ויותר ספקי שירותים ומכונות וצעצועים חשמליים.
כמות הזמן הפנוי שעומדת לרשותנו כלל אינה עולה.
לא נראה לכם שהמצב רק יחמיר? |
במקביל יגלו דיירי הקפסולות את מה שאנחנו מתחילים לגלות כבר עכשיו: שמרוב יעילות, אנו תלויים ביותר ויותר ספקי מצרכים ושירותים ומכונות וצעצועים חשמליים כדי לשרוד בדרך משביעת רצון בחיי היומיום שלנו. משום כך, המשא ומתן שלנו עם העולם החיצון אינו מצטמצם, אלא להיפך, ומשום כך, כמות הזמן הפנוי שעומדת לרשותנו כלל אינה עולה. לא נראה לכם שהמצב רק יחמיר בעוד 100 שנים? איי פיג'י בבית, בתלת מימד
הלב הפועם של הקפסולה הביתית יהיה, כמובן,
ערכת הבידור־קניות־מוסיקה־אינפורמציה־תקשורת המשפחתית, ובאמת שלא חשוב באיזה שם נקרא לה. יהיה מין רהיט כזה, לא גדול מדי, שיעשה לבני הבית טלוויזיה ואינטרנט ושירה וריקודים וגם יזמין מים מינרליים וחלב, אם עוד יהיו כאלה בעולם, ברגע שהמקרר יודיע לו שהם נגמרו. בני הבית יילחמו על זכותם לשמור את המידע שנצבר במוחה של הערכה לעצמם. הם יפסידו במאבק. כל התחברות אל העולם שמעבר לקפסולה תחשוף אותם לערכות חכמות אחרות שאוגרות מידע.  |
המלחמה על פרטיותו של צרכן האינטרנט כבר החלה, מפני שכל התחברות לאתר כלשהו בעולם מגלה למפעילי האתר מנין הגיע הצרכן ולעיתים גם כיצד אפשר להתקשר אליו ולשלוח לו מה שלא ביקש, מהצעה לדגום מזון כלבים ועד להצעות מגונות מאוד. המידע הזה שווה כסף רב למפעילי אתרים מסחריים, מאחר שהוא מאפשר להם להתביית על קהל צרכנים מדויק. חשיפת המידע האישי שלנו והצלבתו, בעולם שבו הפרטיות הולכת ומתמעטת, יהיו עבורנו בעיה אמיתית. בני הבית יגלו בצער, שדלתות נעולות אינן מונעות את כניסתו של העולם החיצון לביתם.
יהיה המון רעש, מכל הכיוונים. חלונות כפולים, אטמי אוזניים, אוזניות זעירות שמשדרות ערוצים פרטיים של שקט ישר לתוך המוח – כל זה לא יעזור. המיליארדים שינועו ממקום למקום, מקפסולה לקפסולה, יעשו זאת ביותר ויותר כלי תחבורה, כולל אוויריים. מי שיחפוץ לשמוע רחש של גלים, יישב בביתו האטום ויצווה על הערכה שלו לחפש דבר כזה בזיכרון.
הגלובליזציה של חיי הפרט, כבר בסוף המאה הזאת, מכתיבה לנו מה לצרוך: בניו דלהי ובניו יורק לובשים ג'ינס. בקפריסין ובאיי פיג'י יש מסעדות סושי. אופיו של הבית העתידי יהיה כפוף, למרבה הצער, לשורה של טרנדים אוניברסליים שיצטדקו בשם היעילות, האקולוגיה ורווחתו המדומה של היחיד. במלים אחרות, הבתים יהיו דומים מאוד זה לזה במבנה, בתכולה ובאופן התפעול. כיוון שבמאה שלנו כבר הוכח כי אנשים מעדיפים חירות על פני שוויון – ובגלל זה קרסו המשטרים הטוטליטריים שמעבר למסך הברזל – סביר שהאחידות תעלה על העצבים, ובני אדם ירבו לרכוש לעצמם, אם יהיה להם כסף, נתחי זמן של חיים אלטרנטיביים.
הם ירצו חופש מן הבית שלהם, ואם ייסעו ממנו, יבקשו להימלט אל צורות חיים שונות מאוד | יהיה המון רעש, מכל הכיוונים. נצטרך חלונות כפולים, אטמי אוזניים, אוזניות זעירות שמשדרות ערוצים פרטיים של שקט ישר לתוך המוח |
מזו שהם מכירים. סוחרי צורות החיים הללו יילכו ויתרבו ויעשו המון כסף. הם יבנו כפרים מזויפים, אגמים מלאכותיים, ארמונות מדיקט, דיונות מזכוכית גרוסה וממוחזרת לחול. כבר עכשיו יש כאלה, בעיקר בארצות הברית וביפאן. בעתיד הנראה לעין, הם רק ישתכללו. גם בהם יהיו תורים, צפיפות ולא מעט רעש.
סוחרים ממולחים ישווקו אלטרנטיבות: רוצה לאיי פיג'י? הם יקרינו לך פיג'י בבית, בתלת מימד, עם ריחות וקולות פיג'יים טיפוסיים. דיירי העתיד, אני מניחה, יתפתו. במיוחד אם פיג'י הווירטואלית תהיה נעימה בהרבה מזו האמיתית. מונעי דיכאון ושביב חלום
המאבק על שימור האינדיווידואליות בכפר הגלובלי לא בהכרח אבוד מראש. אנשים יוכלו עדיין לבחור תחליף חרסינה למקלחות הזעירות שלהם בצבע שירצו. עם זאת, יתרונות מסוימים של גיוון ייעלמו כמעט לגמרי או יהפכו לאקזוטיים לחלוטין.
אני נמנית עם אלה שמאמינים כי טווח הגוונים של החוויה האנושית הפרטית הוא שמעודד את היצירתיות באדם. ב־2099, אחרי יום עבודה מתיש מול הערכה הביתית, אני רוצה להאמין שדיירי הקפסולה עדיין יקראו ספרים לפעמים. לא בהכרח ספרים מנייר, אבל אני ממש לא מתעקשת על צורתם ומראיתם, רק על התכנים. ייתכן שבתום הקריאה הם ישאלו את עצמם למה הספרים החדשים דומים כל כך זה לזה. ייתכן שיבינו, שוב ובאיחור, כי אדם אינו אלא תבנית נוף חייו, וכשהנופים דומים מאוד, גם תוצרי המחשבה האנושית מסתדרים יפה בשורות אחידות.
מחשבה מדכאת? בערבו של יום יוכלו דיירי הקפסולה לבחור במגוון גדול של מונעי דיכאון ומעוררי פנטזיות מערכת הרפואה הקטנה והיעילה של הבית. הם ידדו ליצועם הסינתטי, ימתינו לסידור הכימיקלים המתאימים במוח ויירדמו. אם יהיה להם מזל, הם יזכרו למחרת שביב של חלום. משהו לא ברור, מעורפל, הזוי, על בית קטן עם גג אדום.
|
