פירות זרים – הגירת עצי פרי לישראל

האבוקדו כמשל
סיפור הצלחה במובן זה הוא האבוקדו. מוצא האבוקדו באזורים הטרופיים והסובטרופיים של אמריקה המרכזית, שם הוא נפוץ גם היום, לא רק במטעים אלא גם כעץ בר. פריו היה מוכר היטב לתושבים הקדומים של אזורים אלה. שמו האצטקי (AHUACATLE) שובש בידי הכובשים הספרדים והפך ל- AGUACATE, שמו הספרדי עד היום.
המין הבוטני אבוקדו (PERSEA AMERICANA) שייך למשפחת העריים. מבחינים בשלושה טיפוסים לפי איזור מוצאם: מקסיקאי, גואטמלי (באזורים הרריים) ומערב הודי (בשפלות). העצים המקסיקאיים מותאמים לאקלים סובטרופי יבש וקריר, עמידים בפני קרה, אך רגישים למליחות במי השקיה. פריים קטן ואינו מתאים לסחר בינלאומי. בעצים הגואטמליים מותאמים לאקלים סובטרופי מעט לח יותר, רגישים לקרה, פריים בינוני עד גדול, והוא משתמר טוב יותר מאשר בטיפוסים האחרים. המערב-הודיים מותאמים לאקלים טרופי, ועם זאת עמידים יחסית למליחות ולגיר בקרקע. פריים גדול מאד ואינו משתמר במשלוח. קיימים גם מכלואים בין הגזעים.
אזורי הגידול המסחרי המודרני של אבוקדו מפותחים באקלים סובטרופי. הזנים המסחריים השליטים שייכים לטיפוס הגואטמלי או למיכלואיו עם המכסיקאי. זנים אלה אינם עמידים בפני קרה חמורה, וחלקם נפגעים כבר בקרה בינונית ( מינוס 3 מעלות צלזיוס).
עץ האבוקדו "יצא מן היער" והפך גידול חקלאי רק בתחילת המאה העשרים, בקליפורניה. שטחי מטעי האבוקדו הגדולים בעולם נמצאים כיום במקסיקו ובקליפורניה, ושטחים נכבדים נטועים גם בפלורידה, דרום אפריקה, אוסטליה, צ'ילה, ברזיל, אקוודור, קובה ובמדינות נוספות באמריקה הלטינית.
לישראל יש חלק נכבד ביותר בקידום הסחר הבינלאומי של האבוקדו. בסוף שנות ה-60 היתה כמות האבוקדו שנקלטה בשווקי היצוא העיקריים באירופה (ביחוד בצרפת) רק כמה אלפי טונות. במחצית השניה של שנות השמונים הגיעה כמות זו עד לשיא של 130,000 טון.

איזון עדין
גידול האבוקדו בישראל יכול לשמש דוגמה לגידול מטע שאיקלומו והתפתחותו הושפעו רבות מפעילות מוסדית. התפתחותו היתה מלווה בקשר הדוק בין מוסדות משרד החקלאות (תכנון, מחקר, הדרכה), הגופים הציבוריים (מועצת הפירות, "אגרקסקו"), החקלאים ונציגיהם. היקף פיתוחו של הענף ומגמותיו המקצועיות נדונו ותוכננו בוועדות המשותפות לגופים אלה.
התפתחות האבוקדו בארץ החלה בראשית שנות העשרים. אבי, צבי חומסקי, הביא אז את העצים המורכבים הראשונים לבית הספר החקלאי במקווה ישראל. בשנות השלושים נערך מחקר שיטתי: זנים רבים הובאו לארץ, ופרופ' חנן אופהיימר, שלאחר מכן ניהל במשך עשרות שנים את המחקר במטעים הסובטרופיים בארץ, הקים חלקות ניסוי רבות.
בשנות הארבעים למדו משתלות הארץ להכין שתילים מורכבים בהיקף ניכר. למרות זאת, עד קום המדינה ניטעו רק כ- 150 דונם, והיבול היה רק כמה עשרות טונות.
בשנות החמישים החלה נטיעת אבוקדו בהיקף משקי, ודחיפה חשובה לכך ניתנה לאחר שהוברר (בדרך מקרה) כי עצי אבוקדו שגדלו בין צמחי בננה התפתחו בעוצמה בלתי רגילה, הודות לטיפול האינטנסיבי שממנו נהנו מטעי הבננות, והודות למיקרו- אקלים שנוצר בין צמחי הבננה. אך כדאי להדגיש, שעצי האבוקדו התאקלמו וגדלו היטב בארץ גם ללא נטיעה בין בננות. מכל מקום, השילוב הפחית את הוצאות הקמת המטע,ואף את הסיכון המסוים שהיה קיים בהשקעה. עד תחילת שנות השישים ניטעו כ- 3,000 דונם אבוקדו (בעיקר על ידי קיבוצים, באיזור החוף).
בד בבד החלה להסתמן הצלחה ביצוא לאירופה. הפרי הישראלי, שהיה ברובו מזני איכות, קיבל מחירים כפולים מאלה שהתקבלו אז עבור משלוחים של אבוקדו מזנים טרופיים, נחותים יותר, שהגיעו בכמויות דומות בעיקר ממרטיניק.
ההתקדמות המסחרית והחקלאית השפיעה על החלטת משרד החקלאות לעודד את המחקר ואת נטיעת האבוקדו בהיקף גדול מבעבר. במשך שנות השישים גדלו שטחי הגידול עד לכ- 20,000 דונם, והיצוא (שהיה אז כ- 2/3 מהיבול) הגיע ל- 3,000 טון.
תנופת נטיעות גדולה עוד יותר חלה בשנות השבעים, שבמחציתן החלה גם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית לכלול את האבוקדו במסגרת נטיעותיה הגדולות והמרוכזות עבור התיישבות חדשה (בעיקר בצפון הארץ). הדחף לנטיעות חדשות נבע, ככל הנראה, מההכנסות הנאות שהתקבלו אז ממטעי האבוקדו הבוגרים, ומיתרונות נוספים של הענף: מיעוט יחסי של ימי עבודה לדונם, פיזורם הנוח לאורך תקופת קטיף ארוכה (מאוקטובר עד מאי, בהתאם לזנים), והיעדר מחלות ומזיקים המחייבים טיפולים יקרים.
כך הגיע שטח האבוקדו הארצי ב-1980 ל-90,000 דונם והיצוא ל-30,000 טון (יותר ממחצית השטח היה לפני גיל ניבה). שיעור היצוא הגיע עד 80 אחוזים מהיבול.
התפלגות ההרכב הארצי של זני האבוקדו היתה אז 25 אחוזים אטינגר, זן ישראלי הנקטף באוקטובר ובנובמבר; 40 אחוזים פוארטה, זן קליפורני מובחר אך קפריזי (ביבוליו), שנקטף מנובמבר עד מרס; 25 אחוזים האס, זן קליפורני נפוץ מאוד בעולם, מתאים לאיזור החוף, ונקטף מדצמבר עד מאי; נייתר-נאבל וריד, זנים שפריים עגול, ומבשיל באביב ובתחילת הקיץ. רוב המטעים נטעו באיזור החוף, מראש הנקרה ועד רחובות, אולם מאמצע שנות השבעים החלו נטיעות באזורים חדשים בעמקים הפנימיים, שהתאימו אז ( מסיבות מקצועיות), בעיקר לזן פוארטה. יבוליו של זן זה בחלק ניכר מן המטעים, התברר לאחר מכן, היו מאכזבים. הנטיעה הנרחבת נמשכה עוד שנתיים-שלוש על פני שטח שהגיע ל- 115,000 דונם. בשלב זה נעצר הגידול בנפח, ומאמצע שנות השמונים החלה עקירה שהחזירה את השטח הנטוע לממדיו ב-1980. השטח צומצם בייחוד במושבים בעמקים הפנימיים ובפרוזדור ירושלים.
ניתוח התהפוכות בענף האבוקדו מגלה כי פעלו כאן כמה גורמים: באזורים שבהם התבצעה רוב העקירה ניכרה אכזבה מן הפוריות הלקויה של העצים. רבים מן החקלאים הושפעו מן התנודות החריפות ביבול, ומן הנזקים שנגרמו לחלק מהמטעים בשל אסונות טבע (שרב וקרה נדירים בעוצמתם) שאירעו בתוך תקופה קצרה. לכל אלה יש להוסיף תקופות של מחירי יצוא ירודים, שנבעו משערי מטבע לא נוחים ליצואנים לאירופה, ונטל גובר של השקעות העבר ושל הוצאות השוטפות לשירותים בענף (אריזה, יצוא).

הפקאן – עליה וירידה
הפקאן הוא עץ נשיר שמולדתו בדרום ארצות הברית ובצפון מכסיקו. החורף שם מתון והקיץ ארוך וחם. בחלק מאזורים אלה יורדים גשמי קיץ, ובאזורים שחונים יותר גדלו עצי הפקאן בעבר לאורך נהרות, וכיום גדלים בהשקיה. חלק ניכר מיבול הפקאן המסחרי בארצות הברית נאסף עד היום מעצי בר.
הפקאן שייך למשפחת האגוזיים, הכוללת גם את אגוז המלך. גידול הפקאן כעץ מטע משקי כרוך בנטיעת שתילים מורכבים מזנים מבוררים. התהליך החל בממדים נרחבים בארצות הברית בסוף המאה ה-19, ורוב ייצור הפקאן בעולם נעשה עד היום במדינה זו. הפקאן ומוצריו הרבים מהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות הקולינארית בארצות הברית.
מטעי פקאן נרחבים קיימים גם במקסיקו, גידול מסחרי נוסף, בהיקף מוגבל מאוד, קיים כנראה רק בדרום אפריקה, בדרום ברזיל ובישראל. באירופה, בה מגדלים כמויות גדולות של אגוזי המלך, לא מכירים כמעט את הפקאן. כמויות מוגבלות, כמה מאות טונות בשנה, מגיעות לשם באורח לא קבוע מארצות הברית (בעיקר לקראת חג המולד) ובמידת מה גם מישראל.

שתילי הפקאן המורכבים הראשונים הובאו לרחובות ב-1932. עם קום המדינה היו בארץ רק כמה עשרות עצים בגיל ניבה. אלה התפתחו והניבו יפה, ובתחילת שנות החמישים ניטעו כמה חלקות תצפית בתחנות נסיון, בבתי ספר חקלאיים, בקיבוצים ובמשקים פרטיים באזורים שונים: עמקי הירדן, בית שאן ויזרעאל, עכו, השרון, השפלה, ואף בצפון הנגב. כעבור כמה שנים הוברר כי העצים החלו להניב היטב. חברה בשם "מטעי פקאן לישאל" נטעה באמצע שנות החמישים מטע גדול מאד, בן 1,3000 דונם, ליד מושב אביגדור בדרום. המטע נוהל שלא כהלכה מבחינה מקצועית, איחר מאד להניב פרי, ולא סייע לקידום הענף.
למרות הכל, לקראת סוף שנות החמישים החלו החקלאים להתעניין בנטיעת פקאן. גרמו לכך, כנראה, ההצלחה החקלאית של חלקות התצפית הראשונות, והמחירים הגבוהים שהתקבלו עבור היבולים המעטים ששווקו. קצב הנטיעות הגיע ל 1,000 דונם בשנה (בייחוד במושבים), ובשנת 1966 היה כבר שטח הפקאן בארץ כ- 7000 דונם. בשלב זה החלו נטיעות במשק הקיבוצי, שציפה לנצל יתרון חשוב של עצי הפקאן: האפשרות לאסיף ממוכן של היבול, כמקובל בארצות הברית.
בסוף שנות השישים הגיע היבול הארצי לכמה מאות טונות, ורובו שווק, הודות לקבוצת מגדלים "משוגעים לדבר", בצורה מאורגנת ומשתלמת. בתחילת שנות השבעים, לאחר שהנושא נבדר בידי כלכלנים, הוחלט במשרד החקלאות לסייע לנטיעת הפקאן בהיקף של 1,5000 דונם בשנה. ההנחה היתה כי יש סיכויים סבירים ליצוא. התחלת היצוא התאפשרה עם הקמת מכון משוכלל לטיפול בפרי לאחר קטיפתו. המכון הוקם בידי אגודה קואופרטיבית של מגדלים, והיא מנהלת אותו עד היום. בזכות כל אלה הגיע השיווק המאורגן ב- 1975 ל 1,000 טון., כשרבע מכמות זו מיועד ליצוא. השטח הנטוע גדל והגיע ליותר מ- 20,000 דונם, והתעניינות הציבור והמגדלים בפקאן הלכה וגברה.
במחצית השניה של שנות השבעים, עם חדירתה ארצה של כנימת הפקאן הצהובה, מזיק המוכר בארצות הברית, הסתמנה בענף תפנית לרעה. גם לאחר שנמצאו שיטות להדברתו אצלנו, כעבור שנים אחדות, עדיין היה נזקו רב. נוסף על כך החלו להופיע בעיות חקלאיות הקשורות בהתבגרות המטעים, שקשה לפתרן בחלקות קטנות.
עם השנים התברר שהחדרת הפקאן לשווקים בארץ ובאירופה אינה קלה, בייחוד משום שלא היתה הכרה מצד הצרכנים בעדיפותו על פני אגוז המלך. השיווק התפצל לגורמים נוספים, והדבר היקשה על היצוא ועל פעולות מרוכזות לקידום מכירות בארץ ומחוצה לה. בשל כל הגורמים חלה, בתחילת שנות ה-80, עצירה בנטיעה. המצב הגיע לידי כך שהחלו עקירות רחבות ממדים. כיום נשארו בארץ רק כ-10,000 דונם, היצוא צומצם ביותר והיבול, שהגיע עד 2,000 טונות בשנה, ירד כדי פחות ממחצית. בשנה האחרונה חל אמנם שיפור בתמורה המתקבלת אצלנו עבור הפאקן, אך עדיין קשה לדעת האם מדובר במקרה או בתמורה ממשית.
קשה להשוות בין התפתחות ענף הפקאן לזו של האבוקדו. אמנם, בשניהם היו שלבי הקליטה דומים: איקלום ראשוני, הקמת חלקות תצפית חצי- משקיות באזורים שונים, ולאחר שהנסיונות הוכתרו בהצלחה – נטיעה בהיקף משקי. בשלבים מסוימים של התפתחות הענף היתה, באבוקדו ובפקאן כאחת, תקופת נטיעה נרחבת ונחפזת מדי. חפזון זה נבע מתקוות מופרזות של מגדלים לגבי גובה ההכנסה הצפויה. אך בכך מסתיים למעשה הדמיון.
פיתוח האבוקדו התבסס מתחילתו על יצוא. המוצר היה חדש באירופה ושונה מכל מוצא ידוע ונפוץ. למעלה, לא היה זה עוד פרי, אלא מזון ממין חדש לגמרי, שהגיע לאיכותו הגבוהה הודות לזנים שגידלנו. במשך שנים רבות לא היו לאבוקדו הישראלי מתחרים של ממש בשווקים, ולכם הסכומים הגדולים שהושקעו בפיתוח השווקים סייעו לו במשך תקופה ארוכה. האבוקדו נהנה מהשקעה רבה גם בתחום המחקר וההדרכה, ועד היום הצלחנו להתגבר על בעיות המזיקים בעזרת הדברה ביולוגית. הפקאן, לעומת זאת, לא זכה ביתרונות שמהם נהנה האבוקדו.

חידושים בטעם קרמל
ניסוי איקלום ופיתוח של גידולי פירות אחרים נמשכים גם היום. יש המחפשים "אבוקדו מס' 2". מגדלים רבים מחפשים לעצמם, לעומת זאת, פרי חדש שיוכל לתת להם פרנסה נאה, לפחות למשך זמן מה. חבל רק שרבים מהם נוטים לשכוח את ההשקעה הנדרשת להחדרתו של פרי חדש לשווקים, גם כשמדובר בשוק המקומי.
הפעילות הממלכתית בתחום זה התרכזה, ועדיין מתרכזת, בגידולים שיש בהם סיכוי לפיתוח של יצוא. מבין גידולי הפירות ליצוא שאוקלמו אצלנו בעשרות השנים האחרונות הגיעו, נוסף על האבוקדו, רק המנגו והאפרסמון להיקף ניכר. מבין הגידולים האחרים ניטעו לגידול עד כה, בהיקף של כמה מאות דונמים בלבד, ליצ'י, פיג'ואה, אנונה ואגוז המקדמיה, ובהיקף מצומצם עוד יותר, תחת כיסוי פלסטיק, הגידולים הטרופיים פפאיה וקרמבולה.
ובינתיים עולים שמות חדשים. עצי ספודילה, שפריים מתוק מאד וטעמו נעים, כעין קרמל, ועצי ספוטה לבנה, שפריים מתקתק אך אינו מושך, גדלים אצלנו בהצלחה שנים רבות, אולם עד כה עם יבול דל של פרי חסר ערך מסחרי. השעונית גדלה אצלנו שנים רבות בגינות בית, וגידולה הנסיוני באורח חצי שווקי נכשל בשל מחדלים בפיתוח השיווק. לונגן הוא עץ הקרוב מבחינה בוטאנית לליצ'י, נפוץ מאד בדרום מזרח אסיה ובסין (שם הוא נקרא בשם לון-ין), והוא כבר גדל בארץ פה ושם.
לסיכום, למרות ההתפתחות העצומה בעשורים האחרונים בתחום הסחר, ההובלה, ההיכרות עם ארצות אקזוטיות והאפשרויות לייבא מינים חדשים, נראה כי יהיה קשה להאיץ את הקצב האיטי הדרוש לבדיקה ולפיתוח של גידולי פירות חדשים.