פאט מתיני – מאחורי הצלילים

ללא גינונים ועם מעט מאוד רשמיות עלו מתיני וחבריו (לארי גרנדיר בבס וביל סטיוארט על התופים) לנגן רפרטואר קטעים מוכר, אהוב ונטול הפתעות. לכאורה היה נדמה כי מה שהקהל ביקש הקהל קיבל, אבל בדיוק בנקודה זו השאיר הטריו הוותיק מקום לאמירה קצת שונה, אפילו ספונטנית. השעה היתה מאוחרת, ולכן הטמפו האיטי שאתו פתחו בשני הקטעים הראשונים, שכלל דואט גיטרה ובס בלבד, נתפס קצת מינימליסטי וחלש. לא היתה זו דרך להרדים אף אחד, אלא פשוט אסטרטגיית "חימום אצבעות" מעט ארוכה שהפכה בקטע השלישי, Change of Heart (עליו זכה בגראמי בשנת 1990), עם הצטרפותו של סטיוארט, למקשה רותחת שלמה ומתוזמנת, שהגבירה מהירות ופתחה פער בכל קטע מחדש.

קשת הסגנונות בעולמו המוזיקלי של מתיני נמתחת מפיוז'ן ג'אז ועד פוסט בופ. כגיטריסט יוצר מתיני מדביק את קצוות המרחב המחייב הזה, בין היתר, עם שימוש בכמה גיטרות (בהן גיטרת הסינטי, המסנכרנת סאונד וירטואלי משולב של כמה כלי נגינה, וגיטרת הפיקאסו היפה והייחודית בת 42 המיתרים) המעניקות חווית צליל מיוחדת גם לאוהבי מוזיקה שאינם נמנים על חובבי הז'אנר. אחת הדוגמאות המלהיבות לכך סיפק הקטע James, מהאלבום Offramp משנת 1981, ובהמשך Question and Answer המשובח שנחת על אוזניי הצנועות כשיאו של הערב.

מתיני ולהקתו גרמו הנאה גדולה לקהל שהגיע לשמוע אותם בהאנגר 11 בנמל תל אביב בערב קר במיוחד, בעיקר כי באו לעבוד. לא לדבר, לא לפלרטט, אלא לעבוד. חלפו לפחות שבעה קטעים עד שנפתח הרמקול ומתיני עצמו הציג את החומר המנוגן ואת חבריו הביישנים. סטאקטו קטן בתחושת סיום של מחצית ראשונה ופתיחת שנייה, עם רעב גדול אף יותר להשגת אופטימום הרמוני ללא פשרות. בדיוק כמו בקטעים Farmers Trust ו-Sound of Water שבהם הקהל לא נשאר חייב והרים עצמו על הרגליים כאות הערכה להרכב איכותי כל כך.

על רוב הקטעים בערב זה חתום מתיני. יוצאים מן הכלל הם הקטע הראשון, Unrequited, אותו חיבר הפסנתרן האגדי בראד מלדאו, והקטע האחרון, And I Love Her, של לנון ומקרטני. אך מעבר לכך, השפעתו האישית על איכות הצליל, כמו גם על הקצב והמעברים בתוך הקטעים וביניהם, עשו את ההבדל בין סתם הופעה טובה לאחת מצוינת באמת.