הנוסע לאורכה של הערבה התיכונה, כלומר מהלך של כמאה קילומטר מצומת הערבה שבצפון עד לגב הערבה, חש שהוא נע במישור, אבל לא כך הוא: חלקה הצפוני של הערבה מתחיל מדרום למפעלי ים המלח וגובהו 400 מטר מתחת לפני הים, ואילו גַב הערבה – קו פרשת המים החוצץ בין הערבה הצפונית לאחותה הדרומית – מתנשא לגובה 250 מטר מעל פני הים. במילים אחרות, במאה הקילומטרים שבין שני קצותיה של הערבה התיכונה נפרשת עלייה של 650 מטר. הערבה אינה אחידה, יש בה כמה יחידות נוף. היחידה הראשונה, הצפונית מכולן, היא מישור המְלֵחה הגדול שנקרא ערבת סדום או הסבחה (בַּהֶרֶת בערבית) של נאות הכיכר. זהו מישור שגובהו כמעט כגובה פני ים המלח. רובו מכוסה סבך צפוף של צמחייה הידרופילית, כלומר חובבת מים: עצי אשל, שיחי אוּכַּם המלחות, קנה, סמר, סוף, דקלי תמר ועוד. איך ייתכן שפע כזה של צמחייה צפופה באזור צחיח כל כך למראה? התשובה טמונה כמה עשרות סנטימטרים מתחת לפני השטח, במי התהום הרבים. בלא מעט מקומות מי התהום הללו אף מבצבצים אל פני המישור ומזינים את עין תמר, את עין הכיכר ועוד נביעות רבות אחרות בלי שם. מדרום לערבת סדום מתחילה יחידת נוף חדשה: מצוק גבוה של חַוָור הלשון (סלע שנוצר בקרקעית ימת הלשון הגדולה, שים המלח הוא השארית שלה) מזדקר לרוחב הערבה, פחות או יותר ממזרח למערב. מדרום לו משתרע מישור לבן מבהיק של סלעי חוור הלשון, מבותר בנקיקים צרים ובזקיפי קירות שיוצרים נוף בתרונות כמעט בלתי עביר לרכב ולהולכי רגל.
רק שני ערוצים גדולים – נחל ערבה ונחל אמציהו החוצים את הבתרונות מדרום לצפון – מאפשרים תנועת רכב, והנסיעה בהם היא חוויה אמיתית. כשאני הולך בנוף המסוכסך הזה, האסוציאציה הראשונה שעולה לי היא נוף הירח (הגם שעובדתית אין כל דמיון). ככל שמדרימים לעבר מושב עידן מצטמצם חבל הבתרונות ומפנה את מקומו בהדרגה ליחידת נוף אחרת: מישורי הצרירים (חלוקי גיר וצור שהוסעו לשם בשיטפונות). זהו רצף של מניפות סחף גדולות, "דלתאות מדבריות" של הנחלים היורדים לערבה מהרי הנגב שממערב. השטח מכוסה במעין סוואנה של עצי שיטה שביניהם רועים עדרי צבאים. מתוך מישור החצץ הכהה מזדקרים רכסים טרפזיים אדמדמים מאבן חול רכה, ובראשם חיפוי של סלע תלכיד (קונגלומרט) קשה, שהוא הגורם לצורת הטרפז. אלו הן גבעת פרסה (גבעת חצבה), גבעת חרדון, גבעות שיזף שבין חצבה לעין יהב והרכס האדמדם של הר חוּפֵירה שממזרח לשדות עין יהב.
מים במדבר נהג של משאית שהובילה שתי קרוניות אשלג התעקש שיוכל לעבור. מנוע המשאית כבה בשנייה שמי השיטפון חדרו אל צינור המפלט, כשהמשאית הגיעה לחלק העמוק ביותר של הזרם. מכאן הכל נראה כמו בסצנת סלואו־מושן מסרט מתח: קרונית האשלג הראשונה נטתה על צִדה, התהפכה אל תוך המים ומשכה אחריה את הקרונית השנייה. באחת הפכו מי הקקאו החומים־אפורים למים חלביים לבנים כאשר שישים טון אשלג התמוססו לתוכם. הנהג, היסטרי לחלוטין ובצדק, טיפס אל הגג של תא הנהג שנותר עומד על גלגליו. לאחר כמה דקות חולץ במסוק של צה"ל לחוף מבטחים. ואני התבוננתי בתופעה המדהימה הזאת של זרם המים העצום כלא מאמין: איך ייתכן שבמדבר שממה כזה נולד פתאום נהר אמזונס? לא יכולנו להמשיך כי נחל פארן היה אחוז שיטפון, ולא לסגת כי גם נחל נקרות כבר הוצף, וכך נתקענו במכונית באותו המקום למשך יממה. הצבא הוריד לנו אוכל ממסוק, ולמען האמת, נהנינו. בשיטפון הזה עברו כשמונים מיליון מטרים מעוקבים של מים מתוקים לאורך הערבה, עד לים המלח. אם היה אפשר לרתום את המים האלה לצורכי האדם, הם היו מספקים את הצריכה הכוללת של מושב עין יהב למשך עשרים שנה.
אורכו של נחל פארן, הנחל הראשי המנקז את הערבה התיכונה, הוא 150 קילומטר ואגן הניקוז שלו (מהרי הנגב, משטחים בסיני ומחלק ניכר מקניוני הרי אדום שבעבר הירדן) משתרע על כ־13 אלף קילומטר רבוע. רוב השטח שבו עוברים נחל פארן ויובליו בנוי מסלעים אטומים לחלחול (קירטון או חרסיות), וכשיורד על מרחבי הנגב וסיני גשם זלעפות אז מתרחש השיטפון האדיר. אזור הערבה התיכונה והצפונית לא התברך במקורות מים קבועים, ומעט המעיינות הנובעים כאן (המעיינות חצבה, תמיד, משק, שחק, רחל ויהב) דלים למדי. כדי לספק את צריכת המים של יישובי הערבה, הקימה הקרן הקיימת לישראל פרויקט ענקי של סכרים בנחלי הערבה: מאגר עשת בנחל חיון, מאגר נקרות, מאגר חצבה, מאגר עידן ומאגר נאות הכיכר. מי השיטפונות נעצרים, לפחות בחלקם, מאחורי הסכרים הגדולים, ומימיהם מחלחלים למאגרי מי התהום שמהם שואבת חברת מקורות את המים עבור יישובי האזור. דרכים עתיקות הדרך שימשה ככל הנראה את גייסות הצבא הרומי שהיו צריכים להגיע מירושלים ומחברון אל הגבול המזרחי של האימפריה הרומית. ראשיתה בירושלים, וממנה היא נמשכת לערד הקדומה ולעיר הנבטית ממשית שליד דימונה, ממשיכה לרכס הרי חצרה ויורדת בקטע חצוב מדרגות עד לנחל צין התחתון וממנו אל עין חצבה. שם, ליד מעיין מים חיים הנובע לרגלי עץ שיזף אדיר ועתיק שגילו מוערך במאות שנים, הוקמה כבר בתקופת המקרא מצודה גדולה לאבטחת הדרך, ולה נוספו מבנים בתקופה הנבטית והרומית. מעין חצבה חוצה הדרך את עמק הערבה מזרחה בנתיב שהבדואים מכנים דַרְבּ סולימנייה עד ליישוב הקדום בוצרה שבירדן, שם היא פוגשת את הדרך המכונה דרך המלך – הנתיב הראשי שעובר על גב הרי אדום.
דרך מפורסמת לא פחות, שארגון אונסק"ו העניק לה מעמד של אתר מורשת עולמית, היא דרך הבשמים הנבטית (ראו תיבה משמאל למעלה). דרך זו שימשה את אורחות המסחר של המור והלבונה מחצרמוות ומתימן דרך פטרה אל נמל עזה. מפטרה יורדת הדרך אל ביר מד'כור שבערבה הירדנית, חוצה את הערבה לכיוון מערב, מגיעה אל התחנה הנבטית של מואה, ומשם עולה אל מכתש רמון, עבדת, חלוצה ועזה. דרך חשובה אחרת, אם כי מפורסמת מעט פחות, היא דַרְבּ א־סולטן, דרך השליט, שמקשרת מאז ימי המקרא את באר שבע עם הערבה. הדרך עולה מבאר שבע אל מישור שדה בוקר שבהרי הנגב הצפוניים, יורדת לבקעת צין ומגיעה אל נחל מרזבה ואל עין רחל. משם היא ממשיכה מזרחה, חוצה את הערבה התיכונה ומגיעה אל פוּנוֹן העתיקה שלרגלי אדום, שהיתה אתר כריית הנחושת הקדום החשוב ביותר של הערבה. מפונון עולה הדרך מזרחה בעמק של ואדי דאנה שבאדום ומגיעה אל דרך המלך שבגב הרי אדום. דרב א־סולטן שימשה לסחר, ומן הסתם גם להעברת נחושת מפונון לבאר שבע ומשם אל נמלי הים התיכון לייצוא. אלופים בחקלאות מדברית
ב־1965 הוקמה היאחזות הנח"ל חצבה, ואחריה הוקמו זה אחר זה שאר מושבי הערבה התיכונה: פארן, צופר, עידן, נאות הכיכר ועין תמר. עד מהרה הבינו מתיישבי הערבה שהמדבר הוא גן עדן לגידולי ירקות ומטעים: החום העז, ובעיקר קרינת השמש בכל עונות השנה, מקדימים את הבשלת הירקות, ובעיצומו של החורף כבר אפשר לשווק את התוצרת המבכירה במחירים גבוהים למדי. בזכות היובש והניתוק מאזורי חקלאות במרכז הארץ אזור זה נקי יחסית ממזיקים וממחלות, ובעיית המרחק מן הצרכנים במרכז הארץ נפתרה עם חנוכת כביש הערבה ב־1964. מהפכה נוספת התרחשה כאן כשאנשי מפעל נטפים של חצרים בחרו בעמק הערבה לאזור הניסוי הראשון בארץ להשקיה במערכות טפטוף. התוצאות לא איחרו להגיע: חקלאי הערבה התיכונה הגיעו ליבולים אדירים של עשרים טון לדונם עגבניות ושמונה טונות לדונם מלפפונים – כמות כפולה מזו שמניבים שטחים במרכז הארץ. כיום מגוון הגידולים החקלאיים בערבה התיכונה הוא יוצא דופן וכולל פלפלים, מלפפונים, עגבניות, בצל, מיני פרחים רבים, מלונים, אבטיחים, גפנים, תמרים, מנגו ועוד כהנה וכהנה גידולי פרי וירק. הערבה התיכונה מתפקדת כאסם הירקות הגדול ביותר בישראל, וחלק ניכר מהגידולים הם גידולי ייצוא שרווחיותם גבוהה. מדי פעם, כשאני מבקר את ידידי בחצבה ובעין יהב, אני עולה ברכב אל המצפה היפה של הר חוּפֵירה ומתבונן אל אפיק נחל ערבה שלמרגלותי. לאורך כשלושים קילומטר רצופים עיני עוקבות אחרי שדה הירקות והמטעים הענקי הנמשך מעין יהב בדרום ועד לעידן שבצפון, ולרגע נדמה לי שאני צופה בשטחי אשדות יעקב, בית זרע או דגניה, כה רב הדמיון. כשאני ממשיך מהנהר החקלאי הירוק הזה אל הרכסים הצחיחים, אני קולט את הפנומן של הפיכת מדבר מוחלט לגן פורח. ולא רק אני קולט: הערבה התיכונה היא כיום האקדמיה החשובה בעולם לפיתוח חקלאות מדברית. חקלאיה הם אלופי הארץ (וכנראה אלופי העולם) בתחום, וזה שנים שמגיעים אליהם מיטב המומחים העולמיים כדי ללמוד על הפלא שהתרחש כאן.
|
michal הגיב:
מציינת גם את "מתושלח" – עץ תמר עתיק שהונבט מגרעין בן 2000 שנה (מחפירות ארכיאולוגיות במצדה).
http://www.keren-kolot.co.il