עשרת השבטים האבודים – מסע בעקבות המיתוס

באזורי הגבול המשותף לאפגניסטן, פקיסטן וחבל קשמיר שבהודו, חיים כיום כ-15 מיליון פאתאנים, הנחלקים לשבטים. לפי ספרו של נשיא ישראל השני, יצחק בן-צבי, "נידחי ישראל", מזכירים שמותיהם את שמות שבטי ישראל: ראובני (ראובן), אפרידר (אפרים), שינוורי (שמעון), ויוסף-זאי (בני-יוסף). אנשי השבטים הללו נוהגים להדליק נרות בערב שבת, ללבוש בגד עטור גדילים, הדומים לגדילי הציצית, ולמול את בניהם. הם מכנים עצמם "בני ישראל".

אני, האנתרופולוגית שבחבורה, מציגה לאנשי ה"יוסף זאי" שאלון שהוכן מראש: "האם אתם נוהגים להעמיד חופה וקידושין?" הם מתארים לי חופה, הדומה להפליא לחופה היהודית; "האם אתם מגדלים פיאות?" הם אומנם מגדלים שיער בצדעיהם; "מדוע אתם קוראים לעצמכם בני-יוסף?", אני שואלת. "יוסף, היה איבן יעקב, ויעקב נקרא ישראל. אנחנו בני ישראל", הם עונים לי בדרמטיות.

לפני שנפרדנו סיפרנו להם, שגם אנחנו מזרע ישראל. הם לא האמינו. כשנפגשתי כעבור כמה ימים עם קבוצת סטודנטים פאתאנים בעיר ניו-דלהי, הם סיפרו לי כי אבות אבותיהם הם "בני ישראל", אבל סירבו בתוקף לשייך את עצמם לעם היהודי, למדינת ישראל או לציונות.

היכן אבדו השבטים?
אגדת עשרת שבטי ישראל האבודים נפוצה כיום ברחבי העולם. במדינות רבות קיימות קבוצות הטוענות שהן מצאצאי עשרת השבטים, או נחשבות בעיני אחרים כנמנות על שבטים אלה. רבים מבני שבט הלמבה בדרום-אפריקה מאמינים כי הם קרובים קרבת דם ליהודי אתיופיה, וכי מוצאם, בדומה למוצאם של ה"פלאשים", משבט דן. בדנמרק נמצאת קבוצה נוספת, שחבריה טוענים כי הם משתייכים לשבט דן. אנשי הקבוצה מוכיחים זאת באמצעות שם ארצם. באיזור טידים שבבורמה חיה קבוצת אנשים המייחסת את שורשיה לשבט מנשה.

מי הם עשרת השבטים? היכן הם חיים? וכיצד ניתן לאשר או להפריך את תוקף ההצהרות של קבוצות מסוימות, הטוענות כי הן משתייכות להם? עשרת השבטים – ראובן, שמעון, יששכר, זבולון, מנשה, אפרים, דן, נפתלי, גד ואשר – הרכיבו את ממלכת ישראל, שנפרדה ממלכת יהודה לאחר מותו של שלמה המלך. בשנים 735-734 לפני הספירה כבש המלך האשורי, תגלת פלאסר השלישי, את ממלכת ישראל, והגלה את תושביה לאשור. בספר דברי הימים א' (פרק ה' פסוק כ"ו) אנו קוראים: "ויער אלהי ישראל את רוח… תלגת פלנסר [תגלת פלאסר] מלך אשור, ויגלם לראובני, ולגדי ולחצי שבט מנשה".

בשנים 722-721 לפני הספירה חיסל יורשו של תגלת פלאסר השלישי, שלמנאסר החמישי, את ממלכת ישראל. הוא הגלה את תושביה לארץ אשור, והפך את שומרון לחלק מן האימפריה האשורית. וכך מסופר בספר מלכים ב' (פרק י"ז, פסוק ו'): "בשנת התשעית להושע לכד מלך אשור את שמרון ויגל את ישראל אשורה וישב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי".

השאלה היא היכן נמצאים מקומות אלו? והאם אכן חיים בהם כיום בני עשרת השבטים האבודים? התיאורים המקראיים וממצאי מחקרים ארכיאולוגיים מאוחרים, מצביעים על כך כי העיר המקראית חלח היא העיר כלח או נמרוד שבעיראק, שם נערכו חפירות ארכיאולוגיות עניפות. אוסטרקון, שנתגלה בנמרוד בשנת 1957 ונכתב בשפה הארמית, כנראה בשנת 700 לפני הספירה, נושא שמות שמיים כמנחם, חננאל ונדבאל, ומעיד על נוכחותם של אומנים מקרב בני ישראל בבירה האשורית. גם אחד מן השנהבים, שנמצאו במקום, מסומן באותיות עבריות. היישוב חבור מזוהה כיום עם אתר תל-ח'לאף שבצפון-מזרח סוריה, בו נמצאו מכתבים, הנושאים את שמותיהם העבריים של פקידים במינהל האשורי, כנראה גולים מישראל.

יש סבורים כי נהר גוזן הוא נהר הגאנגס שבהודו, אולם קרוב לוודאי שההתייחסות המקראית היא לנהר חבור ליד גוזן, שבחבל מסופוטמיה העילית. החוקרים משערים כי ערי מדי מצויות באיזור, הנכלל כיום בתחומי איראן, ובו התגוררו קהילות יהודיות בימי קדם. למרות שנמסר כי עשרת שבטי ישראל אכן הוגלו לאזורים אלה, נותר גורלם עד היום בגדר תעלומה. האם התבוללו הגולים בקרב תושבי המקום? האם חזרו, או יחזרו אי פעם, לארץ-ישראל? האם שרידיהם התפזרו לכל עבר, והם עדיין מקיימים במקומות אלה את מסורתם העתיקה?

אמונה באיחוד מחודש
ייחוסם של הפאתאנים לעשרת השבטים האבודים מעניין בעיקר משום שהם חיים באיזור גיאוגרפי מוגדר, לא רחוק ממקום גלותם של בני ישראל הקדומים. אבל גורלם של עשרת השבטים היה מאז ומתמיד חידה. ההנחה היא כי בני ישראל שגלו, אומנם התבוללו בקרב העמים בתוכם ישבו. אולם חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל, בו הובטח כי צאצאי ממלכות ישראל ויהודה יתאחדו, משקף את האמונה הרווחת עדיין, שיום יבוא ועשרת השבטים יצטרפו לבני עמם. תקווה זו מובעת גם בדברי הנביא ישעיהו, שניבא כי אלוהים יציל "את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש… ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיהו, פרק י"א: פסוקים י"א-י"ב).

בניגוד לנביאים, טען רבי עקיבא שבני עשרת השבטים התבוללו בקרב העמים, שבתוכם ישבו. אולם דיעה זו היתה יוצאת דופן. במשך ההיסטוריה, היהודית והנוצרית כאחת, רווחה האמונה, כי אחת ממשימותיו של המשיח היא קיבוץ נידחי ישראל מבין הגויים, לקראת יום הגאולה. ואומנם, עד היום הזה ממשיכים אנשים להאמין בקיומם של עשרת שבטי ישראל האבודים, במקומות שונים בעולם.

על פי הספרות התלמודית שוכנים עשרת השבטים מעבר לנהר הסמבטיון. זהו נהר, שמקומו אפוף מסתורין, אך הוא מרוחק מאוד מארץ ישראל. לפי האגדה אי אפשר לחצותו, וזרימת מימיו נפסקת ביום השבת. כפי שנאמר במדרש: "עשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ֹ]סמבטיון[ ושבט יהודה ובנימן ֹ]בנימין[ מפוזרים בכל הארצות" (בראשית רבא, פרק ע"ג: פסוק ו'). במהלך הדורות זוהה נהר הסמבטיון עם נהר הגאנגס בהודו, או עם נהר הבוספרוס שבתורכיה. אבל אולי, הרשיתי לעצמי לדמיין בזחיחות דעת, נהר הסמבטיון הוא דווקא הנהר על גדותיו ישבנו בפגישתנו עם אנשי ה"יוסף זאי" בקשמיר.
התקווה, שעשרת השבטים יצאו מעבר לנהר הסמבטיון האגדתי, וישובו לארץ ישראל ביום מן הימים, המשיכה להתקיים במרוצת הדורות. בימי הביניים הזכירו נוסעים רבים את עשרת השבטים בסיפורים וביומנים. אחד הנוסעים הראשונים היה אלדד הדני, שחי במאה התשיעית, וטען כי מוצאו הוא משבט דן. לדבריו, בני השבטים דן, נפתלי, גד ואשר, ניהלו חיים עצמאיים במדינה משלהם. בסיפור רב דמיון, שלא נעדרים ממנו פרטים על ספינה טרופה ואוכלי אדם, מדווח אלדד הדני כיצד הגיע למלכות עשרת השבטים, וכיצד "בני משה", שנבצר מהם לצלוח את נהר הסמבטיון הבלתי עביר, הצליחו בכל זאת לקיים קשר מילולי עם העולם, שמעברו השני של הנהר. החוקרים חלוקים בנוגע לזהותו האמיתית של אלדד הדני. רבים סבורים כי מוצאו מיהודי אתיופיה. בשנת 1973 הוכרזו יהודי אתיופיה (ה"פלאשים"), על ידי הראשון לציון דאז, הרב עובדיה יוסף, כצאצאי שבט דן, ועל סמך זיהוי זה, ושיוכם לעשרת השבטים האבודים, הם הובאו לארץ והפכו לאזרחי מדינת ישראל.

הנוסע יוסף ספיר מדווח בספרו, שיצא לאור ב-1866, כי בשנת 1857 ערך מסע לתימן, שם פגש משפחה מבני שבט דן שהגיעה מן המדבר לצנעא עם נציג משבט אשר. בין היתר, הוא מספר, כי ב-1830 יצא רבי ברוך בן שמואל מפינסק מצפת לתימן, בשליחותו של הרב ישראל משקלוב, מנהיג היישוב האשכנזי בארץ ישראל, כשבידו איגרת אל עשרת השבטים. לאחר הרפתקאות רבות הוא נרצח על-ידי האימאם התימני, בטרם סיים את שליחותו.

קלף מיקוח
במהלך ההיסטוריה השתמשו קבוצות שונות במיתוס על השבטים האבודים כקלף מיקוח בוויכוחים ציבוריים. הבישוף ברתולומאו לאס קאסאס הכריז במאה ה-16 כי האינדיאנים, תושביו המקוריים של העולם החדש, הם צאצאי עשרת השבטים. את הטיעון השמיע לאס קאסאס במסגרת ויכוח ציבורי נרחב על ניצול האינדיאנים על-ידי הכובשים הספרדים. הוא נועד להגן על זכויותיהם, מול אלה שהצדיקו את הניצול, בטיעון שהם כופרים ותתי אדם. לאס קאסאס וחסידיו גרסו, כי האינדיאנים שייכים לקטגוריה של "יצורי אנוש", הזכאים ליחס אנושי ולזכויות אדם בסיסיות, אף בטרם ימירו את דתם. כדי להצדיק דעה זו רצוי היה לשייך את האינדיאנים לענף כלשהו באילן היוחסין של הנצרות. ייחוסם לעשרת השבטים פתר בעיה זו, ואף הצדיק את הטבלתם. ה"הוכחה" להיותם בני ישראל האבודים נמצאה, לטענת לאס קאסאס, בטקסטים הנבואיים של כתבי הקודש. לדבריו, תצפיות הוכיחו דמיון גופני בין האינדיאנים לשבטים האבודים, מה שחיזק את ההוכחה התנ"כית. התייחסות נאותה אל האינדיאנים בעולם הזה, טען לאס קאסאס, היא חיונית לגאולת העולם הנוצרי בעידן המשיחי.
במאה ה-17 השתמש משיח השקר שבתאי צבי בעשרת השבטים האבודים במסגרת מסע יחסי הציבור, שערך לתנועתו. בספרים ובכרוזים, שהתפרסמו באותם הימים, מתואר שבתאי צבי כמצביא צבא עשרת השבטים, כשעוזרו, נתן העזתי, מנהיגם חזרה לארצם. תחריט, שנדפס בספר תפילות, מתאר את שבתאי צבי יושב על כס מלכותו, כשהוא לומד תורה ביחד עם נציגי כל שבטי ישראל.

המיתוס של עשרת השבטים לא היה נחלת העולם היהודי בלבד, כפי שמוכיח טיעונו של לאס קאסאס. כתות נוצריות שונות חיפשו גם הן את עקבותיהם של שבטי ישראל הקדומים, כדי להטבילם לנצרות, ולקרב בכך את הגאולה. נביא המורמונים, ג'וזף סמית, טוען בספר המורמון, שראה אור בשנת 1830, כי בני ישראל הגיעו במסעם לאמריקה, וכל המורמונים הם למעשה "צאצאי בית ישראל שנפוצו בין הגויים והיו לברכה לאומות העולם". במהלך "ברכת הפטריארך", המוענקת כיום לכל מורמון, משייכים אותו לאחד משבטי ישראל. רבים מהמורמונים מוכרזים כצאצאי שבט אפרים, בנו של יוסף, אך יש המיוחסים גם לשבטים אחרים.

פגישה מפתיעה
בשנות העשרים של המאה הנוכחית טען המסיונר הסקוטי תומס טורנס, שחי ופעל בכפרים ההרריים הפזורים לאורך גבול סין-טיבט, כי שבט הצ'יאנג-מין מאיזור סצ'ואן, הוא אחד מעשרת השבטים האבודים. הוא טען כי אנשי השבט ממשיכים לקיים את הטקסים הדתיים והמצוות, שקיימו אבותיהם בממלכת ישראל לפני צאתם לגלות אשור, היינו לפני יותר מ-2,500 שנים.

במהלך הכנותי לתערוכה, שאצרתי בבית התפוצות בשם "מעבר לסמבטיון: המיתוס של עשרת השבטים האבודים", מצאתי באופן מפתיע את ספרו של הכומר תומס טורנס, הנקרא "ישראלים קדומים בסין" ("CHINA'S ANCIENT ISRAELITES"), בספרייה בירושלים. הספר יצא לאור בלונדון ב-1937. פניתי בכתב להוצאה לאור, והסברתי את התעניינותי בעשרת השבטים. המכתב חזר אלי, כשעל המעטפה נכתב: "פני לטורנס באדינבורו". הכנסתי את המכתב למעטפה אחרת, ושלחתי אותה לאדינבורו שבסקוטלנד. על מכתב התשובה היה חתום הכומר פרופ' תומס פ. טורנס, יו"ר הכנסייה הסקוטית. במכתב סיפר לי הכומר, שהמסיונר טורנס הוא אביו המנוח. הוא עצמו גדל בקרב שבט הצ'יאנג-מין והוא אף דובר את שפתם. טורנס הוסיף כי למרות שחלפו שנים רבות מאז, הוא עדיין זוכר את הנחושתן ואת ספר התורה ללא מלים של השבט, והזמין אותי לבקרו באדינבורו ולהיווכח במו עיני.
נסעתי לשם ופגשתי אדם מקסים, פרופ' לפיסיקה, פילוסוף ואוהד ישראל. הוא הסכים באדיבותו להשאיל לנו את חפצי השבט לשם הצגתם בתערוכה. הוא טען כי ממצאים אלה מאשרים את השערת אביו על הקשר בין בני השבט לעשרת השבטים. בחבילה שארזנו היו חגורות של כוהני השבט, שהקריבו קורבנות לאל בהתאם לדרישות המפורטות בספר ויקרא, נחושתן וספר תורה ללא מילים. כשהגיעה החבילה למוזיאון התפוצות בתל-אביב, נדהמנו לגלות גולגולת קוף, טמונה בספר התורה הלבן.

החיפוש נמשך
דיווחים על קיום עשרת השבטים מגיעים כיום מכל פינות תבל, בעיקר מארצות מתפתחות, כאתיופיה והודו. מספרם של הטוענים להשתייכות לשבטים האבודים גדל והדיווח עליהם מלווה, בדרך כלל, בבקשות לעלות לישראל בזכות חוק השבות, מה שמדאיג מאוד את רשויות המדינה.

מזה עשרים שנה אני שומרת על קשר עם אנשים המשתייכים לשבטים שונים בהודו, הקוקיס, והגנגטה, המכונים "שינלונג", אך קוראים לעצמם כיום "בני מנשה" ומקווים לעלות ארצה. "שינלונג" הוא שמה הקולקטיבי של קבוצת שבטים, החיים בצפון-מזרח הודו, באיזורי מניפור ומיזוראם, שהיו סגורים עד לאחרונה בפני נוסעים זרים. אלה בהם שטוענים למוצאם היהודי מספרים, כי מקורם בעיר סינלונג, שבמחוז סצ'ואן אשר בסין, לשם הגיעו, אחרי הגלייתם בידי שלמנאסר מלך אשור. לפי כמה חוברות, שהופצו בידי קבוצה זו בשנים האחרונות, התיישבו בני שינלונג במחוז יונאן שבסין וממחוז זה עברו למרכז סין, שם באו במגע עם הקהילה היהודית בקאיפנג.
בני שינלונג שמרו על מנהגיהם העתיקים, וכיוון שנרדפו על ידי הסינים, צלחו את הנהר הגדול איראוואדי, חדרו לעומקה של בורמה ומשם עברו לצפון-מזרח הודו. במאה ה-19 התנצרו רובם, ורק בשנים האחרונות החלו להביע את רצונם להיחשב ליהודים. מאז שנות השבעים הם טוענים כי מוצאם משבט המנשה, שכן השם "מנסיה" נזכר תכופות בפולחנם הדתי המקורי. לאחרונה קיבלתי מכתב מבן שבט הקוקיס, הטוען כי הוא בן שבט אפרים. בשנות ה-80 החלו בני השינלונג בהליכי גיור ו-200 מהם חיים כיום בישראל, לומדים בישיבות, עובדים ומשרתים בצה"ל.

יש לציין כי לא כל הטוענים להשתייכות לעשרת השבטים האבודים רוצים לעלות ארצה. הפאתאנים שפגשתי בפרדס בקשמיר הם דוגמה לשבט רחוק, שאגדת השתייכות אבות אבותיו ל"בני ישראל" מלווה אותו מזה שנים, אך אנשיו אפילו אינם יודעים על קיומה של מדינת ישראל.

ייתכן שהשאיפה של קבוצות ושבטים רחוקים להצטרף אל עם ישראל במדינתו, נובעת ממניעים כלכליים. אך אין להתעלם מכך, שהתמריץ העיקרי להמשך החיפושים אחר השבטים הללו, הוא חזון אחרית הימים, המתאר עולם מאוחד, המוצא את ביטויו הסמלי בהבטחת הנביא יחזקאל כי הגאולה תבוא שעה כשאלוהים יקבץ את שבטי ישראל "אל אדמתם…ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל, פרק ל"ז: פסוק כ"ב). רעיון נבואי פונדמנטליסטי זה הוא אולי הסיבה המרכזית להתעניינות ההיסטורית הממושכת בתעלומת עשרת השבטים.