תפריט עמוד

פיליפינים – אלפי איים בזרם

במהלך השנים הפיליפינים ירדו מסדר היום של הטייל הישראלי, וחבל שכך. חופים לבנים, אתרי גלישה משובחים, הרי געש דרמטיים, טרסות האורז היפות בעולם ושבטים עם אורח חיים ייחודי. הצעה לכמה טיולים קצרים וארוכים בגן העדן שנשכח

הדהירה הישראלית לדרום-מזרח אסיה פסחה קצת על הפיליפינים. היה זמן, לפני יותר מעשור, שטרסות האורז בבנאו, בצפון האי לוזון, ומי התכלת של האי בורקאי היו על המסלול המקובל של התרמילאים הישראלים. אבל במהלך הזמן, התרמילאים, ובעקבותיהם התיירים, נעלמו. בין השאר, היו אחראים לכך המצב הפוליטי הרעוע והמצב הכלכלי הגרוע (עד כדי כך, שאפילו בבתי מלון מהודרים לא היה חשמל). אבל כל זה השתנה, והיום התיירים חוזרים לאחד המקומות היפים והנינוחים למטיילים באזור.

מי שיטרח, יגלה שהארכיפלג הגדול מונה יותר מ-7,000 איים. חופים לבנים עם חול רך ועצי קוקוס (רוצים אי לקניה? המחיר נע סביב 200 דולר לדונם!), אתרי גלישה מהטובים בעולם – כל גולש ידבר בהערצה על "הענן התשיעי" הסמוך לאי סבו. ויש גם שבטים המקיימים עדיין צורות חיים ייחודיות, הרי געש מרהיבים עם אגמים בלוע שלהם, טבע פראי, טרסות אורז היפות בעולם, פירות טרופיים משובחים, דוגמת אננס, מנגוסטין, מנגו, גויאבנו (בן דוד של האנונה), ומעל לכל אנשים חברותיים. גן עדן של ממש, שרק קצת נדפק פה ושם.


ילדה פיליפינית משחקת עם צדף | צילום: kerolic, flickr

התחבורה בפיליפינים היא הרפתקנית. אין כמו לצאת משדה התעופה (תמיד ברדק) ולעלות על ג'יפני, התשובה הפיליפינית לקומנדקר האמריקני הישן. הגוף הוא פח, המנוע יפני משופץ, אבל העיקר היא חגיגת הצבע ועיצוב האביזרים. זוהי בדרך כלל ההשקעה של העובדים הזרים ששבו הביתה. עבודה אין להם, אבל הג'יפני זאת השקעה טובה ויציבה (תעשו דיל עם המטפל). הם משמשים כמונית שירות ורכב להשכרה, במיוחד למשפחות היוצאות לפיקניק.

בתוך הארכיפלג יש רשת ענפה של טיסות, במיוחד ליעדים אהודים כמו בורקאי וסבו, והרבה ספינות משייטות בין האיים. היום מצבן טוב יותר, אבל היתה תקופה ארוכה שבה הן נשאו משאות כבדים מדי, והיתה להן נטייה לשקוע ולטבוע… גם המלונות של היום הם שיפור ניכר לעומת מה שהיה פעם, ובמנילה יש נציגות לכל הרשתות הגדולות, מהייאט ועד מרידיאן. התרמילאים במנילה הולכים עדיין לרחוב אדריאטיקו, הסמוך לאזור הבילויים, שם אפשר למצוא תמורת כעשרה דולרים חדר בגסט האוס.

האוכל הפיליפיני איננו דומה למטבחים אחרים בדרום-מזרח אסיה. יש בו תערובות והשפעות של כל מי שעבר בארכיפלג הגדול הזה: מאלאים, סינים וגם ספרדים. הטעמים אינם חריפים, והם בעיקר מתקתקים. להגיד שהאוכל מדהים יהיה מוגזם, אבל בהחלט יש מנות מצוינות. למשל, לאפו לאפו, מנת דג המנציחה את שמו של ראש השבט שהרג את יורד הים מגלן, ואין תייר שלא עוצר לראות איך מכינים את הלצ'ון, חזיר קטן שלם, שנצלה על גבי מוט עד שעורו הופך פריך ומקבל צבע דבש.


ילד ממלא ספל באורז בשוק בבנאו | צילום: kerolic, flickr

חיי הלילה במנילה לא רעים כלל. רוב הפעילות מרוכזת ברובע מלטה, סמוך למלונות הגדולים. חובבי המוזיקה ישמחו לגלות מופעי מוזיקה רבים ומגוונים, מבלוז ופולק ועד ראפ. לעיתים אפשר לשמוע את זמר הפולק הפיליפיני, פרדי אגילר, ב"הוביט בר" התוסס, מקום שבו המלצרים כולם נמוכי קומה. כדאי לעשות סיבוב בערב, בעיקר בסופי שבוע, ולמצוא את הפינה שלכם. גם ישיבה בבית קפה פתוח או אפילו על ספסל ברחוב תניב מצעד מקומי מרתק: זונות מעכסות, ילדים מוכרים פרחים, יאפים, מוזיקאים, תרמילאים. מי שרוצה לבלות ביתר הידור, ייסע לרובע מקטי האקסקלוסיבי, אזור שיובש מביצות על ידי משפחת איילה, אחת המשפחות העשירות ממוצא ספרדי, וכיום מתרוממים בו בתי מידות ובנייני משרדים.

מנילה והסביבה
"הסיבוב הקצר" לתיירים בפיליפינים כולל את מנילה וסביבתה. קשה לומר שמנילה מצטיינת בחן, אבל יש בה כמה מקומות מעניינים למדי. בראש ובראשונה, בתי הקברות של העיר. בית הקברות של הצבא האמריקני ממלחמת העולם השנייה הוא הגדול מסוגו בעולם. קרוב ל-18 אלף צלבים מתנוססים בו, וביניהם אפשר להבחין גם בלא מעט מגני דוד המסמלים את מקום קבורתם של חיילים יהודים שנהרגו בקרבות. במרכז בית הקברות יש ציורי קיר של הקרבות החשובים, בעיקר אלו שנערכו בים. בית קברות נוסף הוא בית הקברות הסיני, אולי הגדול והמפואר בעולם: משפחות הנפטרים בונים להם אחוזות קבר מרשימות, חלקן עם שירותים, מטבח ואפילו מיזוג אוויר! ללא ספק, מגורים טובים יותר מאלה של המתחזקים והמנקים שחיים בחושות בחוץ.

בלב הרובע העתיק אינטרמורוס נמצא קאזה מנילה, בית עתיק מהמאה ה-18, ובו תצוגה מעניינת. בסמוך לו נמצאת קתדרלת סן אגוסטין, ואם התמזל מזלכם, תגיעו לכאן בזמן שמתקיים טקס חתונה.


קתדרלת סן אגוסטין. מומלץ להגיע לטקס חתונה | צילום: Luis Mazier, flickr

מקובל לצאת ממנילה לשני סיורי יום. הראשון, והבולט בהם, הוא לנהר הסמוך לעיירה פאקסטחאן (Pagsanjan), שחלקים מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" צולמו בקרבתו. השייט במעלה הנהר נעשה בסירת קאנו צרה נהוגה בידי שני שייטים מנוסים. לאורך הכביש המוביל לנהר פזורות מעדניות מקומיות בהן אפשר לקנות בוקו פאי, עוגת קוקוס טעימה. מעדן קצת פחות קל לעיכול הוא הבלוט, ביצת אווז המבושלת סמוך לבקיעתה – שילוב של מרק, אפרוח וביצה בתוך קליפה אחת. מתאים רק לבעלי קיבה חזקה.

הסיור השני יוצא ממנילה דרומה, אל עבר אגם טגטאי (Tagatai) הנמצא בלוע של הר געש. אבל זה לא הכל: בלבו של האגם הזה נמצא אי וולקני, שגם בו יש אגם. בימים בהירים, התצפית כאן עוצרת נשימה, אבל לעיתים קרובות יותר המטיילים נוחלים אכזבה, בשל תנאי ראות קשים וערפל. אפשר להפליג לאי שבמרכז האגם, אבל שייט כזה יגזול את רובו של היום. האזור ידוע בפירות הטעימים שלו, ולאורך הדרך יש מטעים של אננס וקפה וחנויות שבהן אפשר להצטייד בשלל פירות נהדרים.


אגם טגטאי. אגם בתוך אגם בתוך אגם

אל טרסות האורז המופלאות
ממנילה יוצאים לסיור בצפון האי לוזון, שגולת הכותרת שלו היא טרסות האורז של בנאו. בדרך הארוכה, האורכת כעשר שעות, כדאי לעצור כדי לראות את הבתים והכנסייה שכוסו כמעט לגמרי באפר וולקני, בהתפרצות הר הגעש פינטובו באמצע שנות התשעים. במסעותי ראיתי לא מעט טרסות אורז – בדרום סין, באינדונזיה ובמקומות אחרים, אבל ללא ספק הטרסות כאן הן היפות ביותר.

הטרסות נבנו, ככל הנראה, על ידי מהגרים שהגיעו לאזור מדרום סין לפני יותר מאלפיים שנה, ומאז ועד היום הן מעובדות. עבור בני שבט האיפוגאו החיים באזור, האורז הוא לא רק מטה לחם אלא גם דגן מקודש. עד שנות הארבעים היו בני השבט ציידי ראשים, ובמלחמת העולם השנייה הם שימשו כסיירים בצבא האמריקאי. הכפרים הציוריים שלהם פזורים ברכסי הטרסות. אחד מהכפרים המרשימים ביותר הוא בטאד, שהיה בעבר מוקד עלייה לרגל של תרמילאים ישראלים. ג'ון, נהג הג'יפני שבו נסעתי, הוא יליד בטאד, וכמו כל תושבי הכפר גם הוא מכיר שירים ישראליים, זכר לימים שטרסות האורז היו מוקד עלייה לרגל לתרמילאים מהארץ. אחרי תזכורת קלה, הוא שר לי את כל מילות השיר "אני ואתה נשנה את העולם".


טרסות האורז המופלאות ובתי הכפר בטאד | צילום: Andy Hares, flickr

תרמילאים ממשיכים לסיבוב ארוך יותר, שכולל את בונטוק וסגדה – בעיקר בגלל המערות המרהיבות של האזור (ולא מעט גם בגלל הגראס…). ממערב לבנאו, במרחק של שמונה שעות נסיעה, נמצאת העיר ההררית באגיו, ששמה יצא לתהילה בזכות ההילרים שלה, המרפאים כל חולי, ללא ניתוח. גם אם במערב יודעים שאין ממש בהוקוס פוקוס הזה, בפיליפינים מקובלים מאוד ענייני מאגיה, קריסטלים, עלייה לרגל למקומות קדושים ודמותו של ישו השחור.

חופים, שבטים ושקיעות
כדי לפוש מתלאות ונסיעות הצפון, יורדים לדרום. כדאי לטוס לסבו. מראה הים הרדוד המשובץ איים זעירים בצפון האי הוא נפלא. מי שתמיד חלם לעשות קורס צלילה, ישמח לגלות שבחופי סבו הקורסים הללו זולים. מדרום לסבו נמצא האי סיקיחור, מרכז של מרפאים מקומיים, ממזרח נמצא האי קמוגאן, עם תשעה הרי געש פעילים, וממערב – האי נגריוס, עם טרק יפה של יומיים-שלושה. לאי פלאוואן (Palawan), המערבי מכולם (שעה וחצי טיסה ממנילה) יש חופים מדהימים והתחלת תשתית של מלונות נופש. זהו גם מקום מושבם של בני השבט טאוט באטו, שהתפריט העיקרי שלהם הוא עטלפים. בצידו האחר של האי זורם הנהר התת קרקעי הארוך בעולם.


תיירים באי פלאוואן. מקום נהדר לנפוש בו | צילום: jgaerlan, flickr

המטיילים הישראלים של פעם נהגו לסיים את שהות בפיליפינים על חוף בורקאי. לכל אחד היו סיבות משלו לאהוב את המקום הזה: החול הרך, הדקלים התמירים, האווירה הידידותית (והמעושנת) והשקיעות היפות.

נוודי הים צוללים למעמקים

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.