עמק חרוד על אופנוע – סעו בדרכים חלופיות

גלויה מארץ רחוקה
אחרי כל המסעות והשיטוטים, תנועת הנוער, הצבא והמילואים, נסיעה בכביש לא מוכר היא כמו טיול אל מחוץ לארץ. כביש 716 הוא כביש קטן שעוקף את גבעת המורה ממזרח וצונח לאט לכיוון עין חרוד דרך נעורה ותמרה. כדי להגיע אליו עזבנו את כביש 65 מעט אחרי קיבוץ דברת בפנייה קטנה ימינה שלא פנינו בה באף אחת מהפעמים שבהן נסענו כדי להגיע לאנשהו. הנוף נראה כו שייך לארץ אחרת, רכס הרים כביר ממול, גיאומטריה של שדות חרושים לצדי הדרך, ואור השמש החורפית נצנץ לרוחב העמק ברצועה רחבה של בריכות דגים. כדי להימנע מהמפגש הכמעט בלתי נמנע עם הדרך הראשית פנינו שמאלה לכביש 717. מול הכניסה לרמת צבי מצאנו דרך עפר שנקראת "שביל נוף גבעת המורה רמות יששכר" המתוחזקת על ידי קק"ל ושייכת לרשת דרכי הנוף של פארק צבאים. גם מכאן, בתנועה המתפתלת מזרחה, נופי העמק נראים כמו גזורים מתוך גלויה של ארץ רחוקה. לאורך הדרך פזורות פינות חמד לזכרם של חברי בית השיטה, וכל אחת מהן מזמינה עצירה.
עצרנו לתה ולהתפלספות קצרה ליד אנדרטת הטרקטור הישן בגבעת הפלאחים. דיברנו על החיים כעל דרך שנוסעת מאיפשהו ששכחת מה שמו לאנשהו שאין לדעת כמה הוא רחוק. הסכמנו שהמשמעות האמיתית של החיים טמונה בחוויה של הדרך הזאת בכל החושים ובהתבוננות באופן שבו אנחנו עוברים בה. דיברנו על התבוננות כיצרנית של תובנות, וכל תובנות שפורצות דרכים חדשות לשוטט בהן.

חוויה בלתי אמצעית
מצאנו את עצמנו יורדים עם השביל לקיבוץ בית השיטה שנמצא ממש במרכז העמק. כביש 71 הזכיר לנו את היתרונות שברכיה בדרכים צדדיות. תאונת דרכים ליד כלא שאטה פקקה את הכביש לשני הכיוונים, אבל לשני הפלספנים זה לא הפריע לזרום שמאלה ומיד ימינה לכביש 669 ולהשאיר את הפקק לעמוד מאחור. אחרי פניית S גדולה ליד בית אלפא וחפצי-בה פנינו ימינה לכביש 6666. מכאן הגלבוע קרוב כל כך עד שהוא נראה כמו גבעה קונה ומיוערת שאחריה ממשיך העמק עד אינסוף. מלמלנו משהו על פרספקטיבה והתחלנו לטפס בדרך העולה לכביש מלכישוע. מדובר בכביש מפותל שבמהירות הנכונה דוחק את האפנוע לבחון את גבולות הפיזיקה. במהירות קצת פחות נכונה, האפנוע ורוכבו נדחקים לבחון את התהום שמעבר למעקה הבטיחות. הפעם טיפסנו לאט, עקבנו אחרי קצב צניחת הטמפרטורות שהתאים לקצב ההעפלה בהר, והופתענו שוב ושוב כשהדרך גילתה לנו תצפיות נהדרות. עצרנו באחד המצפורים כדי להביט מלמעלה על שלוחת צבאים ועל העמק שמנצנץ מלמטה.
כשחבשנו שוב את הקסדות תהיתי מה היה קורה לו עשינו את אותה הדרך במכונית, אותו תא אטום שנע במהירות על פני השטח ומנתק את היושבים בו משאר החוויות החושיות למעט חוויית הראייה. זה היה כמו לשבת באולם הקונצרטים עם אטמי אוזניים, כמו לאכול בלי חוש ריח, לגעת בלי חוש מישוש. ברוב המקרים הטיול במכונית הוא חוויה קלסטרופובית ומנותקת שמשאירה את הטבע מחוץ לחלון, מחליפה את ריחות הפריחה (או הרפת) בניחוחות מטהרי האוויר שתלויים מהמראה, את צלילות האוויר במשב המסונתז של המזגן. כמו צפייה בטלוויזיה, זה יכול להיות יפה מאוד, אבל רחוק מהדבר האמיתי.

שדות מרעה בגלבוע

מזון לגוף ולנשמה
הנוף החליף צורה מסביבנו, ואת מקומם של הרי הטרשים החומים-ירקרקים תפס יער אורנים שבצלו ירדו הטמפרטורות עוד יותר. הגענו לפרשת דרכים: הפנייה ימינה מובילה לדרך נוף גלבוע, כביש 667, הפנייה שמאלה אל מלכישוע ובית שאן. את הדרך הראשונה כבר הכרנו, כך שהבחירה הפנייה שמאלה היתה מובנת מאליה. צליל פנימי ומוכר ליווה עכשיו את נהמת האופנוע. זו לא תקלה במנוע, גם לא רעידת אדמה, הבטן נזכרה דווקא עכשיו שבלי לחם אין תורה. מעט אחרי הפנייה עמדנו בשעריו של הקיבוץ השתי מעלה גלבוע. בחור ישיבה שחיכה לטרמפ המליץ לנו על מסעדה אורגנית ליד מלכישוע. כשהתחלנו בתמרוני ההסתובבות חזרה אל הכביש (אופנוע זה נהדר, חוץ מהעובדה שאין רוורס), הוא הפציר בנו לעשות סיבוב קטן בקיבוץ והבטיח שיש נוף נפלא לשומרון. כמעט שכחנו שהחצר האחורית של הגלבוע היא הרי השומרון. הנסיעה על הכביש ההיקפי של הקיבוץ דאגה להזכיר את העובדה הזאת וגם חשפה בפנינו את התצפית הנפלאה ביותר שמצאנו ביופ הזה, תצפית מהסוג שעושה חשק לעוף. השקפנו מלמעלה על חומת הגלבוע שחוצצת בין גבעות השומרון ובין העמק, ממזרח נראו בתרונות הגלעד הבהירים כאילו הם נשפכים אל הירדן, ואי שם למטה הכביש הראשי עוד היה פקוק. לקראת היציאה מהקיבוץ עצרנו ליד טורבינת רוח שעשתה את כל הדרך ממישורי הולנד הרחוקים כדי לספק חשמל לדון קישוטים המקומיים.
מלכישוע הוא כפר לשיקום נפגעי סמים, וצריך לטפס עוד קצת במעלה כביש 6666 ולעבור את קיבוץ מירב כדי להגיע אליו. מימין לשער מתפתל כביש צר בין גינה אורגנית מטופחת ושלל דחלילים, ושלט קטן הפנה אותנו שמאלה אל צריף בין העצים. כאן מתגורר המורה לחקלאות של תושבי הכפר, שאחראי לגינה הנפלאה שמסביב, וכאן גם מוגשות ארוחות אורגניות למי שבניגוד אלינו משכיל לתאם את הביקור שלו מראש (טלפון: 052-4311430,
052-4819258). נ' נזכרה במשורר הסופי ג'לאל א-דין רומי ובמתיקות הנסתרת שהוא מוצא בבטן הריקה, תיבת התהודה של הנפש אשר אינה יכולה להשמיע מנגינה כשהיא מלאה. אני סתם הייתי רעב והזכרתי לעצמי שלא כולם חייבים לזרום עם זה שדווקא היום החלטתי לזרום. התגלגלנו במורד הגלבוע בפניות המהירות של כביש מלכישוע כדי לעבור קטע קצר על כביש 90 לכיוון צפון. בתחנת הדלק של שדי תרומות עצרנו לתדלק ולרכוש תחליפי ארוחת בוקר. כשהמתיקות הנסתרת של הבטן הריקה התחלפה במתיקות המעוררת של השוקולד, הראש שוב התפנה להתבוננות שמייצרת תובנות. החלטנו לשוטט בין בריכות הדגים של הקיבוצים באזור כדי לבדוק אם נשארו שרידים מנדידת הסתיו.

גן עדן של תובנות
מעט אחרי צומת שלוחות פנינו ימינה לכיוון עין הנצי"ב ואחר כך שמאלה אל דרך שהצפינה עד לנווה איתן ולבריכות הדגים של קיבוץ מעוז חיים. שדרת איקליפטוסים שימשה מסתור ללהקת עופות דורסים, וכשהאופנוע חלף לצדם, התפזרו אלו למעוף מעגלי מעל לבריכות. אנפות אפורות התרוממו מהמים ותפסו את המסתור הנוח בין ענפי האיקליפטוס, דיברנו על אוויר, על הקנאה בציפורים, על הרצון לעוף שהופיע למעלה באחת התצפיות ועל נשימת חמצן כבסיס לקיום. סיכמנו שריח בריכות הדגים אינו תורם לחוויית הנשימה שלנו ברגע זה, ושמנו פעמינו חזרה לצומת שלוחות. שוב על כביש 669, הפעם בכיוון מערב.
כבר הורגלנו ברכיבה בכבישים הצדדיים הללו ובתמורה המלאה שהם מעניקים לנוסע הערני. מעלינו יכולנו לראות את הטורבינה של מעלה גלבוע, קיבוץ שלוחות מאחורינו, ומעט לפני רשפים סימנה לי נ' לפנות שמאלה. נסענו בדרך סלולה משובצת בגושי בוץ שהשאירו צמיגי טרקטור, עוד כמה מטרים, ואנחנו בגן עדן. חורשת איקליפטוסים, שולחנות פיקניק, טרקטור ענקי רתום לכלי חקלאי אימתני, ואיש אחד בלי תחתונים בתוך בריכה רחבה. השלט מלמד שלמקום קוראים עין מודע. זה עניין מקרי או שיד הגורל גרמה לנ' להבחין דווקא בפנייה הקטנה ההיא שמובילה למקום עם שם כזה? האיש שבתוך המים הזמין אותנו להצטרף אליו לטבילה, ואנחנו הזמנו אותו להצטרף אלינו לטבילת שמש, לתה ולשוקולד.

בחולצת עבודה ובתחתונים, על שולחן קק"ל, הוא יגלה לנו שבדרך כלל איש אינו מגיע לכאן באמצע השבוע. זאת הסיבה שכשהוא מסיים למיין את הדגים הוא עוצר כאן למקלחת ראשונה של סוף יום שמקנה לו אישור כניסה הביתה לקרצוף יסודי יותר. כשהאיש בתחתונים שמע שאנחנו במסע לחיפוש אחרי תובנות, הוא צחק "ואיך תדעו שמצאתם?". תלינו בו עיני עגל ומילאנו פינו בתה לוהט, לא חשבנו על זה ולו לרגע עד לאותו הרגע. "אני אגיד לכם איך, כשתמצאו אתם תפסיקו לחפש, וכשתפסיקו לחפש תגלו גם שמה שחיפשתם היה שם כל הזמן אבל לא שמתם לב אליו כי הייתם עסוקים בחיפושים". התבוננו בו בשתיקה, וכשהוא נסע החלטנו להפסיק לחפש תובנות ולהתחיל ליהנות. המים, אגב, היו קפואים.