בשנה לא ידועה במאה השמינית בטיבט, פשט המכשף הגדול פדמסמבהווה (Padmasambhava) מעמק סוואט (היום בפקיסטן) את צורת האדם שלו. הוא עטה גלימת אש, חגר למותניו אבנט נחשים וראשי אדם ערופים, ופניו שונו לאלה של דוּרגָ'ה דרוֹלוֹ – אל־לוחם מטיל אימה, ששלוש עיניים בפרצופו, ניבים חדים בוקעים מפיו, שערו עשוי לשונות אש ונזר גולגלות למצחו. הילה אדירה של להבות עטפה אז את כל גופו העבה, בידיו הכחולות נטל כלי נשק איומים, עלה על נמרה וצלח על גבה את האוויר הדליל בין פסגות ההימלאיה המושלגות. כשעבר את קרחוני הג'ומולהארי (Jomolhari), ראה תחתיו את עקלתון התכלת הסוער – נהר פארו – המפלס דרכו במפלים ובמערבולות דרך יערות עבותים. מסכי חזזיות נתלו מענפי העצים כיריעות בין היכל להיכל, והשלכת הבעירה אבוקות בצמרות ומדורות על מצעי הטחב. פדמסמבהווה, המכונה גורו רינפוצ'ה – "המורה היקר כיהלום", כיוון את הנמרה, שהיתה התגלמותה של אחת מבנות זוגו, למקום שבו יצא הנהר אל עמק רחב. שם הסתיימו היערות, וצוק שחור וגבוה התנשא כקיר מאיים מעל לשדות אורז ושעורה. אלפי סוסים רעו בשדות, ואנשים חרשו עם בקרם הכחוש את האדמה ליד בקתות עץ, שרעפי גגותיהן עשויים מקליפות עץ. הנמרה גמאה ביעף את המרחק מיערות ג'ומולהארי לעמק פארו (Paro) וטסה אל מערת פֶלפוּג העמוקה ברום המצוק השחור. מעיין קטן נבע למרגלות המערה, אין שביל ואין דרך למקום. את ההר שממול כיסה יער, שצמרותיו כהות ובין גזעיו נמתחו מסכי הטחבים, החזזיות והשרכים. כשנחה הנמרה במערה, ירד גורו רינפוצ'ה מגבה ולבש שוב את צורת האדם שלו – איש זקן, שמצחו חרוש קמטים של הגות, עיניו צרות ומביעות טוב לב, ובאבנט גלימת הארגמן שלו תחובים ספרי מוסר, חוכמה וחוק. שלושה חודשים חי המורה במערה, עשה מדיטציה והתגבר על שמונת מעגלי הרוע – שלבים בדרך הניצחון של הבודהיזם. בכל פעם, ולכבוד כל מעגל, לבש גורו רינפוצ'ה צורה מאיימת אחרת, כדי להגן על הבודהיזם. בזמן הזה העביר פדמסמבהווה את תושבי עמק פארו אל חיק הטאנטרה – שיטה בבודהיזם, המשלבת ריטואלים, מדיטציה, ספרות והגות, שתכליתה לקרב את הטאנטריסט ככל האפשר להבנה ולהארה. כשהיה יורד לעמק, נהג לטוס על נמרתו מן הצוק, ועם תום משימתו היה חוזר למערה ולהגיגיו. מקץ שלושה חודשים חזר לטיבט ולימד שם את כל תלמידיו ושלוחיו את תורת הקאגיֶה – פולחניהם של שמונת האלים והרוחות. כל תלמידיו היו אנשי אמונו של סוֹנגצָאנגָמפּוֹ, אשר מלך מאה שנה קודם לכן, ייסד את טיבט והביא אליה את הדת הבודהיסטית ואת הכתב. תלמידו הגדול, לאנגצֶ'ן פֶלקִיי סינגיה, בא למערת פלפוג בשנת 835, המשיך ללמד בה את הטאנטרה לאנשי בהוטאן והקים מעליה את מקדש טקצאנג (בבהוטאנית, "מאורת הנמר"). משם חזר לאנגצ'ן לנפאל ומת. האל דורג'ה לֶגפָה, מגן הבודהיזם, החזיר את גופתו אל המקדש, והיא חתומה בו עד היום באבן. את הסיפור הזה שמעתי מפיו של הלאמה, כוהן הבית של דיצ'ן ג'ומיאנג ודאשיו אוּגֶן בעלה, גיסיו של מלך בוטאן (בהוטן). למרבה שמחתי ומזלי, נקשרו בינינו קשרי ידידות חמים ומופלאים. בערב, בביתם, חזרה האשה המאמינה והאדוקה בדתה אל סיפור חייו של הגורו רינפוצ'ה, שמלך בוטאן נחשב התגלמות של אחד מגלגוליו בדמות העורב, ושושלתו אימצה את כתר העורב כסמל לכתר המלוכה.
הכוהנים בעמקיה של בוטאן יודעים את מועד יום הולדתו של המכשף הגדול. הוא חל כמובן בחודש שבו מתחיל הקציר, תמה עונת הגשמים הכבדה והמשתקת, ולפרק זמן קצר – עד בוא השלגים – פתוחים השמים, וצבעם תכלת עזה. השלכת תיתן עוד מעט את סימניה ביערות, אות לג'וֹמוֹ, אלת ההר, להתכונן לעטות את שלמת הלובן שלה עם תום הטקסים למטה, בעמקים. יום ההולדת, הנקרא טסה־צ'וּ (Tsechu), חל ביום העשירי של חודש הסתיו לפי לוח שנת הירח ונמשך יום ולילה, ברציפות, עד מילואה של הלבנה. בימים אלה נפתחות דלתות המקדשים לרווחה, וכולם – איכרים ורועי יאקים, רוכלים נודדים ואצילי קרקע – נתקפים באי־שקט המטלטל את כל הטבע ומנחשל את המוני האדם אל חצרות המקדשים. בוואנגדי פהודראנג (Wangdi Phodrang) ובבירה תימפהו (Thimphu), בפונקהא (Punakha) ובטונגסה (Trongsa) פותחים אז את שערי הדזונגים (Dzong), אותם מבצרים־מקדשים לבנים אדומים, שגגותיהם לעיתים מוזהבים ולעיתים לא. את חיי המחוז מנהלים שם, כל השנה ובכפיפה אחת, אנשי המינהל המלכותי האזרחי, הכפופים למושל, ואנשי הממסד הדתי, הכפופים לראש הגוף הדתי של בוטאן. סוחרים, מוכרי קמיעות, רוכלים בתפילות ובמנטרות – כולם נקבצים סביב חצרות המקדשים והעם זורם פנימה אל לב החצר. יש המתעכבים בשוק זוטא הדחוק אל קירו החיצוני של המקדש, ויש המגיעים מצוידים לשהות ארוכה בחצר המקדש או בכפר שלידו, ואיתם סוסים נושאי מטען, סלים עמוסים במזון ובשתייה, שמיכות כדי להיטיב עם גופם בהמתנה לטקסים וכדי לישון בלילות. קל לדעת מי הם הבאים לחוג את יום הולדתו של הגורו רינפוצ'ה. החלוקה למעמדות בבוטאן ניכרת בלבוש. אלה העטויים מחלצות משי וגלימות מרוקמות ומעודנות הם בני המעלה, ושאר העם – איכרים, אנשי עיר נטולי תואר, רועים ובעלי מלאכה – לבושם גס ופשוט יותר. כך גם לבושם של העבדים המשוחררים. העבדות במדינה בוטלה באופן רשמי רק בשנת 1968, ורוב העבדים נשארו לגור ולעבוד בבתי האדונים, אם כי אין הם עוד עבדים אלא אנשי משק הבית. בני המעמדות העליונים חייבים להשתתף בטקסים, ועל גופם הם עוטים באלכסון צעיף אדום. אנשי העם הפשוטים אינם חייבים בטקס, אך חובה עליהם לעטות צעיף לבן, כדי לסמן את מעמדם במדרג החברתי. הצעיפים האדומים והלבנים הם בדגמים שונים, המעידים על דרגותיהם של העונדים אותם. יש גם צעיפים כחולים, לנושאים בתפקידי שיטור וחוק, וצהובים – צבע המותר אך ורק לבני משפחת המלוכה מן המעגל הראשון. משעה שנכנסו אלה וגם אלה למתחם הדזונג, אין יותר דבר שיבדיל ביניהם. כולם נדחקים במרץ ומנסים להיטיב את זווית ההתבוננות שלהם אל מרכז החצר, שם יחוללו עוד מעט הכוהנים המרקדים – הגומצֶ'ן – ויתוו מנדלות (מערכת צורות גיאומטריות, המשמשת כלי עזר לפולחן ולמדיטציה) במסלולי מעגליהם ובתנועותיהם. כולם עסוקים באכילה ובשתייה, בטיפול בזקנים, שאותם הביאו איתם כמחווה של כבוד, ובטף, שנגררו לכאן כחלק מתהליך החינוך ועיצוב זהותם כבהוטאנים. שירי הזימה של הליצנים שעות ארוכות מבלים הבוטאנים בחצר המקדש ומחוצה לו. הכוהנים האחראים על ניהול הטקס עסוקים באותה עת בתוך המקדש, בניתוח ההורוסקופים של היממה האחרונה ובהיוועצות שקטה, שבסופה ייקבע – ולו גם באיחור של שעות ולעיתים ימים – באיזו דקה ייפתחו טקסי הטסה־צ'ו, באיזו זווית יחבוט הכוהן המרקד בתופו העגול, באיזו תנוחהיעמוד הלאמה הבכיר כדי להתחיל לקדש את הטקס ומה ירקדו הכוהנים בראשונה – את ריקודי הלוחמים או שמא את ריקוד הכובעים השחורים, שאין קדוש ונורא ממנו. כוהנים אחרים, הנזירים, אינם נוטשים אף לדקה את משמרת פולחנם. הם יושבים על הארץ בשתי שורות בתוך אולם המקדש וחוזרים עוד ועוד על הפסוקים הקדושים במקהלה, שקולה עולה ויורד כגלים שקטים. מדי פעם מתנפץ גל אחד למִשְבָּרִים קוצפים, שורות הנזירים מתגעשות להרף עין וראשיהם המגולחים נעים בחדות לצדדים, למעלה ולמטה. מעל לכולם עולה ומסתלסל קולו של הלאמה – המורה הגדול – היושב מופרש מן השורות, מכתיב בקולו הבטנוני את הקצב ואת הטון ומחווה תנועות טקסיות בפעמון, בפוּרבָּה (פגיון קטן) או בדוּרגָ'ה (שרביט שקודקודו בתבנית יהלום). בזמן שהקהל הולך ומצטבר בחוץ, עורכים הכוהנים המרקדים את חזרות המחול האחרונות בתוך המקדשים. הם מסייעים איש לרעהו לעטות את גלימות הטקס הכבדות, להדק את חותלות הרגליים ואת קישוריהן, ובעיקר, להיטיב את אחיזתן של המסכות הגדולות. אלה עשויות מעיסת נסורת עם דבק, לכה וחומרים נוספים, הנחשבים לקדושים במיוחד ולכן נוסחתם היא סוד דתי חשוב. במקום מופיעה להקת ליצנים, שנקראת אָטְסָארָה, הכוללת אזרחים מן השורה, שבשגרת יומם הם איכרים, בעלי מלאכה, פקידי רשות וכדומה. הליצנים עסוקים ביצירת מתח בשעות ההמתנה ובהפגת השיעמום, שמקורו באיטיוּת שבהתרחשויות ובלאות השקטה, המאפיינת את התרבות הבוטאנית, שלא ממהרת לשום מקום. את תפקידם הפרוע, ולפיכך גם יוצא הדופן, ממלאים הליצנים באמצעות פיליטונים ושירים גסים מן הפולקלור המוכר היטב לכל באי המקדש. הם מנופפים בידיהם באיברי מין זכריים גדולים מעץ ובכאלה העשויים מבד אשר תלויים על מצחיהם. בכלי הזין האלה הם מנסים להסיח גם את דעתם של הנזירים הלומדים בתוך המקדש, שכן בחגיגות השנתיות מותרת רצועת החומרה והדרת הקודש, בדומה למקובל במשחקי הפורים שלנו ובתהלוכות הפסיון הנוצריות של מרכז אירופה. הליצנים נחשבים לבעלי תפקיד נכבד על אף שהם שמים, לכאורה, ללעג ולקלס את עקרונות הטקס והפולחן, וזאת משום שהם מייצגים את האקאריה – המורים ההודים הקדומים, אשר השתמשו באמצעים חיצוניים ובריטואלים רבים העוסקים במין ללימוד הפרקטיקות של הטאנטרה.  גירוש הרוע – המוות, השד – המיוצג בדמות גולגולת מת הרוע המוחלט והכובעים השחורים משהחליטו הלאמות כי הגיע הרגע המתאים, ניתן היתר להתחיל בטקס. את ראשיתו מבשרות תקיעות חדות של קרן, הלמות תופים עמומה וריטון הולך וגובר של קבוצת כוהנים, הפוסעת בשולי חצר המקדש. הכוהנים מקיפים את החצר פעם ופעמיים, ותופסים את מקומם בצל, כדי לעקוב מקרוב אחר התפתחות הטקס והריקודים. התחלת הריקודים אינה מעבירה כל רטט בקהל, הממשיך בעיסוקיו כאילו הסיבה העיקרית לבואו לכאן היא האכילה בחברותא, הטלת חיצים מקלחי תירס אל לוחות מטרה, רכילות בלתי פוסקת ושתייה אינסופית של תמציות שעורה מפוגלת. אבל כאשר מגיעים אל החצר הרקדנים שמייצגים את הרוחות הרעות, המאיימות על האנשים ועל הבודהיזם עצמו, משתנה התמונה. תלבושת הרוע היא של גולגולת מת ענקית, שצבעה לבן. אחרי הצגת האיום המוחשי, המודגש באמצעות תנועות הריקוד, מגיעים לזירה רקדנים, כשלגופם גלימות פאר צבעוניות ועל פניהם מסכות אדם מפלצתיות. "הלוחמים הנועזים" האלה מייצגים דמויות אמיצות מן הפנתיאון הטיבטו־בהוטאני, ובשלב מסוים של הקרב, הם מגלמים את מאבקו של פדמסמבהווה בשדים. למותר לציין את העובדה שהרוע – המוות, השד – מנוצח ונמלט על נפשו. במנוסתו, כאשר הוא עובר דרך הקהל אל המקדש, נפוצים הילדים מפניו בבהלה נוראה. עבורם, הכוהן הלבוש במסכת המת הוא איום ממשי על החיים.
כיוון שטסה־צ'ו הוא חגו של הגורו רינפוצ'ה, הריקוד החשוב ביותר בו הוא ריקוד הכובעים השחורים. בריקוד משתתפים הקאגיו־פה – אנשי הכובעים השחורים, הזרם הדתי הטיבטי השליט בבהוטאן, בסיקים ובארונצ'ל פרדש (אזורים טיבטיים שאינם מקבלים את עליונותו המוסדית של הדלאי לאמה). באמצעות תנועה מעגלית על קווים דמיוניים של מנדלה קוסמית, הם מציגים אנשי טאנטרה בעלי כוחות על־טבעיים. דמויות אלה, לפי סיפור הריקוד, משתלטות על כוחות הרוע השורצים במקום, מטהרות ברגליהן את הקרקע ומקדשות אותה. בריקוד מוצג גם קיצו של אחד המלכים הטיבטים שנאבק בבודהיזם הצעיר. הוא נרצח בשנת 842 על ידי נזיר, שהסתיר את קשתו וחיציו בשרוולי גלימתו השחורה.
אש ותמרות עשן באבנים המקודשות בכמה מהכפרים השוכנים בעמקים שבמרכז בוטאן ובעמקי המזרח, נפתחים טקסי הטסה־צ'ו בטקס היטהרות יוצא דופן – באש – הנקרא מֶוָואנג. עמקים אלה אמנם אינם אתרי פעילותו הנודעים של הגורו רינפוצ'ה, אבל שם פעלו מורים ורפורמטורים רבים בהיסטוריה הבוטאנית, המכונים טֶרְטוֹנִים. הילת הכבוד שנקשרה סביבם בנויה בחלקה על האמונה, כי הם אלה שגילו אוצרות דת ותרבות שהטמין הגורו רינפוצ'ה במקומות סודיים כקרקעיות אגמים ושורשי עצים. האוצרות נועדו להתגלות על ידי אנשים שנבחרו לכך עוד בטרם לידתם, כדי להביא תועלת לכל בני האדם. בכמה מהכפרים נבנו כבר לפני כ־800 שנה מקדשים בעלי חשיבות מיוחדת, הקשורים לפעילותם של הטרטונים. את טקס ההיטהרות באש ראיתי בכפר הציורי טנגבי מאני (Tangbi Many) – שפירוש שמו "קיר האבנים המקודשות של טנגבי". הכפר שוכן על גדת נהר צ'מקהאר (Chamkhar), מהלך יום מג'קהאר (Jakhar), בירת האיזור. בצידי העמק מתרוממים לגובה של יותר מ־5,000 מטרים הרים המכוסים ביערות של עצי מחט. המעברים מעמק לעמק נמצאים באוכפים בגובה 3,500־4,000 מטרים. סביבת הכפר עצמו משופעת במעיינות ובפלגים, שבהם טחנות קמח קטנות הפועלות בכוח זרימת המים ועשרות "מאני" – קירות אבן מקודשים. בין בקתות העץ של הכפר, העטויות מטעי תפוחים, בנוי אחד המקדשים החשובים ביותר בבוטאן, טנגבי לקהאנג (Tangbi Lakhang), שנבנה במאה ה־15. לפני תחילת הריקודים עומד הלאמה הבכיר בחברת כוהנים מנגנים ומתפללים. הוא מזה מים על האדמה, מפזר עליה גרעיני דגן וזורק על פניה טוֹרמָה – פסלון אבסטרקטי צבעוני דמוי אדם, להבה או גרם שמים, הנלוש מתערובת של קמח וחמאה, ומוצג בדרך כלל על מזבחות המקדשים ולפני האלים. תבניות סמליות אלה הן תחליף לקורבנות אדם או חיה מהימים שקדמו לבודהיזם הטאנטרי. אחרי הזנת האדמה במנחות הרצויות – כאשר כל העת הנזירים משוררים, מתפללים, נושפים באבובים, תוקעים בקרנות, מקישים במצילתיים וחובטים בתוף – ניתן האות: אש משולחת בשני מוקדי עצים גדולים, שהמרחק ביניהם דיו בקושי למעבר אדם בודד. ברגע הזה מסתערים מאות מאלה שנקבצו סביב הכוהנים והמוקדים, ורצים בטור ארוך אל תוך הלהבות, כדי לעבור בהן בין שני המוקדים ולטהר עצמם באש. הטור הזה סובב וחוזר ומסתער על לשונות האש עוד ועוד. המוני אדם דוחפים אלה את אלה, נכשלים ונופלים על האפר הלוהט ואל בין הלהבות, ממשיכים לקפוץ על הגחלים והרמץ עד שהאש דועכת כליל, אבל בסופו של דבר, אין איש מהם יוצא כווי, חבול או פצוע. להט האמונה כנראה גדול מזה של המדורות הבוערות. רק כאשר תם הטיהור, מלווה ההמון את הלאמה עם הכוהנים והליצנים אל חצר המקדש, כדי להתחיל בטקסי הריקודים ולקבל את פני השנה החדשה. | |||||||
הטקסים שמאשרים את נצחון הטוב על הרע ואת נצחונו של המכשף הגדול על אויבי הבודהיזם נמשכים בבוטאן כמה ימים. ספי בן־יוסף נכח בפולחנים המקודשים בממלכה המבודדת, מריקוד הכובעים השחורים ועד הטיהור בלהבות האש עודכן 14.6.19 |
הרצאת וידאו: בהוטן - הממלכה הסודית
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3478
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 383
[name] => בהוטן
[slug] => bhutan
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 383
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 20
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )