פטגוניה – בעקבות הגאוצ'וס

"טוב שבאתם עכשיו, כי בעוד שנתיים לא בטוח שהייתם מוצאים אותי כאן". כך קיבל את פנינו סנדובאל, גאוצ'ו בודד השומר על אחת מחוות הבקר בפטגוניה (Patagonia). לזמן אין כאן משמעות מיוחדת. הוא לא נמדד בדקות, בשעות, אפילו לא בימים. הזמן אינו אלא עוד אלמנט של הטבע, זורם קדימה ובלתי ניתן לעצירה, כמו המים הצלולים הזורמים בנהר הסמוך. אלמנט שמכתיב את עונות השנה, ודרכן את אופי החיים של הגאוצ'וס, הבוקרים ששורדים בגן העדן הקשוח של פטגוניה.

הארץ הקשה הזאת, המשתרעת בדרום הרחוק של אמריקה הדרומית, מתחלקת בין ארגנטינה לצ'ילה. הארץ הזאת מסלקת את החלשים ומאתגרת את החזקים. רוחות במהירות של שמונים קילומטרים בשעה מנשבות בה תדיר מבלי להיזקק לענני סערה. אלה רוחות שמדלגות מעל לרצועת יבשת צרה בין האוקיינוס האטלנטי לאחיו השקט. בקו רוחב 50 דרום הרוחות האלה קרות וחסרות רחמים כלפי כל מי שמגיע לא מוכן – בין שהוא בא לביקור חטוף ובין שהעז להשתקע בממלכתן. הרוחות אוהבות את הבדידות. גם הגאוצ'ו אוהב את הבדידות. היא יצרה אותו, והיא חברתו הקרובה. הוא קרא תיגר על הרוח ונאחז בעקשנות בחבל הארץ הזה.

לא פעם אתה מעיף מבטך אל אוכף הררי ומזהה צללית של רוכב בודד מלווה לעתים בכלבו הנאמן. הוא משוטט ברדיוס שלא ייאמן, וכשמגיע הערב הוא לא שב לחווה אלא ישן בשטח. לצד אש מרצדת במדורה קטנה הוא מכניס רצועה של בשר מיובש לפיו וחותך אותה קרוב לשפתיו בעזרת הסכין החדה שלו. עם שחר הוא מקפל את הציוד ורוכב בחיפוש אחר בקר תועה או ציד.

הסוסים והכלבים הם מלוויו היחידים של הגאוצ'ו

האגדה נולדה
בתחילת המאה ה-17, כאשר בני בקר רבים הסתובבו חופשיים בערבות הפמפס שבצפון פטגוניה, רכבו בשטח נוודים בני תערובת ספרדים-אינדיאנים (מסטיסו) שנפלטו מהחברה. "הנוודים של הפמפס" כינו אותם באותה התקופה. רק בתחילת המאה ה-19 נולד המונח "גאוצ'ו", שתיאר טיפוס קשוח, חסר מעצורים ומזיק. עור הבקר היה אז מצרך נדרש אצל האירופאים של העולם הישן, והגאוצ'וס נהגו לצוד את הבקר ולפשוט את עורו כדי למכור אותו בתמורה למוצרים בסיסיים כמו טבק, מאטה (maté, תה ארגנטינאי מר) וסוכר להמתיקו. מכיוון שלא היתה בידם שום דרך לשמר את הבשר, הם ניזונו מחלק קטן של הבהמה ונטשו את היתר לשיניהן של חיות הבר. לעתים הוציאו גאוצ'וס את פרנסתם מאיסוף של בקר אובד עבור בעלי חוות. הם נהגו לרכוב לבד, לגופם לבשו פונצ'ו מצמר, מכנסיים מאריג גס ומגפיים שמגיעים עד הברך. לא היה להם כל רכוש פרט לסוס ולסכין הארוכה (Facón), המושחזת תמיד ומוכנה לשליפה.

הבריות, כאמור, לא תמיד ראו בגאוצ'ו דמות רומנטית. בתחילה הוא נחשב לטיפוס גס רוח שמעמדו החברתי נמוך. אבל לאחר 1810, משהחלה מלחמת העצמאות נגד הכתר הספרדי ששלט בארגנטינה, עלתה קרנו. הצבא תר אחר לוחמים טובים, אנשי שטח קשוחים ואמיצים שיצליחו להכאיב לצבא הספרדי המיומן. הגאוצ'וס התאימו בדיוק למשבצת. הם התאגדו ליחידות צבאיות, לרוב בהנהגת גאוצ'ו כריזמטי, יצאו למבצעים ולחמו ביעילות. המוניטין החדש תפח, וכלוחמים הם זכו לכבוד עד כדי כך שמדי שנה ב-16 ביוני מציינים את תרומתם למלחמה.

כשהיישובים בפנים הארץ גדלו והתרחבו, הציוויליזציה חִלחלה לטריטוריה של הגאוצ'וס. בשר הבקר נעשה מבוקש לא פחות מהעור, חוות הבקר הלכו והתרבו, והרוכבים הבודדים היו לעובדים מבוקשים. הגיע המוניטין של הגאוצ'וס לשיא. רבים מהם ראו במצב הזה הזדמנות לשנות את דרכם ולחיות חיים נוחים יותר, והם ויתרו על ההתבודדות ונשכרו לעבודות בחוות. הם קשרו את חייהם למקום אחד, טיפלו בבקר ובצאן, התקינו גדרות, הקימו משפחה ונטמעו באוכלוסייה. למרבה האירוניה, דווקא המעמד הגבוה שאליו טיפסו הביא כמעט להיעלמותם. אלה שהמשיכו לחיות בשטח הלכו והתמעטו, מה שרק האדיר את דמותם ועשה אותה לאגדית. הגאוצ'וס הפכו לגיבורים לאומיים. שירים נכתבו לכבודם והם היו לסמל ארגנטינאי דומה בחשיבותו לאסאדו ולטנגו.

רווח וטבח
בדרום, בפטגוניה, התרחשו הדברים מעט אחרת. חבל הארץ הזה היה מאוכלס בדלילות באינדיאנים, עד שבסוף שנות השבעים של המאה ה-19 יצא הגנרל רוקה הארגנטינאי למלחמה בילידים וגרם להיעלמותם הכמעט מוחלטת. ההשתלטות על שפע הקרקעות הסתיימה בחלוקה של 200 מיליון דונם ל-500 איש בלבד – מהמקורבים לשלטון, כמובן. עד היום פזורות ברוב שטחה של פטגוניה חוות ענק הנקראות אסטנסיות (Estancias), שמתבססות על גידול בקר וצאן.

החוואים ראו בחיות הבר מתחרות לא רצויות על המשאבים המועטים שאדמת פטגוניה מניבה, ונעזרו בגאוצ'וס במלחמה נגדן. אלה רדפו את הגואנָקו, בעל חיים ממשפחת הגמליים שדומה לקרובותיו – הלמה והאלפקה. שלושים מיליון הגואנקו שרעו בשלווה בתחילת המאה ה-19 הומתו בהמוניהם, ומספרם צנח למיליון וחצי פרטים. היום מעריכים שנותרו מאות אלפים בודדים. לא רק הגואנקו העדין זכה לביקור המאכלת: הטורפים הנהדרים של הערבה הפטגונית, ובראשם הפומה, הואשמו בטריפת כבשים ובקר וחיש קל הועלו לראש רשימת האויבים שיש להכחידם לטובת רווחיות החווה.

כך הפכו כמה מהגאוצ'וס עם הזמן מבוקרים לציידים מוכשרים. למרבה הצער גם היום הגאוצ'וס עדיין הורגים בפומות ובשועלים. את החיה שהרגו (או את העור שלה) הם תולים לראווה על גדר החווה או על השער בעזרת חוט ברזל, למען יראו הטורפים המתקרבים אל החווה וייראו. העובדה שבמשך מאתיים שנה הפומות והשועלים ממשיכים לעבור את הגבול לא מצביעה לדידם על כשל כלשהו בלוגיקה. הסבר אחר לתופעה הוא שהשלל המוצג לראווה נועד לעיניו של בעל החווה דווקא, פשוט כדי להוכיח לו שהגאוצ'ו שלו לא מתבטל.

ישנם גאוצ'וס המתמחים בציד מין מסוים של בעל חיים. באחת החוות פגשנו באמיליו, מומחה לציד פומות. הציד מתבצע בדרך כלל באמצעות מלכודות, אבל במקרים נדירים עולה הפומה על כוונת הרובה. אמיליו נראה צנוע וביישן, אבל במתחם חצרו פזורים עורות וגולגולות של פומה, החושפים את הצד של הטורף האנושי.

עורות מתייבשים לצד המדורה

משמרת החורף
החורף הקשה של פטגוניה מבריח את בעל החווה ואת הפועלים לעבר הצפון החמים. את האחריות על החווה הם מוסרים לידיו של גאוצ'ו, שתפקידו לסייר במקום ולאבטח אותו ואת חיות המשק מפני טורפים ובוזזים במשך חצי שנה של כפור. אחד מהם הוא אותו סנדובאל, בוקר ידידותי בעל מראה פרוע וחוש הומור. הגענו אליו בחודש מרס, זמנו של הסתיו בחצי הכדור הדרומי. על אף 63 שנותיו, סנדובאל טוען שמעולם לא חלה. "אין כאן חיידקים. קר מדי בשבילם. המים פה צלולים, הבשר תמיד טרי, והאוויר צח וצונן. חוץ מזה המחלות אוהבות אנשים, וכאן אין הרבה". התושבים של פטגוניה אומרים שכאן מתים רק מזקנה או מתאונה. כשחשבתי על כל האנשים שפגשתי במקום, נזכרתי שבאמת – כולם היו חטובים ובריאים. אנשים שוויתרו על תענוגות החיים המוכרים לנו בתמורה לשנים רבות ובריאות.

סנדובאל מכנה את עצמו "אל לוקו", המשוגע. חייבים להיות קצת משוגעים כדי להחזיק מעמד חצי שנה בחווה בחורף המעיק, בבדידות, בלי לאבד את השפיות. מלוויו היחידים הם הסוסים שמשמשים אותו בסיוריו בשטח החווה. לכל אחד מהם הוא מתייחס כאל חבר, והוא מדבר איתם, סועד איתם. שאלתי אותו מה הוא אוכל במשך התקופה הארוכה. "בדרך כלל אני מצליח לצוד איזו חיה שנתקלת בי – גואנקו, ארנבת, סוסי בר. אבל לפעמים, כשמזג האוויר נהיה ממש קשה, אני נתקע בלי מזון. ואז אין לי ברירה אלא לאכול את החבר שלי", הוא אומר ומחווה בראשו אל עדר הסוסים הקטן.

"בואו", אמר ופנה בצעד מהיר לכיוון מבנה שקרא לו המטבח. הוא פתח את הדלת והראה לנו את אחד החברים לשעבר – בשר סוס מבותר תלוי מן התקרה, לצד עור של גואנקו ופומה. "לא צריך מקרר", הוא מוסיף, "קר פה מספיק".

הוא חשב לא פעם להפסיק עם צורת החיים הזאת ולעבור לגור באחת העיירות הקטנות. "שלוש פעמים התחתנתי, וכשחזרתי הביתה מהעבודה אחרי כמה חודשים התברר שהצמיחו לי קרניים. נפטרתי מהן מיד", הוא הדגיש את דבריו בתנועת בעיטה מהירה באוויר. נראה לו יותר שיום אחד מישהו ימצא אותו מת לצד חבריו.

ומה יביא המחר
אחד מבעלי המזל שהשיג אסטנסיה באזור מדהים לרגלי האנדים הוא מריו סאר. הוא זכה להיות בעליו של עמק שלם לאורך הנהר אורו (Rio Oro), שמשמעו נהר הזהב. גודל הנחלה מאתיים אלף דונם. הוא מעסיק קבוצת גאוצ'וס לטיפול ב-300 ראשי בקר. אבל מריו סאר גילה מקור זהב אחר שמקביל לנהר הזורם בנחלתו – הנוף הבראשיתי העוצר נשימה של האנדים הפראיים. נוף שמושך מגוון מטיילים, ובהם הרפתקנים ומטפסי הרים וגם כאלה שמוכנים לשלם הרבה בעבור עמידה בפה פעור מול הזריחה על הר סן לורנצו המושלג. מריו מעודד תיירות אקולוגית ורואה בה את עתיד הכלכלה בחוות דומות לשלו. בינתיים הוא מציע למבקרים בקתה צנועה ואסאדו ללא הגבלה לצד תבשיל סמיך של תפוח אדמה. במטבח תלוי שלט קטן ומפתיע המודיע לתייר שעליו לפנות את החדר עד 12 בצהריים, אבל ברוח מריחת הזמן הפטגוני לא מצוין תאריך עזיבה, ולא ברור כלל אם מתנהל רישום.

בחווה של מריו יש מגמה ברורה של הסבת מקצוע. הגאוצ'וס שלו לומדים אט-אט את מלאכת האירוח – הם מצטרפים כמורי דרך למטיילים ומתרגלים לעובדה שהם צריכים לצלות ולבשל למען אחרים ולא רק לעצמם. הגאוצ'ו חייב להסתגל לא רק לשינויים בסביבה אלא גם לשיגיונות של מעסיקו.

חייו של בעל החווה קלים בהשוואה לעובדיו. אמנם אשתו גרה בעיירה המרוחקת מהחווה כ-500 קילומטרים, אבל היא מגיעה לביקורים. בנו הצעיר, בשנות העשרים לחייו, מעוניין דווקא להמשיך באורח החיים של אביו ומן הסתם הוא עתיד לרשת את החווה, כך שהאקו-טוריזמו יוסיף להתקדם. שאר בעלי החוות מודאגים מהנטייה של בניהם לעזוב את החווה לטובת תענוגות העיר. הם אינם מעוניינים בעבודה הקשה ובחוסר הביטחון הכלכלי שכרוכים בניהול חווה. למריו יש מזל.

גאוצ'ו ישיש בן 83, שהגיע לפני עשרות שנים לחווה של מריו מהאי צ'ילואה בצ'ילה, צפה בנו בסקרנות וניסה לנחש מילים ולדוג משמעות משיחתנו עם הבוס. משהתייאש קפץ בגמישות מפתיעה על סוסו ופתח בדהרה במעלה הנהר. הבריאות חוגגת עד השעות הקטנות של החיים. המחזה גרם למריו לשלוף את הגיטרה ולזמר בעליצות על החיים הטובים, הכי קרוב לגן עדן.