פחד: אבולוציה, כימיה ופסיכולוגיה

נתחיל מהסוף: אפשר למות מפַחד. אבל בלעדיו, כך נראה, אי אפשר לשרוד.
המחשה בולטת לכך קיבלנו בדיוק לפני עשר שנים, בכל פעם שנשמע צירוף המלים "נחש צפע". האזעקה העולה ויורדת שידרה לכולנו פחד, איום וסכנה, שהניבו רפרטואר מגוון של תגובות: מריצת אמוק אל החדר האטום, המוגן כביכול, דרך הכחשה מוחלטת של האימה או עלייה מתריסה לגגות "כדי להתגבר על הפחד", ועד למקרים הטרגיים שבהם התגובה היתה, פשוטו כמשמעו, מוות. צליל חד, מונוטוני ומדכא של המוניטור.

"בשבוע הראשון של האזעקות הגיע לבית החולים מאיר בכפר סבא מספר כפול של אנשים עם התקפי לב, בהשוואה לשבוע רגיל", אומר ד"ר אילן קוץ, פסיכיאטר ומנהל היחידה הפסיכיאטרית לייעוץ בבעיות גוף־נפש בבתי החולים מאיר ושלוותה. "בסך הכל, מספר התקפי הלב באותה שנה היה דומה למספרם בשנים קודמות, אולם בגלל הפחד שעוררו האיום הכימי והאזעקות, רבים מאלה שממילא היו בקבוצת סיכון קיבלו התקפי לב דווקא באותו שבוע".

ומה לגבי אנשים שלא נמצאים בקבוצת סיכון?
"גם הם עלולים למות מפחד. בשיאו של הפחד, הגוף מפריש כל מיני חומרים כדי ליידע אותנו על סכנה ולגייס אותנו להתמודדות. גם אצל אנשים בריאים, הרגישים לעודף של חומרים אלה ומעולם לא נחשפו לכמויות גדולות כל כך שלהם, יכולה התגובה הפיזיולוגית לפחד לגרום למשל הפרעת קצב, והלב עלול להיכנס למצב של פרפור חדרים, שזה מנגנון של מוות.

"מנגנון אחר של מוות כתוצאה מפחד התחיל להיות מובן לפני כ־15 שנים, דווקא על מגרשי הכדורסל בארצות הברית. שחקנים חסונים ובריאים התחילו לצנוח בזה אחר זה על המגרשים. התברר שהם צ
רכו כמות רבה של קוקאין, וכתוצאה מכך גופם הגיב

רגע של אימה מתוך הסרט "I was a Teenage Werewolf", 1957. "בסרט מפחיד, תמיד אפשר להדליק את האור. במציאות – לא. ובמקום שבו הסרט נפסק, מתחילה האימה של החיים"

בצורה דומה לתגובתו בעת פחד קיצוני – ריקון מהיר ופתאומי של מחסני האַדרֶנלין, הנוֹראדרנלין והורמוני סטרס [stress, עקה] אחרים בגוף. תגובה קיצונית כזאת עלולה להביא להתכווצות פתאומית של העורק הכלילי של הלב. השריר פשוט נסתם, והמוות כובש עוד חלקה.

"זה גם אחד ההסברים למוות בגלל כישוף וודו. זאת לא אגדה, בטקסי וודו אנשים באמת מתים מפחד [ראו עמ' 84]. אם מטילים על מישהו קללה, ואמונתו בכוחה בלתי מעורערת, האימה שהיא מטילה עליו גדולה כל כך עד שהיא עלולה לגרום, דרך פעילות של המנגנונים הקרדיאליים, למוות מיידי. זה לא שכיח, זה נדיר, אבל כן, אנשים מתים מפחד".

בוא נלך כמה צעדים אחורנית. מה זה בכלל פחד?
"פחד, על גוניו השונים, הוא קודם כל עניין גופני, אבולוציוני – הוא מיידע, מגייס ובסופו של דבר משמֵר. לגוף יש מנגנונים משוכללים להזדעק ולהזעיק נגד איום חיצוני או פנימי, והוא נותן כל מיני סימנים, שרובם מועברים באמצעות מערכת העצבים האוטונומית, הלא רצונית: שינוי בקצב פעימות הלב ובלחץ הדם, תחושות של לחץ בחזה, פרפרים בבטן, יובש בפה, תחושה של אי שקט גדול ומתח בשרירים, והכל מסתכם למצב של דריכות גבוהה של הגוף. זוהי תגובת חירום, בדיוק כפי שקורה אצל בעלי חיים, המאפשרת להחליט במהירות אם להילחם באיום או לברוח. בשנות השלושים של המאה ה־20 נטבע לתגובה זו המושג ההישרדותי מבחינה אבולוציונית Fight or Flight".

איך זה עובד? כשאני רואה מחט, הדופק שלי משתולל, יש לי פרפרים בבטן ואני נכנס לעמדת היכון. מה קורה לי במוח ובגוף כשאני מתחיל לחשוב על הזריקה הממשמשת ובאה?
"לכולנו יש פחדים נרכשים, שלגביהם כבר עברנו תהליך של למידה. זהו הפחד המוּתנֶה. פעם אחת נדקרת ממחט, ומאז, בכל פעם שתראה מחט הגוף שלך יגיב בדריכות ובבהלה. תהליך הלמידה הזה הוא מהיר. כל עכבר מעבדה בדרגת אינטליגנציה נמוכה לומד מהר מאוד מהו פחד מותנה".

איך המוח לומד לפחד?
"הלימוד מתרחש בשלושה אזורים עיקריים: איזור האמיגדלה (Amygdala), שעושה

"הסיוט". "כשאתה בחושך, אתה לבד. נעלמים הסימנים המזהים שאליהם אתה יכול לקשר את עצמך, ואז הסרט מתחיל לבוא מבפנים. וכאשר הסרט בא מבפנים, אני מגיעים לעולם הפסיכולוגיה, לאותם חלקים בנפש שעוד לא למדנו להשתלט עליהם, ל'צל' בשפה היונגיאנית" ציור: דריל זודק, מתוך ספרו של ד"ר אילן קוץ "Dreamland Companion", הוצאת Hyperion 1993

אינטגרציה של רגשות ולמידה וגורם לתגובה אינטגרטיבית של פחד; איזור המוח הקדמי, האחראי על האסוציאציות והדמיון, שיכול להרכיב כל מיני תמונות מפחידות גם אם אין סכנה ממשית; ואיזור ההיפותלמוס
(Hypothalamus), שמפעיל את המערכת הגופנית ואת מערכת העצבים האוטונומית, ונותן פקודות, באמצעות יותרת המוח, להפריש סטרואידים והורמונים שקשורים לפחד. זהו האיזור הביצועי של הגוף. אחרי שהאמיגדלה זיהתה משהו מפחיד, היא מפעילה באמצעותו את המערכת הגופנית, שמובאת לכלל אזעקה.
"בנוסף, עצבים שיוצאים מהמוח לאיברי מטרה שונים – לב, שרירים ואזורים אחרים – אומרים להם, באמצעות נוֹראדרנלין וחומרים נוספים, לעבוד מהר יותר: להגביר דופק ולחץ דם, להעלות את תפוקת השרירים ואת זרימת הדם על חשבון מה שקורה במעיים למשל, שאליהם נפסקת זרימת הדם במצב כזה. האישונים מתרחבים, הדריכות השרירית גוברת, השיער סומר, ובסך הכל התחושה הפנימית היא של איתות: 'אני נמצא במצב חירום'".

למה רועדים מפחד, והאומנם הפחד משתק?
"כן. במלחמת יום כיפור הייתי רופא מוטס, ובאחת הטיסות חלפנו מעל לאיזור ריק במדבר סיני. ראיתי שם חייל שלנו הולך סחור סחור במעגלים, ללא מטרה. במקרים אחרים ראינו חיילים שיושבים במקום אחד, ללא תנועה, רועדים. זה לא שיתוק ברמה המוטורית, כמו שיתוק עצבי, אלא תגובה לפחד, בצורה של נתק בין הדריכות לבין היכולת לפעול. זוהי תופעה שמוכרת גם אצל בעלי חיים, ובשלב מסוים אפילו שכללו את מושג התגובה לפחד מ־Fight or Flight ל־Fight or Flight or Freeze.

"מצד אחד, זהו מצב של ריגוש גופני אדיר, ולכן הוא מלווה ברעד, אבל מאחר שהמציאות היא כל כך בלתי נסבלת ובלתי ניתנת לקבלה, נוצר אצל בני אדם נתק. החלק הקוגניטיבי, שאמור לתת תשובה לשאלה 'למה אני פוחד', הוא כל כך מטיל אימה, שעדיף לא לדעת, ואז הבנאדם יושב משותק, רועד, ואינו מסוגל לפעול".

האם יש דמיון בין התגובות הפיזיולוגיות לפחדים מסוגים שונים – לפני מבחן קשה ומכריע, כשאני עומד לקפוץ באנג'י או כאשר לפתע, מבין השיחים, מזנק עלי נחש?
"התגובה הסופית יכולה להיות דומה – דריכות של המערכת. אבל יש הבדלים שתלויים בגירוי עצמו או ליתר דיוק בהערכה שלך את הגירוי. כך, למשל, כשאתה עומד להיבחן, אתה נמצא בלחץ מתמשך, הכל אצלך דרוך, אבל תגובת הדריכות לא מגיעה לשיא. כשאתה רואה נחש, לעומת זאת, התגובה הפיזיולוגית דומה לזו של רפלקס מותנה – היא מתרחשת לפני שאתה מסוגל בכלל להעריך את האיום, ואתה מזנק בפחד עוד לפני שהמידע עליו מגיע למערכת שמסוגלת להמשיג אותו.

"מבחינה פיזיולוגית, התניה היא בסך הכל קיצור של המהלך העצבי. וכך, ברגע שתזהה נחש, במקום להעביר את המהלך העצבי דרך שמונה סינפסות באזורים שונים במוח, למשל, תעביר אותו דרך שתיים, שהתמחו להכיר את הגירוי המפחיד. כך מרוויחים מהירות ומיידיות הדרושות בעת סכנה.

"ההתניה גם נותנת לך סימנים עצביים לשים לב לסכנה. ולכן, כשאתה מהלך בשדה קוצים, אם משהו זז פתאום אתה מגיב כאילו זה נחש, אפילו אם זאת צפרדע. מבחינה זו, בני אדם, כמו כל בעלי החיים, הם בעצם סך כל התגובות המותנות שהם רכשו במהלך החיים.
"זה בולט במיוחד במצב של טראומה. ניקח, למשל, מישהו שהותקף על ידי נמר. הגוף שלו זוכר את החוויה, אבל הוא לא מסוגל להכניס אותה למאגר של זיכרון ארוך טווח. לולאת זיכרון מפחיד זה קיימת בפני עצמה, ובכל פעם שמשהו מעורר אותה, היא עולה בשלמותה במלוא העוצמה".

כך שמבחינת החוויה שלו, כשיראו לו צילום של נמר זה כאילו שהוא נתקל בנמר עצמו?
"כן, על כל תגובות הגוף למיניהן. זו יכולה להיות תמונה, זה יכול להיות חלום על נמר, חתול גדול, שאגה שישמע בטלוויזיה, עיניים של מישהו שמזכירות  את הנמר. ההקשר האסוציאטיבי שמעורר את הטראומה יכול להיות אינסופי, אבל מבחינת הזדעקות

ביטויים לפחד הופיעו בכל הזמנים והתרבויות, באמנות פופלרית וגבוהה כאחד. על האירוע שהוביל לציור "הצעקה" כתב ב-1893 הצייר אדוארד מוּנק: "פסעתי ברחוב עם שני חברים. השמש החלה לשקוע. לפתע הפכו השמים לאדומים כדם – דם ולשונות של אש היתמרו מעל לעיר ולפיורד הכחול-שחור. חברי המשיכו לפסוע ואני קפאתי במקומי רועד מפחד – חש בזעקה אינסופית שמפלחת את הטבע"

הגוף, היא באותה עוצמה ובמקרים רבים ללא מלים. הגוף מדבר בכל גוני הקשת, אבל היכולת המילולית לא קיימת כמעט. במחקרים שבהם נעשתה הדמיה מוחית בעת עירוּר חוזר של חוויה טראומטית, התברר כי אכן האיזור המילולי במוח כמעט נסגר, והאיזור שאחראי על הגירויים האמוציונליים מתלקח".
פחדים רבים מתעוררים בלי שנדע את מקורם, אולי ממקום עמוק בנפשנו. הפחד גם לובש צורות שונות אצל אנשים בגילים שונים. זה עניין התפתחותי, גנטי?
"כפי שכל המערכת מתפתחת, גם המערכת הביולוגית, החייתית, שכל תינוק מצויד בה, נקשרת עם השנים לעוד ועוד מעגלים מאוחרים יותר מבחינה התפתחותית. כך, למשל, תינוק לא יכול להיבהל מאיזו פנטזיה, כי יכולת הדמיון שלו מוגבלת, ואילו אצל מבוגר, שמוחו התפתח ויש לו נסיון חיים, מאגר הדמיון מאפשר לתאר הרבה יותר פחדים.
"החותם הגנטי הוא בעל עוצמה מדהימה, ואין לי ספק שיש אנשים שנולדים בלי לדעת פחד מהו. אבל מבחינה התפתחותית, שנות הילדות הראשונות הן קריטיות, כי אז מערכת העצבים היא פלסטית. המוח עובר דילול מסיבי של כמות תאי עצב, תוך כדי התמחות והתמקצעות של רשתות עצביות שונות. חשיפה לגירויים בשנים הראשונות גורמת לשינוי מבני של המערכות העצביות במוח, ולכן פחדים שנוצרים בילדוּת המוקדמת הם המעיקים ביותר, קשים לטיפול וגם השכיחים ביותר בקרב בני אנוש.

"אני מאמין גדול באסכולה של ההתפתחות המוקדמת, שלפיה המושגים הבסיסיים שלנו – לגבי עד כמה העולם שבו אנו חיים בטוח או לא, עד כמה אפשר לסמוך עליו או יש לפחוד ממנו, עד כמה אפשר להיות רגוע או צריך להיות דרוך – נרכשים בשנים הראשונות, והם תלויים באווירה ובהתייחסות שסובבות את הילד.

"אפשר להצביע בצורה ברורה על הבדלים בין מי שהיתה לו ילדות בטוחה במובן המלא של המלה לבין מי שהיתה לו ילדות קשה, שכולה חוסר ביטחון. ילדים שגדלו בבית של הורים מכים, למשל, יהיו כל הזמן ברמה גבוהה של דריכות, בלי לדעת מתי תבוא המכה הבאה וממי. החוויה הראשונית הזאת עוברת תהליך של הכללה, כך שכל חייו של הילד המוכה, גם אחרי שההורים נעלמו מהתמונה, הופכים לזירה שבה הוא חייב להיות דרוך או לאמץ לעצמו תגובת התמודדות אחרת, שנועדה להפיס או להפיג מראש את הסכנה.

"כדי שהילד יהפוך לירא סביבה ויילך על בהונות או על קליפות ביצים, האיום לא חייב להגיע לכדי אלימות פיזית. קיומו של הילד וזהותו מוגדרים באמצעות הזולת, לרוב אמו. ולכן, די בכך שהאֵם היא בלתי צפויה, או למשל נעלמת כאשר היא כבר לא יכולה לשאת את בכיו, כדי שהילד יחווה את היעלמותה כבלתי נסבלת, כי אז גם הוא 'נעלם'. וזו האימה הנוראה מכל. בדומה לאיום הגדול ביותר של אלוהי ישראל לעמו – 'אסתירה פני מהם'".

נעבור לדברים משמחים יותר. אנשים אוהבים לעלות על רכבות הרים, לקפוץ באנג'י, לעשות סקי או – להבדיל – לגנוב מחנות. מה פשר העונג שבפחד?
"זה קשור למה שמכונה adrenaline rush, שהוא זיהוי של התגובה הפיזיולוגית לפחד כחוויה שיש עימה ריגוש. אנשים אוהבים לנסוע מהר, לקפוץ מגבהים, להיות מועפים. אפילו ילדים קטנים אוהבים שזורקים אותם באוויר, מבלי שהם מודעים כלל לסכנה. מתברר שמצבים מוטוריים של תעופה מהירה ותאוצה מחוללים שינויים פיזיולוגיים שמסבים תחושת הנאה.

"אבל יש פה עוד עניין. פחד הוא כמו צל. אם אנחנו בורחים ממנו, הוא רודף אחרינו. ולכן, פעמים רבות אנו רודפים אחריו, כדי להוכיח לעצמנו שאנו חזקים ממנו. קוראים לזה התנהגות קאונטר־פובית. קח, למשל, אנשים שסובלים מפחד גבהים. יש בהם כאלה שיבחרו להתמודד עם הפחד דווקא באמצעות שליטה בו. הם מפחדים מגבהים והופכים למטפסי הרים. יש כאן שיווי משקל מרתק בין היראה ובין השליטה. תחושת ההתגברות על הפחד נותנת סיפוק רב, וכשהיא מזווגת לריגוש הפיזיולוגי החזק, האדרנליני, של הפחד, מתקבלת הנאה גדולה".

הרצון לשלוט בפחד ולהתגבר עליו מסביר גם את ההנאה מסרטי אימה?
"זו יכולה להיות התנהגות קאונטר־פובית, דרך להתמודדות ולהתגברות על פחדים, אבל לא רק זה. אחד ממאפייני מצב וירטואלי של אימה הוא שהגוף אומר שזה מסוכן מאוד, אבל הראש אומר שזה בטוח. זה מה שקורה, למשל, ברכבת הרים. בסרטי אימה, אפילו לא כל הגוף משדר סכנה, אלא רק האונה הקדמית במוח, בעוד ששאר אזורי המוח מרגיעים ומשדרים ביטחון".

ובכל זאת, המפלצת מזנקת מהמסך. שיניה נוטפות דם, פניה מעוותות, ציפורניה מתקדמות לעברך, מה בדיוק קורה אז?
"יש כאן פעולה סדרתית. ברגע הראשון, המפלצת היא אכן מפלצת ואתה קופץ בבעתה. אבל מיד אחר כך משהו אומר לך: 'זה סרט'. אתה שומע את החבר לידך שאוכל פופקורן, אתה מזהה את אולם הקולנוע או את הכורסה בסלון שבו אתה רואה וידיאו, ונרגע. כי הנחת היסוד שלך – גם בסרטי אימה וגם ברכבת שדים – היא שאתה עומד להיכנס לסיטואציה מפחידה, אבל לא מסוכנת. ומצד שני, אתה נהנה ממלוא העוצמה של החוויה המטלטלת, המרגשת, של להיזרק לתוך מצב ולשלוט בו. וכך, כל מה שמטפס הרים עושה באמת, ילדים עושים בסרט אימה בלי להסתכן".

ומה יקרה לילדים קטנים, שלא יודעים לומר לעצמם "זה סרט"?
"זה יהיה איום ונורא. כשהייתי בן חמש, ברחתי באמצע הסרט 'עולמות מתנגשים', שבו הראו איך כדור הארץ נחרב. האמנתי לכל מה שקרה שם, לא יכולתי להבדיל בין בדיון למציאות ולא יכולתי לשאת את זה. מצב של טשטוש גבולות בין מה שאמיתי למה

לפי הספרות הפסיכולוית הקלאסית, פחד מופיע כאשר האיום גלוי ומוכר, בעוד שחרדה הינה פחד סתום, ללא איום מזוהה. גם לאחר הוספת הפוביה והפאניקה לז'רגון הפסיכולוגי, אוצר המילים המודרני דל בהשוואה לזה של ימי התנ"ך, שם אפשר לפגוש בהלה, ביעות, בעתה, חיל, חלחלה, חרדה, חשש, חת, חתה, יראה, מגור, מגורה, מורא, מורך, סיוט, פלצות, רטט, רעד, רעדה ורתת | ציור: אוסף צ'רלס ווקר

שלא אמיתי הוא אסון. לכן, הדמיה של רעידת אדמה במכשיר מתוחכם בלונה פארק היא נסבלת ואפילו מרגשת, אבל רעידת אדמה אמיתית, כשאמות הסיפים מתחילות לרעוד ועולמך היציב מיטלטל לחלוטין, היא מצב של אימה נוראה. אי אפשר להשוות בין המצבים.
"זה בדיוק ההבדל בין מציאות למשחק. במשחק, מה שלא יקרה, יש חוקים שאומרים לך שאתה בטוח. בסרט מפחיד, אתה תמיד יכול להדליק את האור. במציאות – לא. ולכן, במקום שבו הסרט נפסק, מתחילה האימה של החיים".

למה מפחדים מחושך?
"כשאתה בחושך, אתה לבד. מספר הדברים הבלתי צפויים גדל והולך, נעלמים כל הסימנים המזהים שאליהם אתה יכול לקשור את עצמך – ובניגוד לסרט באולם הקולנוע, כאן אין חבר ואין פופקורן. ואז הסרט מתחיל לבוא מבפנים. וכאשר הסרט בא מבפנים, אנו מגיעים לעולם הפסיכולוגיה, לאותם חלקים בנפש שעוד לא למדנו להשתלט עליהם, ל'צֵל' בשפה היונגיאנית.

"אצל ילדים, שעוד לא עיבדו או למדו להשתלט על תחושות ורגשות קשים כמו כעס ופחד, עולות אז המפלצות – אותן דמויות שמוכרות להם מהאגדות, ושאצלן הפקידו בני האדם את החלקים האפלים בנפשם. זה עלול לקרות גם למבוגרים, למשל ברחוב חשוך בעיר זרה. העובדה שאתה לא יכול לזהות את עצמך ואינך יודע מה עלול לצוץ פתאום – מהחוץ או מהפנים – מעלה את כל הפחדים החבויים".

גברים ונשים פוחדים מאותם דברים?
"פחד לובש צורה שונה בהתאם לנקודות התורפה האישיות של כל פרט ופרט. כל אחד מפחד ממה שמאיים על הזהות שלו, על העצמיות שלו. בראיונות שערכתי בשני הלילות הראשונים של מלחמת המפרץ, גיליתי שהאיום הגדול ביותר על גברים, בעיקר על כאלה שהיו רגילים למצבי לחימה אקטיביים, היה שהם יתגלו כשפנים, כגוש רועד ומייבב, ולא יצליחו לשמר את תדמיתם. אצל נשים, לעומת זאת, שמקבלות את הפחד ואת החצנתו כחלק מוכר של המצב האנושי, ההתמודדות היתה עם איומים מסוג שונה: הן חוו בצורה קשה, של עלבון נרקיסיסטי כמעט, את היעלמות הצורה החיצונית שלהן מאחורי המסכה. ואצל אמהות לילדים רכים, הצורך להתנתק מהמגע הפיזי עם ילדיהן ולכלוא אותם בבועה מנותקת נתפס כאיום מחריד על שלמות ישותן".

ומה קורה בתרבויות השונות? האם בכל התרבויות פוחדים, למשל, מנחשים?
"הטענה היא שפחד מנחשים הוא אוניברסלי. זה כנראה קשור לתנועה המיוחדת שלהם. אבל בסופו של דבר, דמות הפחדים התרבותיים היא בעצם השתקפות של הפחדים הפרטניים שכולנו חשים. את הפחדים שעליהם אין לנו שליטה אנו מפקידים דרך התרבות בידי כוחות חזקים מאיתנו, ונותנים להם לנהל משא ומתן ביניהם. וכך אנו מקבלים את השדים הערמומיים, הזועמים ועושי הרע, ואת האלים הנדיבים, האוהבים ועושי הטוב. הגדילו לעשות היוונים, שבנו תמונת ראי של התכונות האנושיות ושמו אותה באולימפוס.
"ההבדל המרכזי בין תרבויות הוא שבחברות פרימיטיביות לוקחים את הדברים בצורה יותר קונקרטית, וכדי לחלות את פני האל, מקריבים את בתו של אחד מאנשי השבט. לעומת זאת, בחברות שעברו התפתחות ושיש להן יכולת הפשטה, מנהלים ריטואלים סימבוליים: תפילה, הלקאה עצמית, צום, יין אדום כסמל לדם וכדומה. אבל ככל שאנו מפותחים יותר, אנחנו מבינים שההתבטאות האלוהית או השֵדית היא למעשה השתקפות הפחדים שלנו".

ההבנה הזאת מרגיעה, מנחמת?
"לנוכח מה שאנחנו יודעים על קיומנו – שאנחנו יצורים שנועדו למות, שאנחנו גרגר אבק קטן על גרגר אבק קצת יותר גדול, שכלל לא בטוח שמחר לא יתנגש בנו סלע ויכחיד אותנו – לאור כל זה, מפתיע שאנחנו בכלל מצליחים להמשיך בחיינו, ללכת לסרטים, ליהנות מטיולים או מארוחה טובה, ולא פוחדים כל הזמן. למזלנו, ניחנו בכל מיני מנגנונים של הכחשות והתכחשויות. יצרנו לעצמנו בועה אשלייתית של הגנתיות, שאומרת שאנחנו אלמותיים ובלתי פגיעים עד שיוכח אחרת. אבל העובדות אחרות, ואנחנו לא יכולים למנוע מהן, מפעם לפעם, להזכיר את עצמן. אז מופיע פחד, שהוא משותף לכולם".

ממה אתה מפחד?
"ממה לא? מהכל. ממה שכולם מפחדים. אי הגשמה עצמית, כרסום הבריאות והזהות על ידי שיני הזמן. אבל כרגע אני פוחד יותר ממלכוד האיוולת שבו אנו מצויים במדינה ובמרחב".