בשנים האחרונות גבר העניין ההיסטוריוגרפי בתרבויות שהתאפיינו בכלכלה דינמית, המבוססת על עקרונות ליברליים ויוזמה חופשית. אין
להתפלא על כך, שכן את אירועי הזמן מלוות תמיד אופנות אינטלקטואליות, ובתחום ההיסטוריה הקשר בין ההווה לעבר הוא לא רק בתחום הדיון, אלא גם, ואולי בעיקר, בזווית הראייה. לכך כיוונו קרוצ'ה וקולינגווד, שהעירו כי "כל היסטוריה היא היסטוריה בת זמננו". במסגרת הגל העכשווי זוכות שתי חברות שונות לתשומת לב אינטנסיבית במיוחד באוניברסיטאות המערב: הולנד של המאה ה-17 ופיניקיה של האלף הראשון לפני הספירה. ברור שאין כל סימטריה בין פרק שארך דורות אחדים במהלך ההיסטוריה של העם ההולנדי לבין כל ההיסטוריה של הציוויליזציה הפיניקית, אולם שני המקרים מספקים אפשרות ללמוד על תולדותיו של שגשוג בתנאים קפיטליסטיים, עם או בלי מרכאות.
הקפת אפריקה
שמם של הפיניקים כספנים וכבוני אוניות נודע בכל תרבויות המזרח והים התיכון. ספינותיהם, המונעות במפרשים ובמשוטים, שימשו כמודל חיקוי עבור בני תקופתם ועבור יורשיהם במרחבי הימים מאות בשנים לאחר שקרתגו חרבה. פרסום ותהילה הם לעיתים מקור לגוזמאות שקשה עם הזמן לפסוק בדבר אמיתותן. דוגמה לכך הוא מעשה הקפתם את אפריקה, אותו הביא הרודוטוס לידיעת האנושות. זהו אחד מהסיפורים הרבים שאליהם התוודע הרודוטוס, אבי ההיסטוריוגרפיה, בעת ביקורו במצרים, והוא התרחש, לכאורה, כמאה וחמישים שנה קודם לכן, היינו בראשית המאה השישית לפני הספירה. פרעה נכו מלך באותו הזמן על מצרים הנתונה להגמוניה אשורית. יוחסו לו כמה וכמה פרויקטים הנדסיים מעוררי ספקות, כמו כריית מערכת תעלות שקישרה את הנילוס עם ים סוף (ואשר תיפקדה, אם בכלל, כמעין תעלת סואץ קדומה).
לדברי הרודוטוס, שיער נכו כי ניתן להפליג ממצרים דרומה, בים סוף, ולשוב אליה ממערב, בים התיכון. כדי לאשש את ההשערה צריך היה להעז ולצאת לדרך. המשימה הוטלה, מן הסתם, על צוות פיניקי. ההפלגה הראשונה סביב לוב, היא אפריקה, ארכה למעלה משנתייים. הרודוטוס מספר כי פעמיים עלו הימאים ליבשה, לחניה ממושכת, זרעו חיטה, והמתינו עד הקציר. תיאורו תמציתי, נעדר הבחנות אנתרופולוגיות, ומצוין בו פרט אסטרונומי תמוה על זריחת השמש מצד ימין. האמונה כי אפריקה מוקפת ים, למעט בנקודת חיבורה עם אסיה, לא קנתה לה אחיזה, והתבררה כאמיתית רק במאה ה-15.
קשה לדעת כיצד לשפוט את סיפורו של הרודוטוס. היעדרם של מקורות עצמאיים אחרים מעורר סימני שאלה מהותיים. לזכותו עומדים הידע הגיאוגרפי שמובא בדברים, וההנחה כי המסע היה אפשרי מן הבחינה הטכנית. הספינות הפיניקיות יכלו להתמודד עם תנאי הים ואילוצי הניווט. הספנים הקדמונים אגרו מזון בר שימור, והעמיסו כדי חרס מלאי מים בירכתי אוניותיהם. לאורך חופי אפריקה המזרחית שגשגו כבר באלף הראשון לפני הספירה כמה ערי מסחר, שאת חלקן הכירו ודאי הפיניקים והמצרים עוד לפני ימי נכו.
עוצמה ימית
המחקרים החדשים על פיניקיה מצליחים לערער כמה אמירות שחוקות שרווחו במשך דורות בנוגע ליורדי הים מצור, צידון, גבל והערים שלידן. הכוונה היא לגרסאות שונות של הקביעה הכוללנית, "הפיניקים התרכזו אך ורק במסחר, ולכן כל שנותר מהם הוא רק שמם". כדרכן של קלישאות גם כאן יש גרעין מסוים של אמת, אך הוא נאלץ להסתתר תחת מעטה מחניק של שטחיות. כיום זוכות סוף סוף לתהודה עמדותיהם של חוקרים המדגישים את הצדדים הלא מסחריים של הפלגותיהם הנודעות של הפיניקים ברחבי הים התיכון ושאר מחוזות השיט של העולם העתיק.
בעבר נהוג היה ליחס את העוצמה הימית של הפיניקים לאיכותם של ארזי הלבנון, שהעניקו יתרון טבעי לתעשיית הספנות שלהם, בייחוד בהשוואה למצרים, ששלטה בטכנולוגיית הייצור אך חסרה את חומר הגלם, העץ. אחת הטענות היא שעמדה זו, הרואה בפיניקים לא יותר מאשר משכללים של ידע זר, יונקת מגישה אנטישמית, שהשתרשה עם השנים והפכה למוסכמה מדעית ראויה להפרכה. על כל פנים, בשנים האחרונות ניכרת הערכה מחדש, חיובית, של גאונותם ההנדסית של הפיניקים. במשך שבע מאות שנה לא קמו מתחרים לבתי המלאכה שלהם, דבר שמעיד בין השאר על שמירה קפדנית על סודות המקצוע. לחשאיות זו נוספה גם הצלחת הימאים הפיניקים למנוע הפצת ידיעותיהם בתחום הניווט. הישג זה ראוי לציון מיוחד לנוכח הפירטיות שרווחה לפרקים בעולם העתיק, ומפני שחייב נאמנות גם מצידם של החותרים בספינות, שהיו עבדים. נוסף על כך, ישנן ראיות לכך שהיוונים התאמצו לעקוב אחר ספינות פיניקיות, ויורדי הים הלבנונים נאלצו אז להתחמק בתמרוני הסחה בהם היו, ככל הנראה, מיומנים להפליא.
בהקשר זה יש מעמד סמלי למחלוקת הוותיקה סביב תרשיש, הנזכרת בתנ"ך הן כשמו של מקום והן כתואר לאוניות. כבר למעלה ממאה שנה טרודים ארכיאולוגים באיתורה של העיר האבודה, כאשר החפירות מתרכזות בתורכיה של ימינו, בסרדיניה ובמיוחד בחצי האי האיברי. ההסבר המקובל לכך שאוניות התרשיש התנ"כיות הפליגו בים סוף הוא שזהו כינוי לאוניות גדולות, מן הדגם שהפליג במקור לתרשיש עצמה. חביאר טקסידור, הפיניקולוג הנודע בן זמננו, משווה בין הביטוי "אוניות תרשיש" לביטוי "מטוסים טראנס-אטלנטיים", שיועדו לשם חיבור אירופה וצפון אמריקה אך נמצאים בשימוש בנתיבי טיסה רבים אחרים. התנ"ך מחזק דווקא את התיאוריה המערבית, הים תיכונית, בין השאר בקורותיו של יונה הנביא, שניסה להימלט לתרשיש על גבי אוניה שיצאה מנמל יפו. יש הרואים בסיפורו חיזוק להשערה הספרדית, שכן שומה היה על יונה לברוח מפני אלוהים לנקודה הרחוקה ביותר בגבולות העולם המוכר לו.
יהא פתרונה של מחלוקת זו כשם שיהיה, אין עוררין על כך שהפיניקים הגיעו לספרד, ועל כך שחצו, לכל המאוחר במאה השישית לפני הספירה, את מיצרי גיברלטר. הם הקימו את מושבת גָדִיר, שהיוונים כינוה גָדֶס, וששמה התגלגל בספרדית לקדיס. אנדלוסיה הקדומה היתה עתירת מחצבים, ותרבויות האגן המזרחי של הים התיכון סחרו עמה עוד מן האלף השני לפני הספירה. הקשר בין התרבויות האיבריות הקדומות והחידתיות לבין המזרח נעדר כמובן מלכתחילה כל סימטריה, שכן אוניות איבריות לא הגיעו לחופי יוון ולבנון, והיו בו סממנים קולוניאליסטיים מובהקים. הפיניקים מיסדו את הקשר הזה, ובאמצעות מושבותיהם מיצו עד תום את האפשרויות הכלכליות הגלומות בו, במיוחד לשם יבוא בדיל, שהיה חיוני לחרושת הארד.
בדורות הקודמים התמקדו הלימודים הפיניקיים בתרבות החומרית ובפעילות המסחרית של ערי המדינה הצפון כנעניות ומושבותיהן, כאשר סוגיית תרשיש, ובמידה פחותה גם אגדת אופיר, מספקות להן קורטוב של מיסתורין ורקע רומנטי טיפוסי. בשנים האחרונות יש התעניינות רבה יותר בחיי היום-יום של הפיניקים, לרבות חיי היום-יום של יורדי הים שלהם. במסגרת ההסתכלות הזו מתקבלת הערכה מחדש של המוטיבציה שהניעה את הספנים הנחושים הללו. החיפוש אחר שווקים חדשים אינו יכול להסביר לבדו את מאמציהם להפליג במרחבי האוקיינוס האטלנטי. אי אפשר להתעלם מכך שכלי השיט המתקדמים והידע הרב בניווט הציבו בפני יורדי הים אתגרים מקצועיים חדשים. רווחים כלכליים עשויים להיות תוצר לוואי, מיידי או עתידי, של הרפתקנות טכנולוגית זו, אשר בה כשלעצמה יש כבר ביטוי לעוצמה פוליטית. תהליך דומה מוכר לנו היטב גם בימינו, בעיקר בתחום פיתוחים חדשים בחקר החלל, המובילים להיכרות אם חומרים ומוצרים חדשים.
היציאה מגבולות הים התיכון ביטאה את יתרונם של הפיניקים על פני היוונים בתחום השיט. התחרות בין שני העמים לא הגיעה עד המאה החמישית לפני הספירה לידי מלחמה, אולם הסטטוס קוו התערער מרגע שהצי הפיניקי שירת ביעילות את הפרסים במלחמותיהם עם היוונים. שעת הנקם של היוונים הגיעה. צור הפיניקית חדלה להתקיים כאשר צבאו של אלכסנדר מוקדון כבשה בשנת 233 לפני הספירה, ואז ירשה קרתגו את מקומה בהפכה ממושבה חשובה אך בכל זאת פריפריאלית למרכז התרבות הפיניקית כולה.
בהפלגותיהם באוקיינוס האטלנטי הגיעו הפיניקים למדירה ולאיים הקנארים. במקומות אלה נמצאו תחליפים צמחיים לקונכיית הארגמן, חומר גלם לצביעת אריגים, ועל כן סביר שאף נוסד עימם קשר ימי קבוע. עניין זה שנוי עדיין במחלוקת, שכן הממצאים הארכיאולוגיים אינם חד משמעיים, וקיים קושי רב בהסבר הנתק הממושך שנוצר מאוחר יותר בין האיים לבין תרבות אירופה והים התיכון (עד המאה ה-14 לספירה). בכל אופן, הפיניקים טרחו לטפח את אגדות האימים על סכנות השיט מעבר לעמודי הרקלס (מיצר גיברלטר), ובזאת האדירו את תהילתם ושמרו על מקורות הכנסה בלעדיים. וכך, למרות הסיפורים שנפוצו בעולם העתיק על "איי האושר" המצויים הרחק במערב, נולד טאבו שמנע מדורות ארוכים של ספנים להעז ולצאת אל עבר האופק.
