פורצלן – מסין להולנד ובחזרה

כלי הפורצלן, מערכת כלי הקפה וכלי האוכל העדינים המונחים בארון הגבוה בבית סבתא, תמימים למראה, רחוקים מהאופנות האחרונות, קשורים בתודעתנו לטעם אירופי שמרני ומרוחק, לעולמן של דודות שהגיעו מגלות זו או אחרת. אך המראה התמים והשמרני של כלים אלה מטעה. יש להם היסטוריה מורכבת, שמשקפת את הקשרים והמגעים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים שניהלו מדינות אירופה עם מדינות אסיה מאות שנים.

תחילתו של הסיפור בסין, שם הומצא הפורצלן – כשם ששם מקורם של המשי והתה – ושם נעשו גם פיתוחיו הראשונים. תעשיית כלי החרס נפוצה אמנם במסופוטמיה, במזרח הקרוב ובאירופה זה אלפי שנים, אבל לכלים האירופיים היה מראה אחר. היו להם דפנות עבות ופני שטח מחוספסים או מצופים במעטה של זכוכית גסה (גלזורה), שעוטרה לעיתים בציורי מכחול פשוטים. הכלים הסיניים, כלי הפורצלן, היו דקים יותר, שקופים יותר, חזקים יותר ומעודנים יותר. איזה ידע איפשר לסינים לפתח כלים מהודרים אלה? וכיצד הם הגיעו בסופו של דבר גם לאירופה, למרות ששם נודע סוד הכנתם רק במאה ה־18?

הפורצלן הגיע לאירופה במאה ה־16 על ספינות הקראק הפורטוגליות שסחרו עם השווקים במזרח אסיה. בסין נחשבו כלי הפורצלן למלכותיים, וחצרו של הקיסר וואן לי, ששלט בסין בין 1573 ל־1620, נהגה להזמין כ־100,000 כלים חדשים בשנה מהקדריות שלה בג'ינג דה ז'ן. הכלים הראשונים שהגיעו לאירופה היו יקרים עד כדי כך, שרק מלכים, נסיכים ואצילים יכלו להרשות לעצמם לקנות אותם. אין פלא שבתחילה נחשב הפורצלן לנכס בעל ערך רב, שרק בעלי ממון ומעמד יכלו לרכוש אותו. באירופה הם כונו, באופן לא מפתיע, צ'יינה (CHINA), שם שדבק בהם עד היום.

כלי פורצלן מתקופת שושלת צ'ינג (1735-1723) | צילום: Ismoon, GFDL

עניין של איכות
מה הפך את הפורצלן ליוקרתי כל כך, ומה מייחד אותו מחומרים אחרים? כמו החרס והקרמיקה, עשוי הפורצלן מחרסית רטובה, העוברת שריפה ומשנה בתוך כך את הרכבה ואת תכונותיה. מבוץ, המתמוסס במגע עם מים, הופכת החרסית לחומר עמיד, שביר אמנם, שצורתו קבועה. ההבדלים בין חרס וקרמיקה לבין פורצלן תלויים בהרכב החומר ובדרך הטיפול בו. גרגרי החרסית שמהם יוצרים את הפורצלן קטנים ודקים מאלה שמשתמשים בהם לחרס; כמות הצורן (סיליקה) בחומר ממנו הוא עשוי רבה יותר, ולפיכך הוא קשיח ובעל שקיפות רבה יותר, ואפשר להפיק ממנו צליל בנקישה. טמפרטורת השריפה ליצירת פורצלן גבוהה יותר; חרס נשרף בטמפרטורת של 800 מעלות צלזיוס, ואת הפורצלן יש לשרוף בחום של 1,350 מעלות.

הפורצלן הסיני האיכותי מכיל כמות צורן גבוהה במיוחד, ובהרכבו הוא דומה במידת־מה לזכוכית. סודה הגדול של העיר ג'ינג דה ז'ן, מרכז הפורצלן הגדול בסין, הוא הכפר גאולין שבפרבריה. בגבעות שמצפון לכפר כורים את החומר, המכונה קאולין (שיבוש שמו של הכפר) שהוא החומר המשובח ביותר להכנת פורצלן. אדמה זו מכילה כמות גבוהה של סיליקה והגרגרים שלה מעודנים במיוחד.

אבל בטיבו של החומר אין די ליצור פורצלן איכותי, נחוץ היה גם תנור שיפיק טמפרטורות גבוהות מאוד. ולכן פיתחו תושבי הכפר את "תנור הדרקון" (LONG YAO). אורכו של התנור 50 מטרים, והוא בנוי על שוליה של גבעה. החלק הפנימי שלו נראה כמנהרה שקוטרה עשרה מטרים, המחולקת לתאים תאים. האש המובערת בחלקו התחתון של התנור מטפסת מעלה, אל חלקיו הגבוהים. בחלקים הנמוכים הונחו הכלים הפשוטים יותר, העשויים חרס וקרמיקה, ואילו בחלקיו העליונים הונחו כלי הפורצלן, לפי חשיבותם, כשהכלים הקיסריים הונחו תמיד בראשו, שם היתה הטמפרטורה הגבוהה ביותר.

התנור העצום נבנה בשולי העיר, קרוב לגבעות המיוערות, והעצים שצמחו על הגבעות היוו את חומר הבעירה. בשל גודלו, נדרשה כמות עצומה של עצים כדי לחממו. הפעילות סביב התנור היתה רבה כל כך, שהפעלתו היתה פרויקט משותף של כל יצרני הכלים בכפר. במשך חודש נאספו כלים שונים והונחו בכלי שמוֹט (טין חסין אש) מיוחדים, כדי שלא יידבקו אלה לאלה במהלך השריפה. כאשר נאספה כמות מספקת של כלים, הובער התנור למשך שלושה ימים.

התנור הזה עדיין חי ונושם בפאתי ג'ינג דה ז'ן. כשמבקשות קדריות הסמוכות לו לשרוף כלים מיוחדים במינם שנעשו בסגנון קלאסי, בוערת האש כמו בעבר. התנור הוא מבנה עצום, מכוסה עץ. זכיתי לראותו במלוא תפארתו כשהגעתי לג'ינג דה ז'ן כאורחת של האקדמיה לפורצלן. זה לא היה פשוט להגיע לשם. ג'ינג דה ז'ן של היום היא עיר מנותקת למדי במחוז ג'יאנג שי, בליבה של סין. שלושה ימים התגלגלנו בדרכים, ברכבות איטיות ומצחינות, שחצו שדות אורז אינסופיים. לבסוף עצר הקטר בתחנה ליד שוק הומה מאות סוחרים עמוסי חבילות ובהן צלחות, קדירות, פסלים, כוסות וכדים בכל גודל וצורה. הבנתי שהגענו.

מכיוון שהיינו אורחי האקדמיה, זכינו לבקר בסדנאות הטובות ביותר ולפגוש את טובי האמנים של סין, שהגיעו לעיר כדי לצייר על הכלים. את האמנים האלה פגשנו אחר כך בכל פינה, דנים בענייני פורצלן, טכניקות, שיפורים ושכלולים, על כוס תה בסוף ארוחת הצהריים או על כוס בירה בסוף ארוחת הערב. צפיתי בסקרנות ובהערכה בעדינות ובקפדנות שבהן מעצבים הקדרים את הכלים ובציירים שעיטרו אותם בשלל ציורים. אין ספק, האמנות העתיקה של הפורצלן בג'ינג דה ז'ן אינה חלק משימור ההיסטוריה, היא חיה ונושמת.

כמות הצורן בחרסית, החומר ממנו יוצרים את הפורצלן, אחראית לקשיחות המוצר הסופי ולשקיפותו | צילום: Klasbo, GFDL

כוחו של מעמד
כלי הפורצלן המפורסמים ביותר הם הכלים הכחולים־לבנים מתקופת שושלת מינג. בראשונה הם נוצרו במאה ה־13, בתקופת שושלת סונג, ששלטה בין שנת 960 ל־1270 לספירה, ובתחילה היה צבעם שחור ולבן. הבאתו של מינרל הקובלט מפרס והכנסתו לתעשייה איפשרו את יצירתם של כלים עם עיטורים כחולים, ואלה נעשו מועדפים על ידי האצילים והקיסרים.

כלי מינג היו שיא האופנה כשהגיעו הסוחרים הפורטוגלים לאיזור. הפורטוגלים כבשו להם מושבה חדשה – מקאו, שבדרום־מזרח סין – ומשם יצאו למסעות מסחר ביבשת אסיה. במהלך המאה ה־16 הפליגו ספינותיהם עמוסות בכלי פורצלן, ואלה זכו לפופולריות רבה בקרב המעמדות הגבוהים באירופה. מלכים ואצילים רכשו להם כלים מהודרים והציגו אותם לראווה בחדרי האירוח.

בסוף המאה ה־16 ובעיקר במאה ה־17 היתה הולנד כוח עולה באירופה. מעמד בורגני חדש של סוחרים ובעלי ממון תרם לפיתוחה הכלכלי והפוליטי והקים שווקים ומושבות בעולם כולו. במחצית השנייה של המאה ה־17 נראו כלי הפורצלן הסיני לא רק בבתי האצילים האירופאים, אלא גם בבתיה של הבורגנות ההולנדית העולה.

אבל לא כל ההולנדים יכלו לרכוש כלי פורצלן מיובאים ויקרים. חסרי הממון שביניהם נאלצו להסתפק במָיוֹלִיקָה – כלי חרס שרופים שהוסיפו להם מעטה של גלזורת עופרת לפני השריפה השנייה, כדי למנוע חלחול של נוזלים. בדגמים משובחים היו גם ציורים בצבעים שונים על הגלזורה. כלים אלה נוצרו על ידי קדרים שהיגרו מאנטוורפן בסוף המאה ה־16, לאחר שנאלצו לברוח עקב הפלישות החוזרות ונשנות של הספרדים לפלנדריה. הקדרות של אנטוורפן, ששגשגה במאות ה־15 וה־16, הושפעה מדגמים איטלקיים. כך קרה שכלי המיוליקה ההולנדיים נוצרו על ידי מהגרים פלמים, והעיטורים שלהם – שהושפעו מהמיתולוגיה היוונית והרומית וצוירו בצהוב, כתום, ירוק ומעט כחול – נעשו בסגנון איטלקי מאותה תקופה. הקדרים המהגרים התיישבו בעיקר באיזור דלפט, מידלבורג, הארלם, ליידן ואמסטרדם. כבר בתחילת המאה ה־17 הפכו ערים אלה למרכזי תעשיית הקרמיקה האיכותית של הולנד.

הצפת השוק
בעוד יבוא הפורצלן ותעשיית המיוליקה התקיימו בשלום יחסי זה לצד זה, הגיעה לאמסטרדם בתחילת המאה ה־17 אספקה עצומה של כלי פורצלן סיניים. הדבר היה ב־1602, לאחר ששתי ספינות קראק פורטוגליות, "סן חוזה" ו"סנטה קתרינה", נלכדו בקרב במהלך מלחמת ספרד הולנד. חלק מהשלל, שכונה "קראק פורצלן" על שם הספינות, נמכר לשכבות האצולה ולבתי המלוכה האירופיים, אבל בשל מספרם הגדול של הכלים הגיע חלקם גם לידי אנשים אמידים שרצו להתנאות בסממנים של יוקרה ואצולה.

הכלים הנפוצים בשוק ההולנדי באותן שנים היו קראק פורצלן, בעיקר בסגנון וואן־לי, מצוירים בכחול־לבן בשיטה הסינית המסורתית, כשעיטורי הקובלט צוירו מתחת לשכבת הגלזורה. העיטורים נעשו בתוך ריבועים וכללו אביזרים או סמלים דאואיסטיים או בודהיסטיים. בחלק המרכזי של הכלי היה ציור שלם של נוף, שאוכלס לפעמים בבעלי חיים או באנשים.

כלי פורצלן מדלפט. הקשיים באספקת פורצלן מאסיה היו מקור פריחה ושגשוג לקדריות בדלפט שבהולנד | צילום: Shakko, GFDL

באותה תקופה הוקמה "חברת הולנד המזרחית", VOC, חברה מסחרית ממשלתית ששלחה אוניות סוחר לאסיה כדי לקנות שם מוצרים הנחוצים לשוק האירופי. החברה זיהתה מיד את הביקוש העצום לכלי פורצלן סיניים ואת אפשרויות הרווח הטמונות במילוי הביקוש. אלא שלהולנדים לא היו זכויות עגינה בנמלי סין, ולפיכך נאלצו להסתפק בכלי הפורצלן שהגיעו בספינות משא סיניות לאינדונסיה והיו עממיים יותר. ההתקשרות הקבועה עם השוק הסיני הגדילה את האספקה, אך ההצפה היחסית של השוק ההולנדי בכלי הפורצלן והביקוש הגובר להם מצד קהל בורגני דווקא הביאה לירידה משמעותית במחירי הסחורה ולדרישה גוברת לכלים בעלי עיצוב, צבע ואיכות מיוחדים. ההולנדים לא הסתפקו עוד במה שמצאו בשוק, הם רצו כלים שיתאימו לצורכיהם.

כאשר כבשה הולנד את האי פורמוזה (טייוואן), הסמוך לחופי דרום סין, ב־1625 פסקה התלות בסוחרים הפורטוגלים ונוצרו קשרי מסחר פעילים עם כמה קדריות שסיפקו לשוק ההולנדי כלים על פי הדרישות. מהולנד הגיעו הזמנות ודגמים לקדריות, ואלה ביצעו את הבקשות כלשונן. כך הגיעו להולנד כלי פורצלן בדוגמאות שנראו קודם רק על כלי כסף וחרס אירופיים, או כלים שהיו ייחודיים למשק הבית האירופי, כמו כלי חמאה, מלחיות, צלחות גילוח ועוד. גם הציורים השתנו; במקום ריבועים קטנים, הופיעו על הכלים ציורים שלמים של סצינות מתוך האפוסים והספרות של סין.

כלים אלה נקראים "כלי מעבר", בעיקר משום שהיתה זו בסין תקופה של תוהו ובוהו פוליטי  לאחר מותו של הקיסר וואן לי. 20 שנה לאחר מותו, ב־1644, התפוררה שושלת מינג. כלי המעבר לא החליפו את הקראק פורצלן, משום שתכנונם היה מורכב יותר ועלות ייצורם גבוהה יותר. לפיכך המשיכו הספינות להוביל להולנד כלי קראק וכלי מעבר במקביל.

מאבק על מקום
כניסת הכלים הסיניים לשוק ההולנדי גרמה למהפכה זוטא בתעשיית המיוליקה. קדריות רבות פשטו את הרגל, ואחרות פנו ליצירת מוצרים חדשים שלא ייאלצו להתחרות בכלי הפורצלן. רוב הקדריות החלו לייצר אריחים, שהיתה להם דרישה רבה בשוק ההולנדי בשל הבנייה הנפוצה יותר ויותר באבן. כדי לקשט את קירות האבן החשופים, השתמשו רבים בציפוי של אריחי קרמיקה בדוגמאות שונות.

במקביל, ייצרו הקדריות כלים שחיקו את כלי הפורצלן הסיניים. אמנם, איכותם היתה פחותה, אך עלות ייצורם הנמוכה יחסית איפשרה למכור אותם במחיר נמוך בהרבה. במקרים רבים, המשיכו הקדריות לעצב את הכלים ההולנדיים המסורתיים, אך את העיטורים העתיקו מהקראק פורצלן: ריבועים ריבועים שבתוכם מצוירים באופן גס סמלים מהקופוציאניזם ומהדאואיזם בלי הבחנה. היתה זו העתקה סתמית, שבמקרים רבים כמעט לא דמתה למקור. מכלי המעבר העתיקו בדרך כלל את ציורי העופות, הסלעים והדמויות האנושיות. גם העתקות אלה סילפו את הרוח הסינית. בכלים הסיניים תמיד צויר האדם כדמות משנית, אך בהעתקים ההולנדיים הוא הוצג כדמות ראשית והנוף היווה לו רקע בלבד. היה זה נסיון ראשון, לעיתים מוצלח, לנגוס בפלח שוק שהיה שייך עד כה לתעשיית הפורצלן הסינית.

בנוסף לנסיונות אלה, נעשו גם נסיונות לשפר את המוצרים ההולנדיים. בין שנת 1620 ל־1630 ניסו היצרנים, בעיקר בעיר דלפט, להכניס לשוק כלים משובחים באיכותם יותר מהמיוליקה הסטנדרטית. המטרה היתה ליצור כלים מעודנים יותר. המעבר מכלים עשויים על גלגל לכלים יצוקים בתבנית איפשר שליטה מדויקת יותר בעובי החומר ובעיצוב הקימורים המעודנים של דפנות הכלים, שאפיינו עד כה את הפורצלן הסיני בלבד. שכלולים נוספים היו המעבר לגלזורת בדיל, הלבנה והאטומה, במקום גלזורת העופרת שאפיינה את כלי המיוליקה ופיתוח מתקנים לשריפה, שמנעו נגיעה בכלים ו"פציעתם" בעת הכנסתם לתנור. כלים חדשים אלה נקראו "כלי דלפט" או "פאיינס" (FAIENCE). על הכלים האלה לא צוירו הדגמים הסיניים, אלא ציורים שהיו על כלי המיוליקה המקוריים או ציורים אירופיים חדשים.

כוחו של השוק
התהפוכות הפוליטיות בסין והשתלטותם של פקידים סינים על פורמוזה ב־1661 הקשו על הסוחרים ההולנדים לקיים קשרי מסחר תקינים עם האיזור, והם ביקשו לעצמם מקורות חדשים ליבוא כלי פורצלן. הקדריות היפאניות באריטה (ARITA) שבאי קיושו – שם עסקו בייצור פורצלן בשיטות סיניות זה עשרות שנים – סיפקו את הסחורה. קדריות אריטה ייצרו את הכלים המסורתיים בכחול־לבן, אבל פיתחו גם סגנון של עיטור הכלים בצבעי אמאיל על פני הגלזורה. כלים אלה עברו שריפה שנייה לייצוב הצבע.

כאשר עוטר הכלי באופן מפוזר הוא נקרא קאקיימון (KAKIEMON), וכאשר הופיעה עליו דוגמה צפופה וסימטרית הוא נקרא אימארי (IMARI), על שם הנמל שבו הועמסו הכלים על הספינות ההולנדיות. בשני הסוגים היה הציור הכחול מתחת לגלזורה, והצבעים הנוספים (אדום, ירוק, צהוב וזהב) הופיעו על פניה. הבעיה היתה שהקדריות היפאניות הקטנות התקשו לעמוד בכמויות ובמגבלות הזמן שהציבו להם הסוחרים ההולנדים. כך קרה שספינות הולנדיות שנקבע להן זמן הפלגה מראש יצאו פעמים רבות לדרכן כשמטענן חסר. הדבר גרם להפסדים גדולים לסוחרים, שנאלצו למלא את תא המטען מכל הבא ליד.

כלי מתקופת שושלת סונג | צילום: Vassil, GFDL

הקשיים באספקת כלי הפורצלן מאסיה היו מקור פריחה ושגשוג לקדריות בדלפט. היתה זו הזדמנות לחדור לשוק שבו היה ביקוש עצום ותחושה הולכת וגוברת של מחסור. בהדרגה, החליפו כלי הפאיינס את הפורצלן. וכך, משלושה בתי מלאכה שהיו בדלפט בתחילת המאה גדל מספרם לעשרים ב־1647 ולשלושים בתי מלאכה ב־1675. כולם התמחו בהעתקת כלי פורצלן סיניים, שחלקם נוצרו ביפאן על פי דגמים שהביאו האירופאים לסין. סביב שנת 1660 הביא הביקוש העצום לכלי דלפט לדעיכתה של תעשיית המיוליקה.

עשר שנים אחר כך התחדש המסחר עם סין. הקדריות בג'ינג דה ז'ן פרחו שוב בעקבות עלייתו של הקיסר קאנג שי, שמלך משנת 1662 עד 1722. בשלב זה הכניסו הסינים את צבעי האמאיל לשימוש, ויצרו כלים צבעוניים ומגוונים. אלה סווגו לפי צבעיהם: כלים ירוקים, כלים ורודים, כלים צהובים ועוד. בינתיים, זכו כלי האימארי היפאניים לפופולריות רבה באירופה, והסוחרים ההולנדים ביקשו מהיצרנים הסינים להכין כלים כאלה עבור השוק ההולנדי. יחסי הגומלין התרבותיים עשו כמעט סיבוב מלא: הסינים היו אחראים עתה לייצור כלים שהיו העתקים של הכלים שייצרו הם עצמם.

משהו אקזוטי
באירופה, המשיכו אמנים להעתיק את הדגמים הסיניים על כלי הפורצלן, במה שכונה סגנון שִינְוָואזֶרִי (CHINOISERIE). אלה לא היו העתקות מדויקות, אלא ציטוטים והשפעות של מוטיבים סיניים. זה היה חלק מתהליך בעייתי של אקזוטיזציה של מזרח אסיה בידי אנשי המערב. במהלכו נותקו אלמנטים מצודדי עין ושובי לב מן ההקשר התרבותי אליו היו שייכים וצורפו להקשר אירופי חדש.

סגנון השינוואזרי נעשה פופולרי באירופה במאה ה־18. על הכלים ההולנדיים אפשר היה לראות פגודות, שמשיות, דרקונים, בניינים בעלי גגות מעוקלים, גנים ומסלעות ברוח כמו־סינית. אלמנטים אלה ואחרים ייצגו עולם אידיאליסטי מנותק מכל הקשר, שמימש את תשוקת האירופאים לזר ולשונה, והפך בהדרגה לבסיסה של עמדת המערב כלפי המזרח. הבעיה העיקרית היתה שהאירופאים התחילו להאמין כי הייצוג הבדיוני של גן עדן – שבו מתגוררים רק קיסרים ובני ביתם הסובבים בגנים פורחים בלוויית דרקונים מעופפים וחיים על פי מערכת פילוסופית מאוזנת – הוא האמת האובייקטיבית על ארצות אסיה, ובעיקר סין. סגנון השינוואזרי נחל הצלחה משום ששיקף את האידיאליזציה הזו.

במקביל לדרישה הגוברת לשינוואזרי, צמחה דרישה לכלי פורצלן מסין דווקא, עם ציורים אירופיים: סמלים של בתי אצולה, סצינות דתיות נוצריות ונופים. דגמי הציורים המבוקשים נשלחו לסין, בדרך כלל כתחריטים, והאמנים הסינים העתיקו אותם על הכלים המיועדים למשלוח לאירופה. לעיתים נשלחו הדוגמאות על גבי כלי פאיינס, ובחלק מהמקרים העתיקו הסינים גם את חתימתו של היוצר ההולנדי שהופיעה בתחתית הכלי. כלים אלה נקראו "חרסינה בהזמנה" (CHINE DE COMMANDE), ומרביתם נוצרו מתחילת המאה ה־18 עד אמצע המאה ה־19.

חברת הולנד המזרחית פרשה מהמסחר הישיר עם סין, חזרה, ופרשה סופית ב־1734, אבל גם בשנים הבאות העבירו ספינותיה מטענים מיוחדים מסין להולנד. כדי להיבדל מהסוחרים האחרים, התמחתה החברה בהזמנות ייחודיות של כלי פורצלן. לשם כך הכינה החברה איורים על פי דגמי שינוואזרי, שהיו ללהיט בהולנד, והציגה אותם כמודלים לקדריות בג'ינג דה ז'ן. על האיורים הופקד הצייר ההולנדי קורנליוס פרונק, שהכין ארבעה דגמים, כולם חיקויים של ציורים סיניים. למעשה, כללו הציורים אוסף של דימויים שלא שיקפו את תרבותה של סין, אלא את האופן שבו ראתה אותה התרבות האירופית. כך ישבו להם אמנים סינים בג'ינג דה ז'ן והעתיקו ציורים פסאודו־סיניים שנוצרו על ידי הולנדי לצורכי השוק האירופי.

פריט יומיומי
תהליך ההפקה והייצור של פורצלן בהזמנה על סוגיו השונים היה תמיד יקר, ומכירתו לא נשאה רווח מספיק. לפיכך הוא היווה רק חלק קטן מכלי הפורצלן שנמכרו בשוקי הולנד. רוב המסחר עם סין התנהל באותה תקופה על ידי סוחרים פרטיים וחברות קטנות. הספינות שהגיעו לנמל גואנגז'ו שבדרום סין חיפשו פורצלן מכל הבא ליד. בתוך חמש שנים הובאו להולנד כארבעה מיליון פריטים, וכלי הפורצלן הפכו ממוצר יוקרתי בעל ייחוד לפריט יומיומי במרבית משקי הבית ההולנדיים. ההרגל המתפתח של שתיית תה, קפה וקקאו הביא לשימוש רווח יותר ויותר בכוסות פורצלן ולביקוש גדל למערכות שלמות של כלי אוכל מחומר זה. כך הפך הפורצלן לחלק מאורח החיים ההולנדי.

בהדרגה, השתנו דרישות השוק, וכלי הפורצלן שהגיעו בכמויות גדולות מסין לא עמדו עוד בדרישות הטעם של הקונים. לפיכך הועברו הכלים לקדריות בדלפט, שם עוטרו מחדש בדגמים בסגנון שינוואזרי, שהיו אז בשיא האופנה. סוג מאוחר זה של פורצלן נקרא "אמסטרדם בונד". הוא כלל כלים שהגיעו מסין ללא עיטורים, ואמני דלפט הוסיפו עליהם ציורים משלהם, או כלים סיניים עם עיטורים בכחול־לבן שהאמנים ההולנדים הוסיפו להם עיטורים באדום ובזהב.

לאחר שנת 1740 היתה ירידה משמעותית בכמות ההזמנות, והסוחרים הביאו להולנד רק כלים שמצאו בקדריות. למעשה, הסחר עם סין הלך ופחת, לאחר שב־1708 פענחו האירופאים את הטכניקה של ייצור הפורצלן. בהדרגה הופיעו בשוק כלי פורצלן גרמניים וכלי קרמיקה אנגליים, שנחשבו איכותיים יותר.

לאחר שפסק גם יבוא המשי והתה מסין, נסגרה חברת הולנד המזרחית ב־1795. בסך הכל הובילו ספינותיה של החברה כ־45 מיליון כלים מסין לאירופה בין שנת 1729 ל־1794. היא קנתה את הכלים ב־4,454,049 גילדן ומכרה ב־8,724,334 גילדן. כלומר, היא  הרוויחה 95.5 אחוזים בממוצע לאורך התקופה. משום שהאינטרס המרכזי של החברה היה כלכלי ולא תרבותי, היו רוב הכלים מאיכות בינונית וכוונו לשימוש יומיומי.

המסורת נמשכת
למרות שהמסחר בפורצלן עם אירופה אינו סוער כשהיה, ייצור הפורצלן בסין נמשך. בג'ינג דה ז'ן פועלת האקדמיה לפורצלן, שמוריה משמרים את השיטות והטכניקות המסורתיות, תוך נסיון ליצור דגמים חדשים ולמצוא פתרונות עכשוויים. בעיר פועלות גם 400 קדריות ממשלתיות ופרטיות, ושמונה בתי חרושת מייצרים כלים לתצרוכת מקומית וליצוא. העיטורים על  הכלים הם בדרך כלל העתקות של דוגמאות קלאסיות מתוך ספרים וקטלוגים. כדי לשרוף את הכלים, נוהגים היום להשתמש בתנורים קטנים המובערים בגז או בסולר. לכל קדרייה יש תנור משלה. כדי לשרוף את הכלים, מבעירים אותו במשך 12 שעות בלבד, כך שאפשר לייצר פורצלן איכותי בתוך זמן קצר יחסית.

עשרות ארובות, המעלות עשן שחור, יוצרות היום את קו הרקיע של העיר שאמנותה העתיקה הפכה באחרונה גם למקור של זיהום חמור של אוויר ומים. מחיר אקולוגי כבד משלמת היום ג'ינג דה ז'ן כדי להמשיך את המסורת. גם כלי הפאיינס המיוצרים בדלפט שבהולנד לא איבדו מיוקרתם. דלפט היום היא עיר בינונית, בפרברי הבירה האג. מרבית בתי המלאכה בה עובדים בשיטות חדישות יחסית, ותרכובת החומרים שהם משתמשים בה מאפשרת לשמור על הצבע הלבן הבוהק כבר בשלב השריפה הראשונה. בית החרושת היחיד בדלפט השומר על רצף עבודה מאז המאה ה־17 הוא "דה פורצלן פלס" (DE PORCELENE FLES), שנחשב בזמנו לבית מלאכה בינוני דווקא. כאן מייצרים בעיקר פורצלן כחול־לבן וכלי אימארי, הדומים מאוד בצורתם לכלים שיוצרו במאה ה־17. השיטות שנוקטים בבית חרושת זה דומות לטכניקות העבר.

אבל מי שמחפש בדלפט את האווירה מלאת החיים של העבר – יתאכזב. כשהסתובבתי בין בתי החרושת בעיר, נוצר בי הרושם שבניגוד לג'ינג דה ז'ן, עיר החיה סביב תעשיית הפורצלן, דלפט עסוקה בשימור העבר ובמכירתו. לבתי החרושת המצוחצחים והמטופחים יש חדרי תצוגה מרשימים, שבהם יושבים האומנים ועובדים לעיני הקהל. מוזיקה מנעימה את זמנו של המבקר. סרט וידיאו, בשבע שפות, מסביר את תהליך העבודה וההתפתחות ההיסטורית. זה לא מזכיר בכלום את אווירת העשייה בג'ינג דה ז'ן. במקום זאת, יש התמקדות במכירה שמבינה את ערכה הגבוה של עבודת יד בהקשר התרבות האירופית היום, והיא עושה שימוש מניפולטיבי בחשיפת התהליך לעיני המבקרים. כשהצגתי בפני מריון ואן אקן ממוזיאון האג את השקופיות שלי מהסדנאות בעיר הסינית, היא התחלחלה: "זה נראה כמו שיטות של ימי־הביניים".

גם קדריית טיכלאר (TICHELAAR) בעיירה מאקום (MAKKUM) שבמחוז פריזלנד בצפון־מערב הולנד אינה חסידת "שיטות מימי־הביניים". אמנם, בית מלאכה זה פעיל מאז 1594 ללא הפסקה, וכדי ליצור פורצלן ואריחי קרמיקה משתמשים באותן טכניקות שהיו נהוגות אז. אבל גם שם ציפו לי אנשי יחסי ציבור וערימות של פרוספקטים, חצר תצוגה ובית חרושת מצוחצח. כשהבטתי בשפע הזה, הבנתי כי בין הפועלים השבעים של בתי החרושת ההולנדיים לבין הפועלים הסינים מבדילים יותר מאשר אלפי קילומטרים.

אמנם, כלי הפורצלן הסיניים עדיין נמכרים ברחבי העולם במחירים גבוהים מאוד ומוצגים במיטב הגלריות, אוספי האמנות ובארמנות המלכים; אבל ביחס לכלים ההולנדיים, נחשב הפורצלן הסיני לזול. מחירו של כלי הולנדי גבוה פי 40 או 50 מזה של כלי סיני באיכות דומה. הסיבה פשוטה: עבודתו של פועל הולנדי יקרה מזו של פועל סיני, וערכה של עבודת יד במערב גבוה יותר.

יחסים מורכבים
ההיסטוריה של כלי הפורצלן חושפת עולם מורכב של מגעים תרבותיים הדדיים בין אירופה לאסיה. בתהליך סבוך זה של השפעות, השפעות חוזרות, חיקויים, העתקים, ציטוטים וזיופים, קשה לדבר על יחסים בין מוצרים מקוריים לבין חיקויים. האם כלי הפורצלן שנעשו בסין על פי דגמיו של פרונק ההולנדי – שהם פיתוח של דימויים סיניים מוקדמים – הם בחזקת כלים מקוריים, מזויפים או מועתקים? ומה מעמדם של כלים המשלבים פורצלן סיני עם ציור הולנדי? שאלות אלה מעניינות אמנם אספנים, אבל ההיבט המעניין יותר נוגע לעובדה  שכל כלי הוא תוצר של מגוון השפעות ממקומות שונים בעולם.

גלגולי הפורצלן מפריכים טענה מקובלת במערב, לפיה הסינים והיפאנים נוהגים לחקות טכנולוגיות שנוצרו במערב. המצאת הצ'יינה היא כמובן סינית, וגלגוליו במערב, כולל החזרה לסין, הם חלק בלתי נפרד מהתפתחות המוצר והמסחר בו. אין לשכוח גם כי תהליכי הפיתוח, השכלול, ההוזלה והייצור ההמוני של מוצרים באסיה, כמו הפורצלן, איפשרו במקרים רבים את הרחבת השוק, והביאו בסופו של דבר את המוצרים לכל בית במערב.

אחד ההיבטים הברורים בסיפור הזה הוא תהליך האקזוטיזציה של התרבות המזרח־אסיאנית בעיני המערב. במשך מאות שנים ראו אנשי המערב את בני התרבויות האלה כפרימיטיבים, והדביקו לתרבויותיהם תכונות אידיאליות, מעין גן־עדן מאוזן עלי אדמות. הסינים הוצגו במונחים קיצוניים של טוב ורע, ולא כבני אדם החיים בהקשר תרבותי שונה. סיפורם של כלי הפורצלן מאפשר להבחין בבהירות בתהליך האקזוטיזציה מצד אחד, ומצד שני הוא מאפשר לראות את הכוח הכלכלי והתרבותי שהיה למגע בין התרבויות, בעיקר למגעים בין התרבות הסינית לזו ההולנדית, שהפכו את כלי הפורצלן למה שהיו אז ולמה שעדיין הם היום.